מעשה העז

היה היה איש זקן, והזקן היה חולה מאוד. בגלל סבלו הרב לא היה מפסיק להיאנח : “הוי, הוי, הוי…”. בנו שהיה מודאג ממצבו של אביו היקר ללבו, לקח אותו לרופא כדי שיבדוק אותו וימצא תרופה שתרפא אותו ותגרום לו להרגיש טוב, כפי שהרגיש בעברו.  

הרופא הציע לזקן שישתה חלב עזים. בנו של הזקן שמע בעצת הרופא, קנה עז והכניס אותה לדיר. 

מדי יום הזקן שתה את חלב העזים. חל שינוי לטובה במצבו הבריאותי של האב הזקן. האב הודה לעז על החלב המזין שהיא מעניקה ורצה לדעת מה העז אוכלת לשם הפקת חלב כל-כך בריא.

יום אחד העז נעלמה. הבן אמר : “מה אני אעשה? איך אני אעזור לאבי? ללא החלב של העז אביא יחלה שוב!” יצא הבן לחפש את העז. הוא חיפש בהרים, בגבעות, במעיין המים ובמקומות נוספים אך הוא לא מצא אותה. עברו יומיים והעז לא חזרה. 

לפתע העז הופיעה. הבן קפץ משמחה ואושר! 

כך העז הייתה נוהגת להיעלם ליום או יומיים, אך תמיד כשהייתה חוזרת, הייתה מלאה בחלב טעים.

הבן טעם את החלב וחשב לעצמו : “מאיפה החלב הטעים הזה? זה טעם של גן עדן!”  

הבן חשב וחשב עד שעלה לו רעיון נחמד לראש. הוא הציע לקשור רצועה לזנב העז וברגע שהעז תרצה ללכת, הוא ילך אחריה ואז הוא ידע מאיפה החלב הכל כך טעים הזה. 

העז התחילה ללכת. הבן הולך אחריה. הבן לא ידע כמה ימים עברו ואולי שבוע או שבועיים. הזמן חלף והוא הגיע לפתחה של מערה חשוכה. הוא ניכנס פנימה אחרי העז, עד שהגיע למקום שקט ויפה, מקום עם עצים ירוקים, נחל עם מים צלולים, עצי תמר, גבעות והרים ירוקים. הוא ראה שלט שכתוב בו “ברוכים הבאים לארץ ישראל! הגעתם לעיר צפת!”

הבן חשב לעצמו :”עכשיו אני מבין מאיפה החלב הטעים הזה! החלב שטעמו גן עדן!!  עכשיו אני מבין למה לא חזרת במשך כמה ימים לביתנו בגולה”.

הבן לרגע שמע את הכרוז מכריז בקול : “שבת הגיעה! שבת המלכה!”

הבן כל כך היה עסוק ביופי של העיר צפת וכמה שכיף בצפת, עד אשר לא רצה לעזוב את צפת שבארץ ישראל.

הוא החליט לכתוב פתק לאביו שבו היה כתוב : “אבא יקר, הגעתי לארץ ישראל, לעיר צפת!

כל כך יפה פה. אין בפי מילים לתאר זאת…

תאחז ברצועה הקשורה לזנב העז ותלך אחריה.”

הבן ציפה שכאשר העז תבוא בחזרה לגולה, אביו ילטף את העז. היא בוודאי תזיז את ראשה והפתק יופל. אביו ימצא את הפתק, יקרא בו ויבוא מיד אליו, לארץ ישראל. 

אבל העז לא הזיזה את הראש והפתק לא נפל. הזקן בכה ובכה ודפק על ראשו ואמר : “חיה רעה אכלה את בני!” הוא המשיך לבכות ולא הפסיק. הוא התקשר לשוחט שיבוא וישחט את העז. השוחט בא ושחט את העז. ופתאום התגלגל הפתק. הזקן קרא אותו ואמר : “אבוי לי, אבוי לי! למה שחטתי את העז? היא חיה טובה! למה עשיתי מעשה זה? הייתי צריך לחשוב!! עכשיו אני לא אוכל לראות את בני! מה אני אעשה. אבוי לי אבוי.”   

ומאז המערה נסגרה. לא נישאר זכר לא למערה ולא לעז. הזקן לא שכח את מעשיו וידע שאסור להסיק מסקנות לפני שבודקים היטב את המקרה. והוא נישאר לנצח בגולה והבן נישאר בצפת יושב ומחכה לאביו שיבוא אליו לארץ ישראל לצפת.