פַּעַם אַחַת שָׁכַב הָאַרְיֵה מֶלֶךְ הַחַיּוֹת בָּיַעַר וְיָשָׁן.

פִּתְאוֹם עָבַר לְיָדוֹ עַכְבָּר, עָלָה וְדָרַךְ עַל רַגְלוֹ.

הִתְעוֹרֵר הָאַרְיֵה מִשְּׁנָתוֹ, שלח אֶת ידו וְתָפַס אֶת הָעַכְבָּר.

הִתְחִיל הָעַכְבָּר רוֹעֵד וּמְבַקֵּשׁ:

“אַי אַי אַי!  סְלַח נָא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, תֵּן לִי לָשׁוּב אֶל ביתי.

יָבוֹא יוֹם, וְאַף אֲנִי אֶעֱזוֹר לְךָ“.

שָׁמַע הָאַרְיֵה וְצָחַק: “חַה, חַה, חַה! הָאֵין זֶה צְחוֹק?

אָתָּה עַכְבַּר קטן תַּעֲזוֹר לְאַרְיֵה גִּבּוֹר?

בְּמַה תּוּכַל לַעֲזוֹר לִי”?

שׁוּב צָחַק הָאַרְיֵה, פָּתַח את ידו וְשָׁלַח אֶת הָעַכְבָּר לַחָפְשִׁי.

עָבְרוּ כמה יָמִים.

בָּאוּ צַיָּדִים אֶל הַיַּעַר, שמו רֶשֶׁת וְצָדוּ אֶת הָאַרְיֵה.

הָאַרְיֵה שָׁאַג בַּקּוֹל, נִיסָה לִקְרוֹעַ אֶת הָרֶשֶׁת וְלֹא יָכוֹל!

 רָבַץ לוֹ הָאַרְיֵה וְחָשַׁב: מי יעזור לי?

שָׁמַע הָעַכְבָּר אֶת קוֹל הָאַרְיֵה- וּבָא.

בָּא וְהִתְחִיל מִיָּד לנשוך אֶת הָרֶשֶׁת.

הָרֶשֶׁת הָיְתָה חֲזָקָה מְאוֹד,

אַךְ שִׁנֵּי הָעַכְבָּר הָיוּ חֲזָקוֹת יוֹתֵר.

נשך הָעַכְבָּר וְנשך, עַד שהָרֶשֶׁת נקרעה.

וְהָאַרְיֵה יָצָא לְחָפְשִׁי.

אָז אָמַר הָאַרְיֵה:

“סְלַח לִי, עַכְבָּר טוֹב, עַל כִּי הֶעֱלַבְתִּי אוֹתְךָ.

עכשיו רָאִיתִי, כִּי יָכוֹל גַּם עַכְבַּר קטן לַעֲזוֹר לְאַרְיֵה גִּבּוֹר”.

הסוף