דמוקרטיה

עקרון הגבלת השלטון:

עיקרון זה מתבטא במנגנוני פיקוח וביקורת שונים, שמטרתם לפקח על השלטון ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. מנגנוני הפיקוח מתחלקים למנגנוני פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים. בין מנגנוני הביקורת הפורמליים נמצאים האופוזיציה, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. לכל אחד ממנגנוני פיקוח אלה ישנו תפקיד מסוים שמטרתו לפקח בדרך כזו או אחרת על השלטון, ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. בנוסף למנגנוני פיקוח אלה, מצטרפים גם מנגנוני ביקורת בלתי פורמליים, שמבקרים את הממשלה באופן חיצוני, שתפקידם כ”מפקחים” אינו מוגדר כחוק. בין מנגנוני פיקוח אלה נמצאים התקשורת ודעת הקהל. באמצעות מנגנוני פיקוח וביקורת אלה, פורמליים ובלתי פורמליים, השלטון נשמר מלנצל את כוחו לרעה, ועיקר הכוח נשמר בידי האזרחים, שהם בסופו של דבר מנגנון הפיקוח העיקרי, שקובע את עתידה של המדינה.

עקרון הכרעת הרוב:

עקרון הכרעת הרוב קשור לעקרון שלטון העם והפלורליזם. על פיו החלטות מתקבלות על ידי הרוב בלבד, והן מחייבות את הציבור כולו. הכרעת הרוב באה לידי ביטוי בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה ובפסיקות של בית המשפט.

הסיבות בשלהן נדרשת במשטר דמוקרטי הכרעת הרוב הן: אחידות דעים לא תיתכן, והכרעת המיעוט מנוגדת להיגיון, לפיכך רק הכרעת הרוב יכולה להתקבל כדי למנוע אנרכיה. החלטת הרוב הכי קרובה להחלטת העם, כי מספרית הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים שמרכיבים את העם. החלטת הרוב תורמת ליציבות השלטות הדמוקרטי, שכן הרוב תומך בתוצאה. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, אמר בנושא הזה כי דמוקרטיה היא אמנם שלטון הרוב אך בעיקרה “היא שלטון ערכי היסוד של צדק, חירות, שוויון וזכויות אדם”. בהמשך הוא אומר בצורה הברורה ביותר כי “משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הוא משטר של שלטון רוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי”

זכות הצבעה לכל האזרחים הבוגרים. בתחילת המאה ה-20 הייתה שלילת זכות הצבעה מנשים בגדר מוסכמה, ואף ביישוב העברי בארץ ישראל התנהל מאבק עיקש על כך בין ראשי החרדים להנהגה החילונית. כיום, זכותה של אישה להצביע מקובלת על הכול במדינות דמוקרטיות. גם ממיעוטים נמנעה האפשרות להצביע. בארצות-הברית, למשל, התעקשו השחורים לקבל זכות הצבעה ואף על פי שאחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה התשע עשרה העניקה להם זכות כזו, היא נשללה בפועל באמצעות “חוקי ג’ים קרו  עד שנות השישים של המאה העשרים. גיל ההצבעה המינימלי המקובל הוא בדרך כלל 18, אם כי טווח הגילים עשוי לנוע במדינות שונות בין 15 ל-21.

עקרון שלטון העם:

בין האמצעים לקיים את עקרון שלטון העם:

בחירות הוגנות חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אדם קול שווה. ברור שבחירות אלו הן התנאי העיקרי לקיומה של דמוקרטיה, אבל בניגוד למה שעלולים לחשוב, הן רחוקות מלהיות התנאי היחיד. בחירות נערכו במדינות טוטליטריות רבות, אך ההפחדה, הגבלת הביטוי והעדר החשאיות שהתלוו אליהן הפכו אותן לריקות מתוכן. המונח בחירות מתייחס לבחירות לפרלמנט, ובמשטר נשיאותי בו נבחר ראש הרשות המבצעת באופן ישיר על ידי האזרחים מתייחס מונח זה גם לבחירת האדם שיכהן בתפקיד זה. הבחירות חייבות להיערך תדיר, בדרך כלל כל ארבע או חמש שנים. משרת הנשיא בצרפת הייתה יוצאת דופן באורכה – הנשיא שם נהג להיבחר לתקופה של שבע שנים.

הדמוקרטיה המודרנית:

פירוש המילה דמוקרטיה הוא “שלטון העם”, אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בכך נוספה למלה משמעות אפשרית נוספת שלא הייתה לה בדמוקרטיה האתונאית הקדומה.

בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שלציבור תהיה הזכות לשוב בו מבחירתו, אם ימצא זאת לנכון. בנוסף מגנים הסדרים חוקיים אלו על המיעוט, ומבטיחים שגם אם הרוב יהיה עוין לו, יכולתו לפגוע בו תוגבל.

ישנם כמה סוגי השלטון אני רוצה לספר לכם על סוג אחד של שלטון: שלטון דמוקרטי.

דמוקרטיה היא:

דֵּמוֹקְרַטְיָה היא שיטת ממשל בה יש לאזרחים יכולת וזכות להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד. הם יכולים לעשות זאת, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות של ימינו מעמידות במרכז גם את ההקפדה על שמירת זכויות אדם כמו: הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.

נכון לעשור הראשון של המאה ה -21, מרבית המדינות הדמוקרטיות דוגלות גם בשוויון הזדמנויות ועושות מאמצים לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא, מעמד חברתי וכלכלי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. כדי לממש שוויון כזה ניתן, למשל, להגביל את יכולתו של מועמד בבחירות לממן תעמולה מכיסו הפרטי ולמנוע יתרון של מועמדים עשירים או לדאוג לקלפיות נגישות ולאפשר הצבעה לאזרחים נכים וזקנים.