נולדתי בהראת שבאפגניסטן בערב החג השני של ראש-השנה בשנת 1940 .בעצם תאריך לידתי המדויק לא ברור לי עד היום. אני יודעת שכאשר עלינו ארצה אמר אבי שתאריך הלידה שלי הוא 23.9.1941 וכך נרשם בתעודת הזיהוי שלי. תאריך לידה זה אינו תואם את ראש-השנה דאז. כמו כן ידוע לי שעם עלייתנו ארצה הוסיף אבי שנתיים לגילו של כל אחד מילדיו אך בהעדר מסמכים רשמיים אין עדות מוסמכת ליום הולדתי. ידוע לי שאימי נהגה לרשום את יום הולדת ילדיה בספר התנ”ך המשפחתי, אך ספר זה נעלם עם השנים
העלייה לארץ ישראל אני זוכרת שהוריי דיברו ביניהם כל הזמן, על הצורך שלהם לעזוב את אפגניסטן ולעלות לארץ- ישראל. בבית הכנסת היה איש, אחד מחברי הקהילה ושכן שלנו, שה ר ּב ה לנסוע לישראל כדי לבדוק את אפשרויות הקליטה שלנו במדינה הצעירה. ואכן, בשעה שהתאפשרה הקליטה שלנו במדינת ישראל הוא הודיע לנו להתחיל להתכונן לעלייה. הוריי צררו מעט בגדים, ספרי תנ”ך, מעט מסמכים, כמו הכתובה של אימא ומעט מהתכשיטים שלה. היא לקחה איתה גם את המניפה אותה קיבלה מאימה כנדוניה. לא היו לנו תעודות זיהוי או תעודות לידה. באחד הימים קיבלנו את האות שעלינו לעזוב ולצאת לדרך. עלינו על משאית ונסענו למשהד שבאירן. הראת ונעוריי נותרו מאחור. במשהד שהינו מספר חודשים בתנאים לא תנאים. הוכנסנו לתוך אולם אחד גדול, מספר רב של משפחו, כשכול אחת התמקמה בפינה משלה. הצפיפות הייתה ללא נשוא, הרעש והריחות היו בלתי נסבלים. גם אוכל לא היה מספיק ואני הלכתי לעבוד בבית של משפחה יהודייה במקום תמורת פת לחם לאכול וכך עשו גם כל בני המשפחה האחרים שלי. כנראה שקיבלנו מהסוכנות היהודית, זו שטיפלה בעלייה שלנו, מעט מידיי כסף כך שבקושי הספיק לצרכינו ושלא נותר ממנו אפילו כדי קיום מינימאלי. חודשיים עברו עד שהמשכנו במסע ושוב הועלנו על משאיות דחוסות, ושוב יצאנו לדרך לעבר טהרן וגם שם שיכנו אותנו בתנאי מחייה קשים עד בלתי נסבלים. הימים היו ימי חורף, הקור הצורב הקפיא אותנו עד לשד עצמותינו, שלג ירד כל הזמן, ורבים מאיתנו חלו. הזמינו אותנו לבית-חולים על מנת לערוך לנו בדיקות רפואיות וזאת כדי לאשר או לפסול מי מאיתנו לעלייה לארץ. אני זוכרת שעשו לנו זריקה לעין שגרמה לה להתנפח מאד וגם זו הייתה סיבה לפסול ולעכב את עלייתנו ארצה. כעבור עוד כשלושה חודשים העלו אותנו סוף סוף למשאית שלקחה אותנו לשדה התעופה בטהרן על מנת להטיס אותנו ארצה. אחרי נסיעה קצרה הגענו וירדנו מהמשאית. בפיק ברכיים התקרבנו למטוס. הורו לנו לעלות עליו ובקושי טיפסנו במדרגות שהוצמדו לפתחו. הייתה זו לנו הפעם הראשונה בחיינו שראינו מטוס על הקרקע ונפעמנו מהאפשרות שציפור גדולה כזו תפרח באוויר כשאנו בתוכה
הורו לנו לעלות עליו ובקושי טיפסנו במדרגות שהוצמדו לפתחו. הייתה זו לנו הפעם הראשונה בחיינו שראינו מטוס על הקרקע ונפעמנו מהאפשרות שציפור גדולה כזו תפרח באוויר כשאנו בתוכה. פחדנו מאד מהטיסה ומחשבות רבות התרוצצו במוחנו אבל הבנו שהציפור הזו תיקח אותנו לארץ לה ייחלנו וציפינו, ישראל. תקווה בת שנים עמדה להתגשם, מה שהביא אותנו להתגבר על כל הפחדים שקיננו בליבנו. פנים המטוס היה גדול ורחב וספסלים ארוכים היו בו לכול אורכו. אפילו מצאתי ספסל פנוי, עליו שכבתי כל זמן הטיסה כשידיי מכסות את ראשי. יצאנו מטהרן באור יום ונחתנו בישראל עם חשיכה. ראינו דרך החלונות הקטנים את האורות מנצנצים למטה וההתרגשות החלה להציף אותנו. ירדנו לאט במדרגות המטוס וכאשר הגענו לקרקע כרענו על ברכנו בהתרגשות עצומה ונישקנו את אדמת מדינת-ישראל. היה זה בחודש ספטמבר 1951
Published: Dec 13, 2016
Latest Revision: Dec 13, 2016
Ourboox Unique Identifier: OB-210164
Copyright © 2016