מסע ההשרדות שלנו

הבריחה מפולין במלחמה…

בשנת 1939 היתה פלישת הגרמנים לפולין. זמן קצר לאחר מכן, החליטו הוריי להתחתן ולעזוב את פולין. התכנית היתה שהם יסעו בליווי סבי, אפרים, לכיוון טאשקנט (באוזבקיסטאן של היום שהיתה פעם חלק מרוסיה) שם התגורר אח של אמי, כדי למצוא פרנסה ולהשתקע שם, כאשר מאוחר יותר יתר המשפחה אמורה היתה להצטרף. מאחור נשארו סבתא שלי, אמא של אמא ו- 4 אחיותיה של אמי. למרבה הצער, הנשים לא הספיקו לצאת את פולין והנאצים רצחו את כולן למעט אחת שניצלה, שושנה, שעלתה בהמשך גם היא לארץ.

בתקופה ההיא, לעבור ממקום למקום זה לא כמו היום, הם נסעו במשך ימים ארוכים ובדרך, בחודש מאי, נולדתי בגיאורגיה במוזדוק, Mozdok. הם נשארו במוזדוק תקופה מסויימת ומשם נסענו לטאשקנט.

התגוררנו בטאשקנט כמה שנים, עד סוף המלחמה, את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, הוא היה קצב בצבא.

החזרה הביתה אחרי המלחמה – חודש ספטמבר 1946.

בסיום המלחמה חזרנו, ההורים, סבא אפרים ואני חזרה לפולין, ללודז’.

בלודז’ אבא שלי הצליח לאתר את בני הדודים שלו והם פתחו איטליז בשותפות ביחד. אותם בני הדודים שהיום מתגוררים בקנדה David, Joel Cola.

בני הדודים ניצלו כשהתחבאו בגטו בפולין וכשהם יצאו ומצאו אחד את השני, הם החליטו לפתוח מיד עסק איטליז ביחד.

הייתי בן 5 ונשארתי בבית כשאבא הלך לעבוד בבית המטבחיים. הגיעה קבוצה של גברים פולנים והתחילו לצעוק על אימא שזה הבית שלהם ועלינו לצאת מפה. אני נבהלתי, התחבאתי מתחת למיטה ושמעתי אותם צועקים על אמא בסלון, אמא היתה בהריון בחודש תשיעי. וכשאבא הגיע הביתה מהעבודה אמא אמרה שהיא לא נשארת יותר במקום הזה. לא עזר לאבא שום דבר, למחרת הם עלו על הרכבת ונסעו לגרמניה ומשם לעלות לישראל.

בדרך, באוסטריה, אמא קיבלה צירים והיא ילדה את גדי בעיר לינץ. ושם נשארנו בערך חודש.

אני זוכר מעשה שהיה, כשהלכתי להביא חלב, היו הקצבות חלב לנשים יולדות ולילדים. הבוטקה היה סגור. ישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. עבר איזה יהודי וראה אותי, אמר לי: “קח ילד, קח קצת חלב” והוא מילא לי בדלי קצת חלב בכלי שהחזקתי.

מלינץ המשכנו בדרכנו לפלדפינג Feldefing, שבגרמניה, שם היה מחנה פליטים.

נשארנו במחנה כשנתיים מ 1946 עד 1948 שבמהלכן נכנס אבי בקואופרטיב עם קבוצה של קצבים להקים בית מטבחיים. אחרי שהם הסתכסכו הוא פתח איטליז לבד. הוא היה שוחט פרות במחנה.

בשנת 1948 החליטו הוריי לעלות לישראל. המשכנו לכיוון צרפת, ומעיר הנמל מרסיי הפלגנו באנייה לארץ, הגענו בנובמבר 1948.

תקופה קצרה שהיינו במעברה בעתלית. אבא נסע לעבוד בבית חרושת של נקניקים שהיה בבעלות קרובי משפחתו בשוק הכרמל בתל אביב. בהמשך עברנו כולנו לחסן בק, זה היה כפר ערבי נטוש ליד המסגד של היום, בדרום ת”א. אבא לקח את אחת החורבות, שיפץ אותן ואנחנו הצטרפנו אליו בסוף נובמבר 1948.

כשאבא עבד בגרמניה הוא הרוויח הרבה כסף והביא כל מיני חפצים ודברים, מכר אותם וקנה את האיטליז ברח’ הכובשים. הוא התחיל להסתובב בין הכפרים כדי לקנות בקר ולשחוט אותו בבית המטבחיים.

לאחר מספר שנים העניינים הסתדרו לאבא שהרוויח יפה מאד, ובשנת 52 או 53 אני לא זוכר בדיוק, עברנו לגור ברחי’ השופטים מס’ 2 . שם למדתי בבית ספר עממי שנקרא “הכרמל’, ברח’ הנביאים בתל אביב, היום הוא נקרא “דניאל”.

אבא הצליח והיה סוחר בקר גדול. הרוויח כסף רב וקנה איטליז ברח’ פרופ’ שור ומשם לצפון ת”א. אני הייתי אז בן 15.

זהו סיפור מסע ההשרדות של הוריי, גרשון ושרה צולה, מפולין.