שינוי פרדיגמה מפירמידה לרשת

בשנת 1987 הקמתי וניהלתי את בית הספר הדמוקרטי בחדרה ישראל,

בית ספר ניסויי ציבורי עם כארבע מאות תלמידים מגיל 4 עד גיל 18.

לכל תלמיד בבית הספר יש תכנית לימודים אישית שנבנית על ידו (בליווי חונך אישי). הוא קובע מה, איך, מתי, איפה, ועם מי הוא לומד. בית הספר מנוהל באופן דמוקרטי, וכל המורים, התלמידים, וההורים מוזמנים להיות שותפים בניהול בית הספר.

בהמשך הדרך הקמתי וניהלתי את המכון לחינוך דמוקרטי שבו ליווינו הקמת בתי ספר דומים בישראל ובעולם והקמנו מערכות של הכשרת מורים לחינוך דמוקרטי.

התחלנו להוביל תהליכים ברוח החינוך הדמוקרטי במאות בתי ספר רגילים ומשם הגענו לפיתוח מודל “ערי חינוך” שמטרתו להפוך את העיר כולה לבית ספר אחד גדול.

בארגון “ערי חינוך”, שאני מנהל כיום, אנו מפתחים שיתופי פעולה עירוניים בין המוסדות הציבוריים והפרטיים שפועלים בעיר, במטרה להרחיב את אפשרויות הפיתוח הייחודיות של כל תלמיד. כיום אנו פועלים בכעשרים ערים ויישובים, עם כ- 10% מתלמידי ישראל, וקצב ההתפתחות הולך ומואץ.

רבים שואלים מדוע קראתי לבית הספר בחדרה בשם “דמוקרטי”, האם לא כל בית ספר בחברה דמוקרטית הוא דמוקרטי?

השתמשתי בשם “דמוקרטי”, בעיקר מפני שהבנתי שמודל בית הספר הישן שהכין לקראת חיים בחברה הלא דמוקרטית של לפני יותר ממאה שנה, לא יכול להמשיך להתקיים ולהכין לקראת חיים בחברה הדמוקרטית שבה אנו חיים כיום. בית הספר שהכין בעבר לקראת חיי עבודה במפעל התעשייתי שדרשו בעיקר משמעת וצייתנות,  לא יכול להכין לקראת חיים בארגונים עכשוויים הדורשים יזמות ויצירתיות.

הבנתי שהחינוך הדמוקרטי הוא החתיכה החסרה בפאזל הרחב שנקרא מדינה דמוקרטית.

המפגש בין מערכת החינוך שמכינה לקראת עולם שכבר לא קיים, לבין המציאות החברתית טכנולוגית שמתהווה במהירות מול עינינו, הוא אחד הגורמים לשבר הגורם להיווצרותם של “גלי צונמי ענקיים” המסבירים חלק מהמשברים החברתיים-כלכליים שאנו עדים להם בימים אלה.

במאמר זה, שנכתב כמעט שלושים שנה לאחר שיצאתי לדרכי כיזם בעולם החינוך, אעסוק בגלי  “הצונמי” ותוצאותיהם, ואנסה להסביר את המנגנון שמפעיל אותם.

במקביל, אשתף אתכם בתובנות מהמסע שעברתי ביישום תהליכי חדשנות במערכת החינוך הציבורית. תהליכים שדורשים את שינוי הפרדיגמה החינוכית הישנה, פרדיגמת הפירמידה, ומעבר לעבודה בפרדיגמה חדשה, היא פרדיגמת הרשת.

לפני שנצא לדרך, אני מעוניין לומר תודות על התמיכה גדולה שקיבלתי בכתיבת מאמר זה, לידידי סר קן רובינסון, שמאז 2011 עת הרצינו ביחד בכנס AERO בפורטלנד, אנו מקיימים מפגשי חשיבה שמהווים עבורי מקור השראה נפלא.

לשירלי זוגתי שלא מוותרת על כל אות ומילה בדיוק הרעיונות.

ולכל חברי ב”ערי חינוך” שמתוך השיח אתם הכל מתחיל. 

חלק ראשון – “זמן הצונאמי” –

בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים גדולים בכל תחומי החיים.

לדעת רבים אילו הם רק ניצנים לשינויים גדולים בהרבה, שקרבים אלינו במהירות רבה_, והמבשרים מהפכה בכל מערכות החברה.

John Hennessey , נשיא אוניברסיטת סטנפורד, פרסם בקיץ 2012 בניו-יורק טיימס, אזהרה על “צונאמי” שעומד להגיע. הוא התכוון ל”צונאמי” שהולך לשנות את עולם ההשכלה הגבוהה כפי שאנו מכירים אותו היום (בעיקר עקב התפתחות ה- MOOC),

אך בהמשך גופים רבים בכל רחבי העולם התחילו להשתמש באותו דימוי לשם ביאור המצב חברתי-כלכלי שמתרחש כיום בעולם.

 כלומר “הצונאמי” מאיים על כלל תחומי חיינו (ולא רק על ההשכלה הגבוהה).

גלים גדולים של חדשנות עומדים להגיע לפתחנו ולגרום לקריסה של המערכות החברתיות-כלכליות הישנות, ולהופעתם של שינויים מהותיים במבנה החברה בה אנו חיים.

גלים אלה נושאים בקרבם סיכונים והזדמנויות רבות. חשוב להדגיש שלא מדובר בגל חד פעמי שבעקבותיו הכל יחזור למצבו היציב. מדובר בתקופה חדשה – “תקופת גלי צונמי” שמאופיינת בהופעה שגרתית שלהם.

בעבר שינויים כגון המעבר בין שימוש בסוסים וכרכרות לשימוש במכוניות, ערכו שנים רבות. לכן גם הפגיעה בבעלי המקצוע הייתה הדרגתית. לעומת זאת, כיום תחומי העיסוק עוברים שינויים מהפכניים ומהירים, וכל שינוי כזה גורם לאיבוד מקומות עבודה רבים תוך זמן קצר.

 כדי להבין איך מתמודדים עם גלים אילו אנו חייבים תחילה להכיר את מאפייני ה”צונאמי הגאוגרפי”. הכרות זאת תסייע לנו בהיערכות לקראתו. לשם כך עיינו בויקיפדיה ולמדנו שלצונמי יש חמישה שלבים:

1. רעידת אדמה מזעזעת את קרקעית האוקיינוס.
2. השבר גורם לתזוזה של גוף מים גדול למעלה.
3. גוף המים הופך לגל שמתחיל לנוע לכיוון החוף.
4. בזמן הקרוב להצפת החוף, קו החוף נסוג לאחור וחושף רצועת חוף גדולה.
5. גל הצונאמי עולה על היבשה.

 אם כך, באיזה שלב של “הצונאמי החברתי-כלכלי” אנו נמצאים?

מבין חמשת השלבים אנו נמצאים כיום במקומות מסויימים בשלב הצונאמי הרביעי –  בנסיגת החוף – בקהילות, המנסות להגן על הקיים בעזרת כלים שעבדו טוב בעבר אבל חדלו לעבוד בהווה.

לדוגמה עודף המבחנים שמציף את חלק ממערכות החינוך כדי לשמר אותן מהופעת שינויים.

במקומות אחרים אנו נמצאים כבר בשלב החמישי, בו הגל מתחיל להציף את החוף .

ראו לדוגמה את התפשטות תופעת “הדור אבוד” – צעירים שעברו את כל “המסלול האקדמי הנכון” שהבטיח להם הצלחה בחיים ומצאו את עצמם ללא עבודה, וללא עתיד. הם מבינים שמערכת החינוך הכינה אותם בצורה נפלאה לקראת “חיים בעבר” אך לא לקראת ההווה וכמובן לא לקראת העתיד.

דוגמה נוספת היא העיר דטרויט שב-18 ביולי 2013 הגישה בקשה לפשיטת רגל. דטרויט הייתה בירת תעשיית הרכב בארה”ב וחיו בה כשני מיליון תושבים. הצונאמי הגיע אליה בדמות מעבר רוב תעשיית הרכב למזרח הרחוק, והחלפת אלפי פועלים ברובוטים וצוותי עבודה מצומצמים.

גלי הצונאמי מונעים ע”י מה שפרופ’ קלייטון כריסטנסן (Clayton M. Christensen) כינה Disruptive Innovation.

חדשנות משבשת מאופיינת בשני מרכיבים עיקריים –

היא הופכת מוצרים ותהליכים מורכבים לפשוטים 

היא מוזילה עלות של מוצרים שונים (ופעמים רבות הופכת אותם חינמיים למשתמש)

החדשנות המשבשת עוזרת ליצירת שוק חדש שתוך זמן קצר לוקח את ההובלה מהשוק הוותיק ולעתים אף מבטל אותו.

לדוגמה, פיתוח הצילום הדיגיטלי ביטל את קיומו של סרט הצילום שפותח במעבדות מיוחדות בתהליך יקר שנמשך מספר ימים. כיום הצילום הוא מידי נגיש וחינמי.

או שיחות הטלפון שהפכו דינמיות (מכל מקום) וחינמיות.

בפתחנו עומדים עוד חידושים רבים כמו מהפכת הרכב האוטונומי, שתבטל את הצורך בנהגים, או מהפכת מדפסות התלת-ממד.

בעצם שני מאפייני החדשנות המשבשת פוגשים בימים אילו את כל תחומי חיינו (תחבורה, אנרגיה, רפואה, חקלאות, תקשורת ועוד…). פיתוחים טכנולוגיים מואצים הניבו ויניבו בקרוב שרשרת עצומה של שינויים חברתיים שעל טבעם יש מחלוקת.

כאמור, אנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה. אם בעבר השינויים הגיעו בהדרגה, כעת הם מואצים. גלי צונמי יהפכו לנוף קבוע בחופינו.    

ג’רון לנייר – מבכירי ההי-טק העולמי ומהחלוצים בשדה המציאות המדומה, מאמין שהחדשנות הטכנולוגית תביא לקריסת הפירמידות הגדולות ובעקבות זאת, לפגיעה קשה ביותר במעמד הביניים.

אחרי- 30 שנה שבהן סייע לכניסת האנושות לעידן טכנולוגי חדש, ג’רון לנייר מודה: “טעיתי, איבדנו כיוון”. הוא מביא כדוגמא להשפעה ההרסנית של האינטרנט, את קריסת חברת קודאק על עשרות אלפי עובדיה, מול הופעת אינסטגראם על- 13 עובדיה : “אנחנו, אנשי הטכנולוגיה, שכחנו חלק מהחובות שיש לנו כלפי שאר החברה. קידמנו טכנולוגיות שיש להן ממד אנטי־אנושי, ושרוששו אנשים במקום לעזור להם. זה לא עובד. גן העדן שאנחנו יוצרים פשוט לא עובד עבור הרבה מאוד אנשים”.

לעומתו מאמין פיטר דיאמאנדיס – מייסד, שותף, ויו”ר אוניברסיטת סינגולריטי, ומייסד ויו”ר של X PRIZE,  שאנו עומדים בפתחו של עידן שפע  (“העתיד הוא שפע”) שהאנושות עוד לא ידעה כמותו, שהיצירה השופעת ברשת תפתור את כל הבעיות הגדולות שבפניהן עומד כיום העולם. 

כדי לדעת כיצד להתמודד עם “גלי הצונאמי” עלינו להבין מה מקור וכיוון התנועה שלהם. אם נענה על השאלות הללו נוכל ליצור כלים לניבוי מהלכי הצונאמי – לאיזה חופים ובאיזו עוצמה הם אמורים להגיע, ואיך נצליח למזער את הנזק, ובעיקר להעצים את ההזדמנויות שהם נושאים בקרבם.

 חלק שני – מפירמידה לרשת – שינוי פרדיגמה

אני מאמין שהגורם המרכזי  להופעת “גלי הצונאמי  החברתי –כלכלי” (השבר בלב האוקיינוס) הוא הופעת “גל הידע”.

אלווין טופלר מדבר על שלושה גלים כלכליים:

הגל החקלאי – בו רוב האוכלוסייה התפרנסה מחקלאות.

הגל התעשייתי- בו רוב האוכלוסייה התפרנסה מהתעשייה.

וגל המידע – בו רוב האוכלוסייה מתפרנסת מעיסוקים בתחום המידע.

מתוך גל המידע נובע הגל הרביעי, גל הידע שאנו נמצאים בתחילתו, שיביא לכך שרוב אוכלוסיית העולם תתפרנס בעתיד מיצירת ידע חדש.

האם מצב זה ייתכן? האם כל האנשים יצירתיים מספיק, כדי להניב ידע חדש?

האם ניתן לדמיין שמה שהיה מנת חלקם של גאונים יצירתיים יוצאי דופן – קבוצה מאוד נדירה באוכלוסייה – יהפוך לנחלת הכלל?

בעולם המוכר לנו מהעבר תופעה כזו היא אכן בלתי אפשרית, אך העולם המוכר לנו עומד להשתנות לחלוטין בעקבות הופעת גל הידע. והשינוי העיקרי יתבטא ביצירת פרדיגמה חדשה של דרכי העבודה – אם בזמן הגל התעשייתי ובתחילת גל המידע, אנשים פעלו במבנים ארגוניים דמויי פירמידה בהם רעיונות הגיעו בעיקר מלמעלה למטה, כעת יותר ויותר עבודה נעשית במבנים רשתיים, ארגונים שכל חבר בהם הוא גם מפתח/יצרן וגם צרכן (אלווין טופלר מכנה זאת Prosumer) .

ד”ר מואיז נעים מסביר זאת כתופעה אדירה של קריסת מוקדי הכוח הישנים.

 ג’רון לנייר צודק – אם רוב האנושות תמשיך לחיות במסגרות חברתיות כלכליות הפועלות בפרדיגמת הפירמידה הישנה, קריסת הפירמידות תביא לפגיעה קשה בשכבות עצומות מהאוכלוסייה. מתוך תפישה דומה, פרופ’ טיילר קוואן מתאר בספרו “הממוצע הסתיים” את העתיד כעולם של קצוות מוקצנים (15% עשירים וכל היתר עניים).

 עם זאת, גם פיטר דיאמאנדיס  צודק – מי שיפעל במסגרת הרשתות החברתיות והכלכליות, יחווה עולם של שפע (אני מאמין שגם לנייר מסכים עם זה… בתנאי שרוב האוכלוסייה תצליח לפעול במסגרת רשתית).

 אם כך, האם יש אפשרות שרוב האנושות תתחיל לפעול ברשתות המפיקות ידע?

 כדי להבין את המעבר מפרדיגמת הפירמידה לפרדיגמת הרשת, ראשית עלינו להכיר את מבנה “תא הפירמידה” ו”תא הרשת” (מודל שפיתחתי במסגרת עבודתי בארגון “ערי חינוך”), ושנית, לנסות לברר  מה הם התנאים  שיאפשרו את הופעת השינוי .

מאפייני “תא הפירמידה”-

תא הפירמידה הינו “תא העברה” והוא חלול.

תפקידו לקבל אינפורמציה “מלמעלה” ולהעבירה “למטה”.

תא הפירמידה חלול מאחר ותפקידו הוא העברה. אסור לו להתערב ולשנות את “המידע” שעובר בו, וכמובן לא להעניק לו צבע ייחודי או מחשבה עצמאית. עליו לבצע אך ורק “העברה” (לכן הוא היה שימושי כל כך בתקופת גל המידע, שבו התמקדו בהעברת אינפורמציה “מלמעלה למטה”).

 תא הפירמידה מייצג מרכיב בודד בחברה – אדם או ארגון (קבוצה).

 מדוע ארגוני הפירמידה לא שורדים את גלי הצונמי של החדשנות?

כדי לשרוד הארגון חייב לאמץ או לייצר פתרונות חדשים במהירות. הצלחת המהלך מובילה למימוש המטרות שאליהן הארגון מכוון בדרכים יותר פשוטות ויותר זולות (כזכור אילו הם שני מאפייני החדשנות). ארגון פירמידה במהותו הוא “ארגון משמר” המתקשה להשתנות במהירות. חידושים מטבעם מועדים לכישלון יותר מדברים מוכרים. החלטות על יציאה לניסוי חדש, מחייבות מסלול ארוך של אישורים. לרוב האישורים ניתנים ע”י האנשים בדרגים השונים במעלה הפירמידה שרוצים בעיקר לשמור את המצב הקיים. רעיונות חדשניים שנוצרים בחלקים הנמוכים של הפירמידה מתקדמים באטיות כדי לא לגרום לפגיעה במעמד “המאשרים”, ובעיקר לוקח זמן למצוא את “הדרך הבטוחה” כך שבמקרה של הצלחה היא “תירשם” לזכות “המאשר” ובמקרה של כישלון הוא לא ייפגע.

רעיונות חדשניים שמגיעים מראש הפירמידה יעוכבו גם הם ע”י שכבות הביניים בפירמידה שיראו בעיכוב דרך לשמירת מעמדם, מפני ש”כשמתחילים שינויים לא יודעים איפה זה ייגמר…”

ורעיונות שמגיעים מחוץ לפירמידה יזכו לרוב להתעלמות, וזאת מתוך האמונה שכל מי שמחוץ לפירמידה הוא מתחרה.

בארגון הפועל בפרדיגמת הפירמידה הנחת המוצא היא שכל תא הוא חלול/ריק, והשאלה המרכזית שנשאלת היא במה צריך למלא את התא. תא שמילאו אותו למשל “בצבע כחול” מעביר את “הכחול” לכל התאים החלולים שתחתיו.

לרוב, בפירמידת החינוך הישנה, אנשי המטה החליטו מהו הידע שחסר למנהלים ולמורים, ולאחר מכן המורים העבירו את המידע שקיבלו לתלמידים. השאלה המרכזית הייתה, איך מעבירים את המידע בצורה היעילה ביותר כך שרובו יגיע וימלא את “התלמידים הריקים”.

בשום שלב לא הניחו שאולי ישנם מנהלים/מורים או תלמידים שמגיעים עם ידע שיכול לסייע למסע החינוכי ולייעל אותו.

להלן מאפייני “תא הרשת” – 

תפקידו של תא הרשת אינו לשמש “כתא העברה” אלא כ“תא יצירה”. מטרתו ליצר ידע חדש.

לתא הרשת שלושה מאפיינים –

1. הוא בעל “צבע ייחודי” – צבע שהוא פיתח לעצמו. כל אינפורמציה שמגיעה לתא (מכיוונים שונים) מושפעת מהצבע הייחודי שלו.
2. הוא מקבל אינפורמציה מכל הכיוונים (לומד מעמיתים, מממונים, ומתלמידים).
3. הוא מעביר אינפורמציה לכל הכיוונים.

במציאת ה”צבע הייחודי” הכוונה היא שכל אדם או ארגון ימצא את “המקום הנכון” שלו, כפי שמתואר בספרו של סר קן רובינסון.  כלומר מציאת מקום בו הכישרון הייחודי שלנו מתחבר לתחום התשוקה (המוטיבציה) שלנו, היא תנאי חיוני לפיתוח מערך רשתי.

לאחר מכן או במקביל, יש משמעות לקבלת הידע מכל הכיוונים – ולהעברתו לכל הכיוונים . אפשר לומר שמרכיב מרכזי בפיתוח “המקום הנכון”, הוא הדרכת אחרים או שיתוף אחרים בידע הייחודי שלנו. 

תא רשת הוא “יצור חברתי”. הוא ממומש כשהוא נפגש עם “תא רשת נוסף”.

אפשר לדמות תא רשת בודד ל-“אנרגיה פוטנציאלית”.

במפגש בין שני תאי רשת  כל תא מעביר לתא השני את “הצבע הייחודי שלו” וכך הוא הופך את האנרגיה הפוטנציאלית לאנרגיה קינטית, כלומר לאנרגיה שנוצרת בתנועה. וכמו בפיזיקה, ככל שמשקל התא רב יותר ומהירותו רבה יותר, האנרגיה  הנוצרת רבה יותר.  הפילוסוף גוטפריד לייבניץ,  שחי בסוף המאה ה-17, כינה זאת  “כוח חי”.

מכאן, שככל ש”המקום הנכון” של האדם או הארגון ברורים ומפותחים יותר  (“המשקל”) וככל שיכולת הלמידה וההשתנות שלו גבוהה יותר (מהירות) האנרגיה הנוצרת ברשת משמעותית יותר, והארגון הופך ל-“ארגון חי”.

כלומר בלב שינוי הפרדיגמה נמצאת האבחנה בין ארגון הפועל כאורגניזם חי לזה הפועל כמכונה.

ארגון הפירמידה פועל כמכונה אחת גדולה שחבריה הנם חלקים הכפופים לחוקיה.

לעומתו הארגון הרשתי פועל כאורגניזם חי, שבהתאם לתיאוריה של לייבניץ, חבריו ניזונים ומתפתחים מהמפגש האנרגטי ביניהם. יש להם כוחות יצירה פנימיים שאינם תלויים בדרישות “הממונים”. ארגון רשתי הוא ארגון שרואה את הייחודיות בכל פרט ובפיתוח שיתופי פעולה, הזדמנות גדולה לקידום יצירה חדשה בארגון.

כאשר “ארגון חי” נפגש בגלי הצונמי של הרעיונות החברתיים, במקום להרוס אותו, הפשטות והאפשור הכלכלי שהם מביאים, מרחיבים את אפשרויות הביטוי ושיתוף הפעולה בין חברי הארגון, ומספקים הזדמנויות ליצירת רעיונות חדשים ומיזמים פורצי דרך.

 מאפייני הארגון הרשתי –

1. כל חבר מוזמן להביא לידי ביטוי את ייחודיותו.
2. הארגון משקיע משאבים ומאמץ מכוון בתמיכה ועזרה לכל חבר בארגון, במסעו לחיפוש וביטוי ייחודיותו.
3. הארגון מפתח באופן הדרגתי שיתופי פעולה בין חבריו, על מנת למצוא ולהגדיר את “האלמנט הארגוני”, במטרה להביא לידי ביטוי את ייחודיותו של הארגון.

בארגון רשתי אפשר שיתקיימו פירמידות, ובפירמידות יכולות להתקיים רשתות.

חבר ברשת יכול לעמוד בראש פירמידה אחת, ובתחתיתה של אחרת. 

 מדוע הפירמידות נחלשות והרשתות מתהוות ומתרחבות בימים אלו –

במבנה הפירמידה האנשים ממלאים תפקידי מכונה (סרטו של צ’רלי צפלין, “זמנים מודרניים”, מספק המחשה טובה). קריסת הפירמידה נובעת מהופעת  Disruptive Innovation – החדשנות המשבשת, בדמות המחשב, הרובוט, מדפסת התלת ממד, שתופסים את מקומו של “האדם הרובוט” (אדם המבצע פעולה שחוזרת על עצמה), ומאפשרים לשחרר לחופשי את “האדם היוצר”(אדם שפועל בדרך יצירתית). אדם ששדה היצירה שלו נמצא ברשתות שיתופי פעולה עם יוצרים משדות תוכן שונים. כלומר הומניזציה היא הכוח שמניע את היחלשות הפירמידות ופיתוח הרשתות.

השאלה הגדולה היא האם ואיך המעבר בין הפרדיגמות יהיה מוצלח עבור רוב האנושות ולא יגדיל את הפערים החברתיים במקום לצמצם אותם.­  

תשובה אפשרית לצונאמי

לאחר שעמדנו על מבנה הפירמידה ועל מבנה הרשת, נחזור אל נבואותיהם של לנייר ודיאמאנדיס –

שני התסריטים (ההרס והשפע) אפשריים, והבחירה ביניהם, בידינו –

אני מאמין כמו ג’ון לנייר, שגלי הצונאמי יפגעו בכל פועלי הפירמידות – אנו בתקופת “הפירמידות הקורסות”. אך במקביל, יש בידנו תשובה – הופעתם של ארגונים רשתיים.

ארגונים אילו  לא רק עמידים מול “גלי הצונמי” (מאחר ורובוטים לא יכולים להחליף את כוחות היצירתיות האנושיים) אלא שהארגון הרשתי יכול לנצל את הרעיונות החדשים שמפותחים ברחבי גל הידע לשם גלישה למרחבי שפע חדשים של האנושות.

צוו השעה כיום הוא לאפשר ליחידים ולקבוצות להקים ארגוני רשת.

ובמקביל, גם ארגוני הפירמידות הישנים, אם שואפי חיים הם, חייבים להתחיל לפתח רשתות בתוכם וסביבם.

חלק שלישי – מערכת החינוך היא “המפתח” 

כדי להעצים את קצב יצירת הרשתות, מערכת החינוך צריכה לשנות כיוון – להפסיק להכין את תלמידיה לקראת חיים בפירמידות הקורסות, ולהכין אותם  לקראת חיים בעידן חדש, עידן הידע. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לפעול בפרדיגמת הרשת. כשם שבעבר מערכת החינוך הכינה את תלמידיה לקראת חיים בגל התעשייתי, ולשם כך בנו את מערכות החינוך בפרדיגמת ה”פירמידה”  כדי לתרגל חיים בעולם שיפגשו התלמידים מחוץ לגדר בית הספר, כך בתי הספר ומערכות החינוך  החדשות חייבים לפעול בפרדיגמת הרשת כדי להכין את התלמידים לעולם הנוכחי והעתידי.    

 האתגר – איך תיראה מערכת חינוך הפועלת בפרדיגמה הרשתית?

בימים אלה, אנשי וארגוני חינוך ברחבי העולם מיצרים תשובות רבות שבעתיד הקרוב ילכו ויתרבו.

אמצעי התקשורת שהופכים פשוטים ונגישים לכל, יוצרים רשתות של מחנכים חדשניים מכל העולם היוצרים ממש כאן ועכשיו מול עיננו, מודלים חינוכיים חדשים בפרדיגמת הרשת.

בפרק זה אנסה לתאר איך פתרונות אילו נראים בימים אלו – בכיתה, בבית הספר, בעיר, במדינה, ובעולם.

בכיתה – מעבר מכיתה לקהילה לומדת

בכיתת הפירמידה הישנה הנחת המוצא של המורה הייתה שהתלמידים מגיעים לכיתה ריקים/חלולים, והשאלה המרכזית הייתה במה ואיך למלא אותם. לכיתת הרשת נקודת מוצא חדשה, לפיה התלמידים נמצאים במסע לגילוי”הצבע” הייחודי שלהם, ומביאים לכיתה מגוון צבעים שונים. מול הנחה זו, הכיתה הופכת ל”כיתת יצירה”, בה יוצאים המורים והתלמידים למסע חקר משותף בו הם מתמודדים ביחד עם אתגרים בתחומי דעת שונים, אתגרים הרלוונטיים לעולם בו אנו חיים כיום.

ב”כיתת יצירה” תפקידי המורה והתלמידים משתנים –

1. ממודל של מורה וקבוצת תלמידים, הופכת הכיתה לקהילה לומדת בה כולם מורים וכולם תלמידים.

2. צוותים מגוונים של תלמידים, מורים, ומומחים מהקהילה מתמודדים במסגרת הכיתה עם אתגרים משותפים.

3. תפקיד המורה לתמוך בפיתוח קהילה לומדת ויוצרת, בה רואים את היחיד ויוצרים ביחד, לסייע לכל תלמיד למצוא את “המקום הנכון” הייחודי לו, ולראות את “המקום הנכון” של חבריו.

4. כל תלמיד מתמחה בתחום החוזק שלו בעזרת מקורות רחבים הפתוחים בפניו.

 5. בכיתת היצירה (הכיתה הרשתית), מתרחשת למידת עמיתים (הלמידה המשמעותית ביותר)  העושה שימוש בחוזקותיהם המגוונות של התלמידים.

בתחומי הלמידה הרשתית קיימים מודלים שונים ומגוונים.  

אחד מהם הוא מודל מיוחד שפיתחנו בישראל (בערי חינוך) – “כיתת נבחרת”.

כיתת הנבחרת פועלת בדומה לנבחרת ספורט ומנחים אותה שני עקרונות בלבד – 

1. כל תלמיד הוא גם מורה –המורה בתפקידו החדש “כמאמן נבחרת” מנסה לסייע לכל תלמיד למצוא את תחום החוזק שלו, ובתחום זה התלמיד הופך ל”מורה צעיר”. 

2. לכיתה אתגר משותף ונמדד –האתגר יכול להיות בתחום האקדמי, החברתי או הקהילתי, והחידוש הוא בכך שמדובר באתגר כיתתי משותף ולא באתגר אישי. לדוגמה בתחום האקדמי, ממוצע הציונים האישיים יוצר את הציון הקבוצתי. הכיתה כולה מנסה להעלות וליישם רעיונות לשיפור הציון הכיתתי ע”י למידת עמיתים וניצול חוזקות.

לאחר קרוב לשלוש שנים של הפעלת התכנית, בהן פיתחנו מתודולוגיות לעבודה בכיתה, אנו רואים בימים אלה הצלחה גדולה בכל הממדים. מודל הנבחרת מצליח לשלב בין הישגיות להנאה. היכן שהיו יריבות ותחרות, מופיעה ערבות הדדית.

בבית הספר –  חממה ליזמות חינוכית-קהילתית – מאנשי חינוך הפועלים כיחידים, לצוותים חינוכיים המנהיגים קהילה לומדת

בבית הספר הפירמידלי – הנחת המוצא של המערכת היא שהמורה הוא “חלול”, ולכן היא עסוקה בלהורות לו מה הוא צריך לעשות ומצמצמת את שיקול הדעת האישי שלו בקביעת תכנית הלימודים ובעיקר בחלוקת הזמן. המורה הוא “פרש בודד” שמנסה להצליח במשימתו החינוכית העיקרית- “להעביר” את השיעור.

בבית הספר הרישתי – 

המורים הם המנהיגים שמובילים להיווצרותה של קהילה בית ספרית לומדת.

בית הספר הרישתי פועל “כחממה חינוכית-קהילתית” המאפשרת למורים למצוא ולהביא לידי ביטוי את הצבע הייחודי שלהם, וכן למצוא את “המקום הנכון” שלהם בבית הספר, לכן –

בשלב הראשון – מאפשרים למורים ליזום מיזמים שמרתקים אותם.

בשלב השני – מתחילות להיווצר רשתות מורים שפועלות בשיתופי פעולה ומובילות מיזמים לימודיים וקהילתיים בבית הספר.

בשלב השלישי – מאפשרים לתלמידים והוריהם להיות שותפים בהובלת ופיתוח המיזמים.

בעיר – כשהעיר כולה הופכת לבית ספר אחד גדול

בעיר הפירמידה – רוב הארגונים מתחרים עם הארגונים הדומים להם מחד, ומאידך, מנוכרים לארגונים השונים מהם. בית הספר הישן רואה בבתי הספר האחרים שפועלים בעיר מתחרים/יריבים הנלחמים על כמות משאבים מוגבלת, ואת יתר הארגונים בעיר הוא “לא רואה”.

בעיר הרשתית – הרעיון הוא ליצור שיתופי פעולה של ארגונים חינוכיים בינם לבין עצמם ובינם לבין ארגונים אחרים הפועלים בעיר. שיתופי פעולה שאמורים ליצר “רשתות  של דומים” של מורים, תלמידים, ומנהלים, ובמקביל “רשתות של שונים” ממוקדות אתגר משותף. כשזה קורה אנו עדים להופעתה של “עיר חינוך” –

* עיר חינוך רואה במערכת החינוך כלי מרכזי בפיתוח העיר, ובעיר כלי מרכזי בפיתוח מערכת החינוך.

* העיר כבית ספר אחד גדול – עיר חינוך מהווה רשת חברתית לימודית הממוקדת במיצוי ופיתוח הפרט והיישוב דרך אזורי חוזק וצמיחה אישיים, קהילתיים ועירוניים.
* הסיפור והשפה המקומית – עיר חינוך מפתחת “סיפור”, “שפה” ואורח חיים מקומי הנשענים על חוזקות האזור וממנפים כיווני התפתחות עתידיים.

במדינה – ערים מקיימות שיתופי פעולה

בפרדיגמת הפירמידה כל עיר פועלת עצמאית ורואה בערים האחרות מתחרות.

לעומת זאת לפי התפישה הרשתית, נוצרת ערבות הדדית בין הערים השונות, ומתהווים שיתופי פעולה המביאים לידי ביטוי את הצבע ייחודי של כל עיר. בעבודה מול ערים אחרות מתפתחות רשתות של “פורצי דרך חינוכיים”. פורצי דרך שלרוב מרגישים בודדים בקהילות הבסיס שלהם, מתחברים לרשתות תמיכה ולמידה ארציות.

בעולם – נרקמים שיתופי פעולה גלובליים – לומדים גלובלית ופועלים לוקלית

מה שיקרה בכיתות, בבתי הספר, בערים , ובמדינות, ייעצב את עתידו של העולם. הDNA  של שיתוף פעולה וערבות הדדית, נכון למשחק משותף של שני ילדים בני שש, ולשיתוף פעולה אזורי בין מדינות. ובהתאם, גם התפישה הרשתית המקדמת את מטרות הארגון במקביל לראיית היחיד, מתורגמת ברמה העולמית לשיתופי פעולה גלובליים תוך ראיית הלוקליות ושמירה על ייחודיות כל עם ואזור. שיתופי הפעולה הגלובליים מאפשרים למחנכים מכל העולם להרגיש שהם שותפים מרכזיים בפיתוח החינוך הרשתי החדש, חינוך שאמור להוביל את העולם לתקופת שפע חדשה.

 המשל הבא מסכם את השינוי הדרוש במערכות החינוך בעולם:

משל הדיג

בעבר מערכת החינוך חילקה דגים – העבירה מידע.

בהווה מערכת החינוך מחלקת חכות – מלמדים תלמידים כיצד ללמוד בכוחות עצמם.

ובעתיד צריכים מורים ותלמידים בשיתוף פעולה עם קהילות מקומיות וגלובליות לצאת לדיג משותף –

לפתח קהילות למידה ויצירה, שיובילו ביחד ל- “תיקון עולם”.