מדע, בדייה ומספרי סיפורים

אנשים שאני פוגש מתקשים להבין מדוע, בגיל חמישים ומשהו עשיתי כזו תפנית בקריירה שלי והפכתי ממדען לסופר. ועוד כזה שכותב ספרי ילדים. למען האמת, ההסבר הוא די פשוט.

איור, עיבוד ועיצוב תמונה: רתם עמרי

מדענים הם כמובן גם סופרים. הם כותבים הצעות מחקר ומאמרים. הם מתעדים את התצפיות שלהם. אפשר אפילו להעז ולומר שהם סוג של מספרי סיפורים.

אבל הסיפורים שהם מספרים הם סיפורים מהחיים. כאלה שמתארים את החיים שלנו.

אחרי הכל, מה שמעניין את המדענים הוא כיצד היקום שלנו פועל ומה גורם לו לפעול כך. לכל שאלה שנשאלת יש תשובה. אחת ויחידה.

במהלך הקריירה ינסה כל מדען למצוא תשובות לכמה שאלות.

מדענים חושבים. מתבוננים. תוהים. אפילו ברגעים אלה ממש. הם עורכים ניסויים ואז מדווחים לנו על התגליות שלהם, שקשורות בחיים שלנו. הם מקווים שהתשובות שקיבלו הן נכונות.

לפעמים כמה מדענים יקבלו תשובות שונות לאותה השאלה.

כשהייתי מדען וחקרתי את נושא הריחות הרעים מהפה הקהילה המדעית עסקה אז בשאלה האם רק גזים המכילים אטומים של גופרית מסוגלים לגרום לריחות רעים מהפה. חלק מהמדענים טענו שכן. אחרים טענו שלא, ושגם גזים המכילים אטומי חנקן יכולים לגרום לכך. כל מדען האמין בסיפור שלו. אבל מאחר וזו שאלה שיש לה תשובה נכונה אחת בלבד – מישהו מהם בטח טעה.

אבל נחזור לנושא.

מדענים עדיין מנסים לקבל את התשובות הנכונות. בוודאי תסכימו איתי שיש הרבה יותר תשובות לא נכונות מאשר נכונות. יש אולי טריליון תשובות לא נכונות לכל שאלה. אולי אפילו יותר.

ובדיוק בגלל זה אני אוהב לכתוב ספרים לילדים. אם יש רק דרך אחת לקבל תשובה נכונה, אז יש המון דרכים אחרות להמציא תשובה לא נכונה. לברוא מציאות אלטרנטיבית. לספר מעשיות מקוריות. מעשיות מעולם הדמיון.

כילד הייתי בטוח שהסיפורים שאבי מקריא לי הם סיפורים אמיתיים. מהחיים. אהבתי את מדליין של לודוויג במלמנס. הבית הזה בעיר פריז שקירותיו מכוסים בגפן מטפסת היה ממשי בעיניי, כאילו היה ביתי.

והאיורים שהיו בספר – מלאי חיים ואמתיים בעיניי יותר מכל צילום בשחור-לבן.

הנה צילום של אבי ושלי. אני זה שלמעלה.

היו לי בבית שתי גרסאות של הספר פיטר פן, מאוירות על ידי שני מאיירים שונים. הייתי שואל את אבי שוב ושוב “מיהו פיטר פן האמיתי”?.

אחותי, רינה, מאוד חיבבה שיר על צפרדע שהלך לטייל לו ביום קיץ. אבל כשאבי שר “מה נמצא על העץ, אם תרצה לדעת תצטרך לחפש” זה שיגע אותה. אני חושב שהיא עדיין מחפשת. אני מודה שאפילו אני מחפש.

התשובה, אפשר להבין, מסתתרת בין השורות. בעולם האמיתי, יש משהו שנמצא אי-שם והמדענים יקדישו קריירה שלמה בניסיון למצוא אותו. עבור מספר המעשיות, כל מה שרק ירצה נמצא שם.

אבל רצוי מאוד שזה יהיה משהו מיוחד! לא עיפרון, או מחברת. יותר דומה לגמד או לג’ירפה מגושמת. או מה דעתכם על מנחת מיוחד למשרוקית כתומה שהיא בעצם רכב חלל בין-גלקטי?

איורים: רתם עמרי מתוך הספר “Where the Teeth Go“

למספר המעשיות אין כל בעיה עם שני הרעיונות האלה. אבל יתכן שהוא ישאל את עצמו האם המכשפות שומרות על השיניים שלהן נקיות.

איורים: טלי ניב-דולינסקי מתוך: “המכשפה פניה והילדה מנתניה“

מדענים עשויים לדון בשאלה האם קיימות עוד פלנטות בקצה היקום.

אבל עבור מספר המעשיות, הגיוני בהחלט שפיות שיניים מרחפות להן בקצה היקום ותולות שם שיניים של ילדים כדי להאיר את החשכה.

איורים: רתם עמרי, מתוך “Where the Teeth Go“

כבוגר לימודים אקדמיים הייתי מודע לאפשרות שעמיתי למקצוע ילעגו לקריירה שלי כמחבר ספרי ילדים. הספר הראשון שכתבתי לילדים תיאר את עולמם של החיידקים. הוא פורסם בחסות אוניברסיטת תל אביב.

הייתי אז בן 45.

איורים: טלי ניב-דולינסקי, מתוך: “חיידקים מיליון עד יום ראשון“

וכשסוף סוף העזתי לכתוב סיפורים לילדים על מכשפות ופיות, הם תמיד עסקו בשיניים – פיות השיניים ושיניים של מכשפות. וכך נשמר קשר כלשהו לקריירה המדעית שלי בפקולטה לרפואת שיניים.

תשאלו אותי אם הייתי שם עוף מוזר? ועוד איך!

איורים: טלי ניב-דוליסקני מתוך “המברשת המשומשת“

היום אני כותב על כל מה שבא לי. אני כותב על עכברים וזברות שמשחקים ושרים, על אריות רעבים, בואשים פיקחים, לווייתנים מיניאטוריים ששרים, דרקונים וגלידות, קנגורים, קיפודים, צבועים ואפילו רופאים שהם בעצם תרנגולים שעומדים על הראש.

איורים: הארייט גויטין מתוך: “Why I Love Yogurt“

אני כותב גם על דגים שמרכיבים משקפות ומשקפיים, על דובים שנלחמים בפחד, יזמי נדל”ן מרושעים, מלכים עיקשים ומתוסכלים, אנשי מעליות חביבים, ועל בננות עם פוזה של דיווה.

היי, זה לקח לי רק 64 שנה.

איורים: רתם עמרי, מתוך: “הדג אמנון ששאל המון“

ולסיום, חשוב לי להוסיף שהרבה יותר קל להיות מדען מאשר לכתוב סיפורים לילדים. הסיכוי שאחד הסיפורים שלך יתפרסם ע”י מו”ל מוכר הוא אחד לאלף, ואולי אפילו פחות.

זה סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שהמאמר שלך יתפרסם בכתב עת מקצועי.

כאן, אתה לגמרי תלוי בכישורים של מאייר הספר שלצדך.

וגם תלוי בחסדים של כמה קהלים כלל לא קלים: ילדים (שדורשים סיפור טוב), הורים (שדורשים סיפור עם מוסר השכל), והילד הפנימי שבנו, הסופרים (שתמיד מבקר את המבוגר שהפכנו להיות).

מצד שני, נוכל להמציא תשובות לכמה שאלות שנרצה. לברוא בתוך דקות חיה שאינה קיימת (לאבולוציה זה לקח נצח) או לברוא פלנטה שכלל אינה קיימת. או כמו הסופר לואיס קרול – להמציא מילה חדשה. תמידאפשרלעשותהכלהכל.

או שלא.

אז אחרי כל כך הרבה שנים שבהן טיפחתי קריירת מדען וניסיתי להבין כיצד נראים חיינו, כמספר הסיפורים שאני היום, אני בהחלט מעדיף את המעשייה הבדויה ולא את הסיפור האמיתי.