שירים מהשרוול

נושמים

את

נשימתם

האחרונה

אלה

ששרדו

את

המלחמה

ולא

שרדו

את

החיים

קרבן אישה!

מה

לך

אישה

מה לך בוששה

בשדות חמה תלכי

רגלך יחפה

מה נושאת את בידך

האם הוא בנך הנישא

התעלי זה העולל לעולה?

לכי אישה

חזרי בדרך חדשה

כי אין לו לאל

כל חפץ בקרבנך

צלצלי בפעמונים

הודיעי בירידים

ילדים

רק לחיים נולדים!

העיר שלי נחפרת

סודות

העבר

נחשפים

היש

לה

עתיד

לעיר

שלי

לנשמה

המיטלטלת

בקולות

המכשירים

והנפץ

נפוצה

כמו

החולדות

לכל

עבר

חכו

לי

חולדות

אני

צועקת

קחו

אותי

אתכן

אל

תסחפו

כמוני

אחרי

מנגינת

השווא

אל

הנהר

השוצף

…

לא רוצה להיות קדושה

רוצה

להיות

האוזן

הקשובה

שלכן

בחושך

המודרת

עם

בוא

האור

ביום בו תמות השמש
האנושות
תכלה
ביום
בו
תמות
השמש
לבי
יתכלה
ואז
זה יהיה
היום
הכי
עצוב
ביום בו
השמש
תמות.

הגמלים
סיימו
ללחך
החציר
הכבשים
נרדמו
במכלאה
בבור
המים
שקטו
גם
הם
לילה
ללא
ירח

אשת
מדבר
חולות
נודדים
יום
חם
לילה
קר
קוץ
ודרדר

ממצולות
קראתיך
מקום
בו
שמש
האתמול
שקעה
וחזינו
ביפי
הבריאה
טרם
אורו
של
יום
חדש
עלה

ומהי
הרוח
שאלה
זו
נשיקה
מרפרפת
של
פרפר
על
לחי
כמהה
למגע

לפני מספר חודשים כתבתי
והיום בלי ציניות אני שואלת
הסכין של חלב או בשר?!

אז:
מדען
מת
סכין
של
זבח
שיספה
את
גרונו

והיום:
נערה
מתה
סכין של
חג
המית אותה

הראו
לי
הדרך
נתיב
השבילים
ואעלה
בהר
כאחת
העיזים

שעון
הזמן
שתקתק
את
חיי
שינה
את
בבואתי
בקרבי
“ילדה
עם
תובנות

היום אני

מעשנת

שירה

על

כל

שאיפה

ונשיפה

מילה