תמיד בדרך

כשבחוץ
קפוא
אני
בהמתנה
קרן
שמש
בחלון
וציוץ
ציפורים
מזכירים
שיש
לי
לב
אוהב
ונשמה

איך
ברגע
מסוים
המציאות
מסתכלת
לי
בלבן
של
העיניים
והשמים
לא
נופלים

ואילו
לא
היה
לילה
אפילו
הייתי
נהנית
מציוצן
של

הציפרים

אמרתי
לה
לכי
לים
תשאירי
בו
את
דמעותייך
הרי
לא
בכדי
הים
מלוח

נלך
נבוא
נלך
אולי
נבוא
אולי
נלך
אולי
בכלל
לא
נפגש
כי
פנים
רבות
לאהבה
לא
נדע
דרכיה

אנשים
שהיו
רוצים
לבעוט
בעצמם
לפעמים
טכנית
זה
לא
מתאפשר

כל
הדרכים
מובילות
אל
האופק
שם
ניפגש
בסוף
המילים

כל
דבר
טוב
עדיף
שיבוא
במסורה
כדי
לקבל
לעכל
להפנים
ולהתגעגע

נכנסתי
למכונת
הזמן
ועפתי
אחורה
לבקר
חברה
בפייס

אולי אם
אתחיל
מההתחלה
אבין
את
ההמשך
אופס
חזרתי
אם
הבנתי?
חחחחח
כן
תמיד
אמרתי
שהחיים
הם
בדיעבד

כן
אני
מאלה
ש”גרה בפייס”
אז
בואו
תתארחו
אצלי
בשקיפות
לא
אני
לא
גרה
במגדלים
אבל
רואה
גבוהה

אז
ההליכה
בזמן
עם הפייס
בדיעבד
עשתה
אותי
שונה?
מבינה?
מכילה?
השכלתי
בדבר
אחד
יש מצב
שהיוצר
הוא
לא
האישיות
הפועלת

יש
מצב
והיצירה
היא
פועל
יוצא
כוח
הבוקע
מהאדם
היוצר
“המוציא
לפועל”

ולא
בכדי
אין
הוא
יכול
להסביר
את
היצירה
ומשאיר
אותה
לקהל

האנשים
מתים
בלילה
הנשמות
ממריאות
בחסות
החשכה
שום
רדאר
לא
יזהה
אותן

בני אדם
סובבים
בעולם
נתקלים
זה בזה
נפגשים
נפרדים
נשארים
מפרים
מופרים
מתקרבים
מתרחקים
רוצים
לא רוצים
האדם
מסתובב
העולם
גם
צנטריפוגה
אוניברסלית

הפייס
הוא
השתקפות
של
הדינמיקה
החברתית
המתרחשת
תדיר
גם
האינם
בו
נמצאים
מהיותם
מוגדרים
כלא
משתתפים

מי
שניחן
בטוב
לב
קיצוני
ימצא
עצמו
לעתים
קרבן
שק
חבטות
מצב
זמני

אסגור
את
התריסים
כדי
שלא
תקנאי
באור
הבוקע
אצלי

כמו
לבה
פורץ
לא
מבקש
רשות
קובע
מחליט
בשבילי
הסיפור

היא
הייתה
משוחררת
מעבותות
וכלואה
בנשמתה
קולות
היא
שמעה
שקראו
לה לצאת
אבל
את הדרך
היא
לא
מצאה

אני
במבחן
אישי
שלי
בפני
עצמי
מפני
עצמי

בימים
ההם
בעת
הזאת
בבקתה
צנועה
בחלון
היא
נצבה

מול
הר
ושביל
עשבים
שוטים
ופרחים
בשלל
צבעים
מולה
בעיניים
דומעות
חייכה
תמה
המלאכה

לא

על
רחם
עקר
נכתבים
הגיגי

איך
נשמר
את הרגע
נעצום
עיניים
ונעטוף
אותו
בקרום
דק
של אהבה
נמגן
אותו
כמו
עובר
ברחם
אמו

נגשתי
בשקט
רכנתי
לעברך
היטבתי
את
הסמיכה
על
גופך
וגשם
בחוץ

וכשאכתוב
את
הגיג
המאה
כשאומר
את
חכמת
הדור
אקריא
אותו
באולם
גדול
הכי
גדול
וריק
רק
המנקה
ובידו
המטאטא

יעצור
ממלאכתו

יקשיב
ויחייך
בפה
חסר
שיניים
ועינו
תדמע
אז
אדע
את
סוד
היצירה
והנתינה

לא
יכולה
לאגד
את
הגיגי
לספר
כמו
שאי
אפשר
ללכוד
רגשות
ברשת