אישה ירקון אישה

וכשאהיה

גדולה

יהיה

לי

בית

עם

גינה

וחצר

אחורית

ומרחבים

ויגורו

בה

כלבים

וחתולים

וסוסים

וחמורים

וכולם

יבואו

לטפל

בהם

וללטף

אותם

אוףף

מתי

כבר

אגדל?

כדי
שרעיון
יעבור
צריך
שתיים
האומרת
והשומעת
כמו
פרפר
המאבק
פרח
אחר
פרח

לכי

אל

הענקים

אל

הארץ

מעבר

להרים

הבינוניים

אל

המקום

המחכה

לך

ליכולות

שלך

לשבילים

בם

פסעו

אבות

התרבות

הבלתי

נשכחת.

איך
ידעתי
מי
אני
ולמה
זאת
היא
לי
כי
נפתח
בי
הצוהר
אל
נתיב
היצירה

כפרח

הלוטוס

האדום

היית

בידי

עת

קטפתי

אותך מן

המים

רק

גבעולך

נשאר

שם

מיותם

עלי

הכותרת

סמקו

מלאו

לבי

חמלה

אהבה

ורוך

ואת

את

צועדת
אחרייך
בשביל
ומלקטת
פיסות
את
שנושרות
לעתים
בלי
מישים
לאותו
היום בו
תרצי
להוסיף
את אותו
התצרף
גם

אמרתי

לה

שמרי

להבת

אהבתך

נצורה

בליבך

פן

תשרוף

ותישרף

אז

עניתי

לה

ככל

שהמחשבות

נטועות

יותר

בנגלה

לעין

ומשתרגות

בנבכי

הרגש

כך זה

הולך

ומשתפר

כן

אני

בעלת

הקיוסק

המשקיף

אל

הים

בדרך

המטפסת

אל

ההר

ואת

הם

שואלים

?

את

היית

שם

למעלה

בפסגה

ואני

עונה

בצחוק

של

משובה חחחחח

לשם מה?

ומגישה לכם בקבוק משקה צונן לרענן אתכם

בדרך לאן?????

הפיונים
בלוח
השחמט
נעים
להוראותייך
כמו
חיילים
ממושמעים
הצריח
בצד
חושב
אך
לא
מעז
בריבוע
הצדדי
בשורה
השניה

היא

אמרה

שהאנשים

בחיינו

כמו

תצריף

פזל

אם

נרכיב

אותו

ומשהו

חסר

יישאר

חור……..

לבד

על

השביל

טרם

שעת

שקיעה

מצלמה

ועדשה

בשלוף

מזמזמת

מנגינה

רגע  של אושר ?

יש מצב

אוף

נושמת

ולא
בכדי
נברא
הגיל
השלישי
…..ונגמרו
התירוצים
של
מלאכת
החיים
……ונעמוד
מול
מראת
החיים

נשפוט
עצמינו
מלגו
ומלבר
……ונאמר
בדחילו
ורחימו
אמן

היא

צחקה

רקדה

ושרה

צחוקה

התגלגל

סחף

את

השומעים

כשהיא

צחקה

צחוקה

עשה

גלים

הבריח

ציפורים

התגלגל

כהד

בין

ההרים

ואני

חיכיתי

על

הגשר

מעל

מעגן

הסירות

הישן

וכשחלפה

על

פני

לרגע

נפגשו

עיננו

ואני

ידעתי

האמת

שכל

ורגש

שוחחו

בניהם

האחד

אמר

נגמר

בטון

החלטי

השני

ענה

לו

אולי

ללכת
לידה
לצעוד
לצידה
“להנמיך”
מולה
היא
“בועת
האהבה”
אם
היקום

האור
בחוץ
טרם
בקע
והיום
החדש
טרם
עלה
ואני
עומדת
מול
עצמי
ומודה
אני
כותבת
שירים