העגבנייה

כתב: מל רוזנברג

גרסה עברית: מיקי פלד

ביום לוהט וחם

פגשתי עגבניית שרי קטנה על גרם מדרגה,

ואני בדרכי לבית הקפה,

לשתות לי שם משקה.

יורד במדרגות בנעלי עור שחורות,

עומד, ושם היא ממתינה,

אדומה ועגולה,

על המדרגה.

קול בתוכי אומר,

“הנף הרגל ומעך,

חסל את הטפשונת,

עד שאת נשמתה תיפח”.

מודה אני, עם זאת,

אהבתי את השלמות הזאת,

את העגלגלות הנעימה של

העגבנייה האדומה

שנחה לקראתי בשלווה

שם, על המדרגה.

בת קול בתוכי התעקשה,

“מעך מהר את החצופה,

אם לא תהיה זו רגלך,

תבוא אחרת במקומה”.

ואז מתערב לו המוסר:

“כיצד תעז למעוך עגבנייה תמימה,

כמה ילדותי זה,

כמה זה אכזר”.

אז לא מעכתי. והלכתי.

לבית הקפה השכונתי המשכתי,

קפה שתיתי, וגם שוחחתי.

בחזרה, שוב על גרם מדרגה,

היא נחה לה,

באותה תנוחה,

עגבניית השרי הקטנה,

בי בוהה,

כה נוגה.

התבוננתי מסביב,

את נעלי השחורה עליה הנחתי,

ולאט לאט מעכתי ומעכתי.

הבטתי בסיפוק,

אך חרטה נתקפתי,

כמה טיפשי, כמה בזוי, כמה זה ילדותי,

חשבתי,

ואת עצמי מיד תיעבתי.

וכך פספסתי הזדמנות להתנהג כאיש בוגר,

והנה עוד משהו שעליו אצטרך לכפר,

(לו רק הייתי יודע מה זה אומר).