שפת הנפש הרכה/חדש

ברגע

ברגע אחד

התחלף דף ביומן.

ברגע נוסף

השתנו סדרי עולם,

האוויר הפך אובך,

החיים אוסף

של זיכרונות עבר.

ברגע – עולם נגדע.

חייל הפך חלל,

הורים לשכולים,

מדינה לדגל

עם שני פסים כחולים,

יום זיכרון ואבל לרגע לאומי.

היותך

היותך לך…לא לאיש

מלבד אותך.

היותך רוגשת, לא אחר

מלבד אור שמש.

היותך רוגעת ועתים נסערת

ואין מביט בך ואתך.

היותך…

היות אבן שואבת בתוכך

אבן חיים חצובת נחל.

היותך לא את

תייבש מים חיים

ולא שוב רוגעת,

נסערת ודומעת,

היותך לי מעט,כמעט,

היותך הכל.

לרקוד

לרקוד את רוצה

בגוונים של אור,
לרקוד עוד ועוד
ולא לעצור.
יום ולילה לילה ויום
רק לרקוד ולזכור

שריקוד הוא

חיים ארוכים מאד.

עדי כעדנה לי

ידיי חשופות כירח בהיר

לא שרשרת לצוואר ולא צמיד.

ילדיי הם עדיים לצווארי,

כל נפש רכה של ילד

כטבעת על ידי,

זוהרת כיהלום אמתי.

ידיי חשופות,גווי זקוף

לא בגד מודרני לא רכב הדור.

ילדים,פרחים וחיות

הם כל עולמי,

עדנת חיי ונפשי.

אילן צייר לי מתנת חברים

שרשרת נאה,הדורה ויפה.

כותבת לה שיר וממשיכה בדרכי,

עדי לי בשמי ועדנה בלבי.

פוחד משכחה ?

מפזם מילים

לשיר חדש

שכתבת על זיכרון נידף?

דאג שיהיה לך בכיס

בדל עיפרון

שלא תתחרט

בבוא היום

שלא כתבת,

כי אין סיכוי

שתזכור,

גם לא מילה

או אות.

עד קיץ ייבש

(שיר שהוקדש לשמעון עובד,האחד)

עד קייץ ייבש את שדות

“יבשר קץ של תפילת

ה -“אופק

ושוב תקום קשת

בשמים

ותיצור צבע אל צבע

ועין אל עין

ותחולל שינוי באור

ויהי בוקר אור גדול

ויוריקו שוב שדות.

שן ילד שן

הציפורים נמות על ענפים

בין העצים בתוך הקן,

עיניים עצום

מחר יזרח עוד יום,

הבט לשמים וספור עננים

רגע לפני הם דמו לכבשים

וכעת הם רוכבים על סוסים.

שן ילד שן

כך עננים,

פורשים לפניך

שמיכת דמיונות

לאפשר לך

שנת חלומות

חלומית.

שפה בהירה קלה להבנה

איילת השחר

מלטפת בקרניה

את מילות אהבתך למדבר,

לנופים החצובים

במעלה ההר,

לשפת האבנים

וחולות המדבר

שנעים עם הרוח

ונחים על הפנים.

בשקט של הלילה

ניעורים החיים

ונוגעים בעצמם בלאט.

שיר נהדר

איך יודעים שמשורר

הוא משורר מוכשר?

כשהוא כותב שיר

שאני בטוחה…מאד,

שהייתי כותבת אותו

בדיוק…אבל בדיוק

באותה המילה, באותה הכוונה

באותו המיבנה ובאותה ההבנה

אבל בדיוק…

ההבדל היחיד הוא בשם החתום.

איך יודעים שהשיר הנשמע

מוצלח במיוחד?

כשהוא מושר בשפה זרה

ולא מבינים אפילו מילה

אבל מרגישים את הקצב

ואת הכוונה ורוקדים אותו

בכל מקום ופינה והחיוך לא נמחק

גם כאשר מישהו מבין

ומסביר שהכוונה  לגמרי שונה.

איך יודעים ? פשוט מרגישים!

ארץ לי חשופה

חשופה לחום וללחות.

ארץ מתגוננת, ללא קרם הגנה.

חשופה מול טרור,כותבת מעשי גבורה

של חייל ולא מעופרת שירהיב עוז בנפשו

להגן עליה בכל רגב מעפרה.

ארץ לי חשופה…מכורה אהובה,

עמוסה לעייפה בעצות אחיתופל

מאילו שאינם יודעי דבר ואינם רואים טובתה

מול עיניהם…

ארץ לי ולך,ארץ שאין לה מחליפה

ולא תהיה לעולם.

אלוהים שלי אוהב אותי

אלוהים שלי אוהב אותי,נאמר לי כך תמיד,

אלוהים שלי אוהב אותי ולא בכדי,

פוסעת בחורשת האורנים,

מהלך אתי יד ביד בין האיצטרובלים,

מחייך רק אליי בין עצי האקליפטוס עבי הגזע,

נושם את ריח השמן קרוב וחם,פוסעת אחריו

במעלה הדרך בהירה כחצב בסתיו.

עדיין הצל מתגנב ללא היתר ובלי סוף מתארך,

חושך סביב.,ואצלי אור רב בלב.

ערב שירי לוחמים – דני כץ היקר שלנו

מנגן ושר…חוזר ושב למרות שעזב.

קולו העמוק שוקע ברקמת הלב שנחמץ

וחודר עמוק לנשמה.

אלוהים שלי אוהב אותי מכל סיבה אפשרית,

מנגב דמעה מלוחה מבכי ומחזיר לי את עצמי.

איש עם כנפיים

איש עם כנפיים

ממריא לשמים

הפעם לטבריה

לבילוי של יומיים.

מה רע ?

אחר כך לאיי סאשל.

ברווזים הם כאלו

גם כשהם בני אדם,

ממריאים אל על

ואין דבר שעוצר בעדם.

מחר

מחר…מבטיחה…

את כל שדחיתי אתחיל ממחר

כאילו אין היום.

כמו רק אתמול הבטחתי

וכבר חלף עוד יום.

מחר…כי הכי קל לברוח

או לומר שאין לי כוח

כי תם יום ארוך ומעייף.

בינינו…דווקא היה לי יום בכיף

רק אתה לא היית ובכלל לא ראית

שחייכתי בלי סוף.

כי ככה זה כשאני מרגישה כל כך טוב.

אז תצטרף…וביחד נבנה לנו קן

עשוי מהבטחות שמקיימים,שמגשימים,

כמו חורף עשיר בגשמים מבורכים כמונו.

בדידות

הבדידות מדברת מתוך העצב

זו שאינה מצפה או רוגשת

רק חוששת…להישמע…להיראות,

נוגעת בנשמה וממתינה לבאות…

לרגע של חסד ושקט שיביא אחריו סערה כעובי השערה,

כמרחק הצורך,מגודל הזעקה,זעקה דוממת,

קוראת לי לפתוח לרווחה את הדלת ולהכניסה פנימה.

הדלקתי את האור…שיניתי אווירה,חיממתי את הקור

לארוב לה בפינה כל החורף,מעבר לקן שנחרב.

חלף הקיץ ובא סתיו,עונות השנה כגלגל על צירו.

הדלקתי את הקיץ שיביא את החום לכנפיה הקטנות

של ציפור בודדה .האביב חמק לו ואני כאן במקומו,

פורחת בנעליו עד שתעוף לעץ שהשיל בסתיו את עלעליו

לבנות לה קן חדש.אספתי זרדים וקש בין העלים,

נחשף חיוך ממקור למקור – אליי…מעץ לארץ.

ציפור קטנה לחשה לי

בשקט לחשה,

צליל קולה חרישי,

עיניה זוהר,חדווה בין כנפיה.

ציפור קטנה לחשה לי,החורף תם.

אפשר להניח לחורף הקר ולפרוש כנף

לארץ חמה…כן ארץ חמה,משכן ללב,

חפה מכל רבב,של סופה וכאב.

מוחה דמעה,פורשת כנף

על כתף עייפה ועפה.

עפה בכוחות מחודשים למקום מבטחים.

ציפור קטנה לחשה לי בשקט :בואי עמי,נשלב ידיים,

נמצא לנו ארץ אחרת בין ים לשמים

ללא ענן מעיב – רק לנו השניים.

יושב על המרפסת

יושב על המרפסת הגשם מטפטף,

בודק את השעון,הרוח מלטף,

הנוף רחב,שמים ללא עב,

הכל ניראה נכון כאן ועכשיו.

שוקל עוד אפשרות לצאת שוב למסע,

לחוש את החירות,לבדוק את המגע,

בעדשה נוספת ולאו דווקא נוחה

שמשנה ללא רשות את פני המציאות.

נותר אל מול החול על הגלים בחוף,

המרפסת מלהיבה את הקהל שבסביבה.

בלב שוב אהבה,באדנית פורח ים כחול,

פרגים וניצנים מול נוף רחוק

כה טוב לקטוף.

יושב על המרפסת מול החוף

רוצה לנוח ולחבק את הרוח,

מלטף את הפנים,חם שם בפנים

וכאן עם הגלים כל כך נעים.

כמו זוג יונים

כמו זוג יונים על ענף עץ זית

חולק באהבה ובקרבה

סודות בבית,

מתובלים בחצאי מילים

קטנות,מכוונות ללב.

עוצמים קצת עין תורנית אחת

ומשאירים את אחותה בהיכון

לכל צרה או לכאב

וממתיקים סודות

כזוג יונים אוהב,

אשר במעשה האהבה

הפכו לסמל

אך במריבת האוהבים

הפכו כל אבן

להחריב ולנצח,

להאשים בעזות מצח

ובשבירת כנפיים.

כי ככה הן בטבע

צחורות ומוארות

עד שמגיע רגע

והן פגועות וחבולות

ומנסות לאחות

את השברים

שהן שוברות

ולחזור שוב

לאותו ענף עץ זית

ולחלום על השלום

שייכנס אל תוך הבית וחוזר חלילה.

קסם הים

השיר מוקדש לתלמה כנעני בהערכה רבה לשירה המיוחד :לראות צבועים

קיסמו של ים,צינת סופה,כפופה,

קווי אוייב הציפו דם במרחבי אדם.

שאון הקרב נדם

איתו חיי אדם חיבלו עולם בהד קולם

ואין עונה לו הד יופיים.

צינה ואש,עולם כובש

ואין פוצה ומבקש : ניצרו האש !

צינה כפופה כצליל חליל”

בתוך סופה נרעד

זירה כחולה כראי צלילה,במורדות ירד.

פסיעות של אש,קווי אוייב,

שאון בלמים חרד,

קיסמו של ים בלובן גל

שיברי ענן לעד”.

הסתיו שלי 

כשהסתיו דומע
אני צוחקת,
יודעת לבטח
שתביא לי ורד.

תמונת מצב 

מראה מול הפנים,
תמונה רבת גוונים,
שואל ונישאל,
השאר
רק ניצבים.
המקום צר
מלהכיל את זה
שאפשר לשלוח
ואת ההוא
שאפשר להשאיר.
מיישרים שורות,
סופרים את הנוכחים
ומגלים אחד
מעל מיכסת המותרים.
השאלה : על מי כרגע
מוותרים ?
לפעמים צריך לצעוד
צעד אחד לאחור
ולא לחזור,
לוותר ולהרגיש
שזה הצעד הנכון
ולהרגיש שלם.

לילה ועוד יום 

שתי ציפורים
על עמוד החשמל
אוחזות כנפיים
לילה אחר לילה
מצפות מאד
בו זריחה תעלה
במחצית היום.
כדור הארץ יסוב
על צירו החלוד
והלילה ירד מואר
ולא חשוך
ורק הירח
צוחק ובורח
מפאת הטעות,
שבגינה הוא פיקח
בשעות הקטנות
של הלילה
ולא זוכר
אם עבר כאן אתמול
או ביום אחר.
לילה ויום
מציאות או חלום
ועדיין – שתי ציפורים
על עמוד החשמל
אוחזות כנפיים
לקראת נדידת העופות.

קוטפת מילים 

רק בשבילך
קוטפת לך
מילים לשבת,
מנגינה לחג,
חיוך ללב…
קוטפת לך
ענן בגובה רב,
גשם לשדה,
שלולית לילדים…
קוטפת ועוברת
הלאה
כותבת וחושבת …
הללויה לטבע
בשפע צבע
ואור.

התחלה חדשה 

כל סוף
הוא התחלה
לנוף חדש,
לאהבה נוספת,
לאמירות ברורות,
לשתיקה אחרת,
לחמלה עם חיוך,
לחיבוק.

מחפשת מילים

נרדמתי…מרוב עייפות ממש צנחתי

הספה רכה,האווירה חמה ונעימה.

התכרבלתי עם עצמי ועם מחשבותיי.

נדמה לי שחיוך היה שפוך על פניי.

חלמתי על שיר שהפך לסיפור

ולפני שהספקתי לכתוב לו סיום התעוררתי

קצת התבלבלתי.נמחק לי השיר/סיפור

ולא נותר ממנו כלום.

התרוממתי מהספה בלאות והתחלתי ללכת…

עצמתי עיניים ושחזרתי חלום.

לאט ובזהירות התייצבו המילים בשורה

חייכו אלי חיוך מתנצל

על הסדר שהתבלבל,

אך הרעיון קיים,

אי אפשר לשנות במחי יד וחלום אחד

סדרי עולם…וטוב שכך.

הים לי בית

הים לי כתובת
עם נקודת ציון
אליו אפנה לחפש כיוון.
בטוב לי ואם לאו
אלך היישר אליו
ואפתח את לבי
לבכות בין גליו.
אצחק עד דמעות
ואבכה עד כאב,שם בין גליו
יתחזק לי הלב…אנוע על הזוהר
בין קרני האור הסדוקות
ששברה אותן הרוח
בשעות הכי קשות…
הים לי כתובת,אין צורך בבול
על גליו אנוע כמו מכתב סגור
בתוך בקבוק אטום,
עליהם אשוט עד יגיע יום
ואחליט לשוב.

שפה של אבנים וחול

שפה של אבנים וחול

שפה בהירה

קלה להבנה

איילת השחר

מלטפת בקרניה

את מילות אהבתך

למדבר,לנופים החצובים

במעלה ההר.

לשפת האבנים

וחולות המדבר

שנעים עם הרוח

ונחים על הפנים.

בשקט של הלילה

ניעורים החיים,

נוגעים בעצמם בלאט.

שיר לי ולך

רק לנו,מילים ולחן,יושבים במרפסת,נוגעים באוויר

שמנגן שיר לזמן,לילד בן עשר שמסתובב בלילה לבן ברחובות

ואין שם מבוגר אחראי שבודק שהוא ישן בלילות.

מתכווצת בכיסא,המקום בו לפתע גדול ורחב

ואני מצמצמת מידות במדינה בת 67 שנות,

דגל כחול לבן והימנון ומחפשת תקווה במילים.

לא מבינה איך לא הייתי בזמן ובמקום להושיט יד,

לאסוף ללב,לנגב דמעות יבשות להפכן לגשם.

נפרדים,ירדו לי העיניים לעומק ים המלח – נמוך נמוך…

כבר בוקר,לא נרדמת,יש ילד בן 10 ברחוב לבד

ואיש לא מלטף אותו ומחזיק לו את היד

בלילה כשהוא שוכב לישון.

כותבת על המים

נחה על המים עוצמת עיניים,

כותבת לב,צובעת נפש.

מציירת גוף לכוד ברשת.

רחבה הרשת ריבועיה רבים,

יוצאים דרכה בלי הרף אנשים בדמות דגים

עם זנב של בת הים והרבה זימים,

שוחים ומתעייפים…

קשה לנשום במים כשאתה אנשים,

קשה שבעתיים לשחות לבד בין כרישים,

חור ברשת,עוד אחד,דג זהב שוחה לבד,

בת הים מביטה בו משתאה,

נחה על המים,עוצמת עיניים,

כותבת לב,אוספת כוחות לנפש,צובעת דגל,

מסירה הרשת,מוסרת לדייג ונושמת לרווחה.

בין לילה ליום

הוקדש לרחל ורטה בהערכה רבה

נעצור ונקשיב לו לשקט,

נדיר ועוטף ומוגן.

בין לילה ליום,

בין קרה לחום,

נקשיב ונבדוק

אם חפץ הוא לבוא בשערנו,

לענות על צרכינו,

ולעשות פסק זמן עבורינו,

בין קרה לחום,

בין לילה ליום

וללכת הלאה

לחפש לו מקום.

כך שניים

מוקדש ליותם והילה ליום הנישואים.

כך אחד ואחת,כך שניים,

כמו מראה ,צלולה כמים

על שפת הברכה.

קווים מלב אל לב

מנותבים היטב.

מאירים בדרכם

כל פינה בנשמה.

כך לב,כך אהבה,

כך שניים בדרך לחופה.

תנועה קלה,אהבה גדולה,

חופה לבנה לתחילה נכונה,

שיהיה במזל !

שפת הנפש הרכה

בין עצי האורן לשדרת הברושים

עצרתי לנוח על גלי המילים.

האביב רק החל,

זה היום הרשמי הראשון

שסגר את החורף ופתח את לבי

לשפה של רכות שנגעה בנפשי.

שפת הנפש שלך ושלי

כן,אפשר גם שפת האילמים,

בלי חוקי הניקוד,הפיסוק,השתיקות,

זו שפה שאין לה אחות.

רק מבט ואמון,

בחירה ופתיחות,אהבה וסיפוק.

בין עצי האורן לשדרת הברושים

מצאתי חבר לנפש ממש כלבבי.

תחושת החמצה באוויר

תחושת החמצה באוויר,

בהריון מילולי וגבוה

חשף מלבו רצון עז לגמוע,

מילים וכוונות,שיתוף וזיכרונות,

הספיק את שהספיק והלך לעולמו.

זו לי הפעם הראשונה להיחשף לכתיבתו,

לשמו שלא הכרתי אבל לבטח מהיום – אכיר.

תחושה של החמצה וצער

שהבנתי כי החמצתי,אך לא,

:מישהו לחש על אוזניי לא מכבר

!כותבים אינם מתים

תקוותם כתובה על גיליונות נייר,

ספרים ופזמונים…

כותבים אינם מתים

כי המילים הולכות אתם לכל מקום

.שבו ישנם קוראים ואוהבים

ארץ מולדת

מכורתי,

.ארץ מולדת שלי

בלכתך ובשובך

פניי אורו.

בלכתך נפלו

ובשובך

קמו ועמדו הכן

למען ארץ נושבת.

ארץ דמי חיים

ועוני,

זעקות ושבר

ושמחה אין קץ.

ארץ מכורת חיי,

נפשי ומנוחתי.

והיית השקט שאחרי הסערה

והיית השקט
ונמלא בך עולם ההלך,
הנושא עצמו לדרך
שיש בה אור…
והיית את
נסיכת המילה המלטפת,
טובת מחשבה ועוטפת,
הינך כפי שאת
ברה מכל רבב מיותר
ונושאת אהבה בתוכך,
כפי שהינך…
והיית השקט…

והיית הלקט…
של אהבה נושקת.

והייתי מים
והייתי מים על גלים סוערים
והייתי שמיים שקטים וכחולים
ותפילה נשאתי ללא מילים.
והייתי אדמה להנביט נבטים,
ושבתי והייתי מים
להנביט בה חיים,
להעמיד גבעול לגובה
ואבקנים להפרות בה
בין כנפי הדבורים.
והייתי מים – חיים !
ופרחים – להנעים !
והיית עתיד לעברי – והייתי אני !

🍀שרה רגב בז’יז’ינסקי – עדנה שירך היפה שר את שירת העשבים,

יש בה ריח האדמה,נבטים מים ופריחה.
בעיקר את והעתיד.

והייתי רוח

והייתי משב הרוח

הנושא עמו עננים, ונחו בחובי לנוח
עד יבשילו לגשמים.
הבשלה איטית כמו חמין לשבת,
מעוררי השראה כמו היו בן ובת
בזמן פריחתם.
והייתי משב רוח
נושא ענני נוצה קלים
נעים מעל ומרחפים
ומשנים מראה ופנים.

ואוריד הגשם ובין רגבים אחלחל
כמו אדם מאמין
שעצם עיניו והתפלל
ונענתה תפילתו ועלתה מעלה
אתי ועם הרוח העולה.

השקט שבין המילים

מתבוננת בשקט…בתוך החדר

מצאתי מילה נוספת…
מילה מזמינה ללב,
אני מסכימה ונכנסת
לעומק ההבנה של כל מילה ומילה.
מתבהר היום,

האור פותח חלון נוסף

ושותק בקרבת מקום.
שוב מסכימה ומצטרפת לספור קרני שמש

שמחממות את השקט לכלל דיבור.

תמי ריגאי עדנה, קוראת אותך כל הזמן ומתענגת , חיבוק

Stein Mira מילת הלב…!

דמעות
יש דמעות של גשם
ויש דמעות של טל.
יש דמעות של עצב
ויש דמעות של זמן,
אבל דמעות של עץ
מכאיבות לי בנשימה
וכשהן כל כך יפות
הן כמו דמעות זהב.

איך שאת רכה

מוקדש למוטי פרי – מור ששלח לי שיר מקסים מהיוטיוב שלא הבנתי בו

אף מילה ותרגמתי לעצמי על פי הבנתי את הצלילים והתחושה – תרגום חופשי בשבילי. 

איך שאת רכה זו בדיוק ההרגשה,
כה שקטה וכה חמה.
כך מתוך השיר הבנתי
שיר כה רך רק לך כתבתי
ומיד עיניי עצמתי עם עצמי…
שתי עיניים אוהבות,מלטפות ומחזקות.

יש לי כאן פינה חמה
מנוצות של עננה מרחפת וקטנה,
נעצום את העיניים ונאחז בשתי ידיים
את הרגע,..הדקה…איך זה יתכן תגידי
איך זה מסתדר תסבירי שאת כל כך רכה…
המבט שלך כה מנחם ואני כה מייחל,
לראות אותך מהר.

ילד בלי עיניים

לא היו לו עיניים,לא היו בכלל…

רכות הייתה בפאתי פניו.
לצד ה – “אין עיניים”.
רכות רבה וחסר אור.

שפת המבטים

גם אם נדמה שאין כאן דיבור,
גם אם נרצה ולא נאמין,
שתיקה היא שפה
כל כך מדברת,מתוך העצבות
או כשהיא צוחקת.
כל דמעה מקבלת תפקיד
אחת היא קמץ האחרת חיריק.
דמעות יודעות את שפת השתיקות,
הן פותחות לרווחה 

את כל התריסים והתקוות

ומשחררות עצבות וכאב ואת כל שבלב
ומוצאות מנוחה בדמעה החמה.