טוב לפעמים להיות רע?

הטלפון הראשון בבוקר היה מבית הספר.

“אנחנו צריכים אותך מיד. יש בעיה”. נשמעו מבוהלים.

לפני שאמרו את שמה, ידעתי שזו איריס.

נסעתי מהר, כאילו ממתין לי מקרה חירום בחדר ניתוח. הפעלתי את הרדיו, hotel California של “האיגלס” ניגן.

On a dark desert highway, cool wind in my hair
Warm smell of colitis, rising up through the air
Up ahead in the distance, I saw a shimmering light

תמונות הבית שלה עולות מולי, וריח הטחב עדיין באפי. רק לפני שבועיים נסעתי לביקור בית אצלה לחפש משהו שייתן לי תקווה להיאחז בה, שביב אור שאוכל להרחיבו ולגרש את החושך שהיא נתונה בו. “ביקור בית זה הכלי הטוב ביותר שעומד לרשותו של המחנך…”, אמרה לי המנהלת בתחילת השנה, “…במיוחד עם ילדים בעייתיים. בבית תמצא את התשובות לכל הבעיות ואת החוטים לפתרונות.” גם אני חשבתי כך, ולכן כשכוס התמרורים, שהאכילה אותנו איריס התמלאה עד מעל לגדותיה, ומורים מיואשים התקשרו אלי השכם והערב “שאינם יכולים יותר”, לקחתי את היועצת ונסענו. יום גשום, כביש שטוף מחול, הגענו. בקצה העיירה על גבול המדבר, הבלוק של עמידר. לא מזמן, ארבע שנים, חייתי ממול, קצין בצבא קבע, מביט ותוהה מי הם האנשים השקופים שחיים בשורות הבניינים חסרי הצבע?

נכנסנו, דירה קטנה, שני חדרים ומטבח זעיר.  קירות שחורים, תקרה מתקלפת. ערמות סירים במטבח . אימא ושתי בנות. איריס הקטנה בפנימייה, הגדולה בבית, עובדת במספרה. כל הזמן רבה עם האימא על הכסף שהיא מרוויחה. “הכל הולך על סיגריות…” האימא צועקת, חובטת בה ולוקחת את הכסף. איריס מושכת לי בשרוול ולוחשת:

“כשאני באה הביתה אני ישנה על הספה, אימא ואחותי על המיטה הזוגית. אם אחותי לא בבית, אימא לא נותנת לי לישון במיטה…”,  מתקרבת לאוזני ולוחשת,  “…אם היא לא מרביצה לי!”. לחישה שצועקת באוזן. פותח את המקרר, ומיד סוגר. ריח חריף של חלב חמוץ ממלא את ריאותיי.

כשיצאנו מהדירה לאוויר הצח, הביטה בי, עיניה דומעות ולחשה “עכשיו אתה מבין למה אני לא יוצאת הביתה…”, ניגבה דמעה, “…זה העונש הכי גדול שהקדוש ברוך הוא הפיל עלי.”

עזבנו, חשבתי שהתשובות בידי.

שער בית הספר, הרדיו המשיך לנגן…

Welcome to the Hotel California

Such a lovely place

Such a lovely face
החניתי, יצאתי מהרכב  ורצתי. בפתח מסדרון הכיתות נעצרתי. הן עמדו מולי כאילו זה עתה יצאו מזירת גלדיאטורים. הבטתי בפניה, שיער שחור חלק שבאורח פלא נשאר מסודר ונקי, ידיים שלובות, שרוולי החולצה רטובים. חלפתי במבטי על שפתיה המרוחות באודם, ציפורניה המשוחות בלק שחור. לידה עמדה ילדה גבוהה ממנה בראש, רחבת כתפיים, מרוחה בבוץ, שערותיה פרועות שהתנשפה בקול למרות שחלף כבר זמן רב מאז רבו. “היא הרביצה לילדה וגררה אותה בבוץ”, אמרה היועצת בייאוש. חצאיתה חומה ורטובה, ידיה שחורות ועל פניה חתיכות דשא. איך? חשבתי לעצמי, איך ? הרי היא בקושי 145 ס”מ של עור ועצמות. איך יכול להיות שיש לה כוח כזה? איריס חייכה אלי ואמרה: “זה בסדר, סגרנו את העניין ביננו, ואין לכם מה להתערב”, דיברה בקול ערב לאוזן. כמעט נכשלתי וחייכתי כשמאחורי הופיעה רכזת השכבה מרוחה בבוץ ושערותיה רטובות  שטופות. “פעם שלישית החודש שהיא מכה ילדה אחרת…”, התפרצה כלפי כאילו אני אשם. “…אני צריכה כל פעם לבוא עם סט נוסף של בגדים לבית הספר?”

“אל תצעקי עלי”, התפרצה איריס. הרכזת נאלמה דום.

הזעם פרץ לתוך ראשי ומילא אותו בדם. ‘זה לא יכול להימשך כך’, מלמלתי לעצמי. גם הרכזת מפחדת ממנה! הבטתי בפני איריס, לתוך עיניה, עמוק. החיוך שלה נעלם והוחלף בבהלה היסטרית. נבהלתי מהתגובה שלי, אבל ידעתי שהפעם העונש חייב להיות קשה. צריך לשים סוף לאלימות. הזזתי פני, הסתובבתי, הפניתי גבי למורים. אני מודה, לא רציתי שיראו אותי כועס. רציתי שיחשבו שאני מקבל החלטות כשאני בשליטה.

הייתי רגוע כמו הר הגעש שהתרגז על פומפיי.

לקחתי אוויר מלוא ראותיי ולחשתי: “אני מבקש שניכנס לחדר רק אנחנו המורים ונדבר.”
And I was thinking to myself,

‘This could be Heaven or this could be Hell’
הקול הערב של הזמר המשיך לנגן באוזניי…, ואני, אני רוצה לשכוח בשביל מה באתי למקום הזה ולברוח מהר חזרה למקום שלי, לצבא, שם הכל ברור, הכל מפורש.

המילים יצאו כמעט ללא שליטה, “חברים עד כאן, אי אפשר להמשיך כך! מדובר בילדה שמצליחה פעם אחר פעם להוציא אותנו מדעתנו. אמנם ילדה חכמה, אך חושבת שהעולם צריך להתנהל על פי אמות המידה שלה…”,  דיברתי  וקשה היה לעצור אותי.

“…אין לה אלוהים, התיק האישי מלא במזכרים של כולנו על כך שהיא מפוצצת  שיעורים באלימות…”, לקחתי אויר,  השקט התרוצץ בחדר,  “…היא מסוג הילדים שגורמים לכולנו להיות אסירים של עצמנו, כלואים במגבלות חוזר מנכ”ל שאנחנו מטילים על עצמנו, מפחדים לשבור סורג …”.

היה בליל של מילים, אינני זוכר מי ומה, הואשמתי שאני תמיד רך מידי אליה, מורה הגנה עלי, מזכירה את העובדה שאין לה אבא, ושהאם משוגעת ומרביצה לאיריס.

“אני דורש השעיה לשלושה ימים.” אמרתי.

שקט בחדר.

פתאום מישהו לחש “למה”?

אמרתי: “כי זה העונש הכי חזק מבחינתה”.

לחשו: “איך?”

זעמתי, “כי אני יודע, כי הייתי שם, היא לא אוהבת ללכת הביתה. אין שם כלום, בטח לא בית. היא אוהבת להיות כאן, והיא עכשיו תלך הביתה ותביא את אימא שלה ביום שני”. סיימתי בנחרצות.

אחרי כמה שניות דממה בחדר, אמרתי: “עד כאן. מעכשיו אני מנהל את ההצגה ולא היא. אין יותר רכות לב, רק קשיחות. אודיע לה שהיא מושעית”. יצאתי.

היא חיכתה בחוץ.  שפתיה היו נקיות מאודם. ציפורניה חפות מלק. היא חייכה, שילבה כפות ידיים. ידעתי מה יבוא. ידעתי שיגיע מה שכל פעם בא, ואני נכנע. בעיניה ניצת  זיק של תקווה. כיביתי אותו מיד.

“תקשיבי לי טוב…”, לחשתי. “…את הולכת הביתה וחוזרת ילדה אחרת. את חוזרת…”, הדגשתי כל מילה. “…ילדה אחרת! יותר רגועה, יותר מנומסת, מדברת למבוגרים בכבוד…”, לא עשיתי הפסקה ברצף הדיבור, מונע ממנה אפשרות לרכך.  “…לא מפריעה בשיעורים! ואם כן אדאג שישלחו אותך מכאן עוד לפני סוף השנה”, הדגשתי שוב כל מילה: “…יחזירו אותך לבית שלך, אל אימא שלך, לאחותך, עוד לפני סוף השנה!”

היא הייתה בהלם. אני מפורק לגמרי. המשכתי בעקשנות, נזכר בכל אותם מורים שבכו מפחד מפניה, בכל אלה שהגיעו לחדר המורים וחיפשו אותי, באלה שהתקשרו אלי לספר לי כמה העליבה אותם לפני התלמידים.

“…עכשיו את הולכת מכאן לביתך יושבת וחושבת כל הזמן הזה על עתידך כי הוא לא נראה טוב מבעד לעיניים של כל צוות המורים שנפגע ממך”. הסתובבתי והלכתי, משתדל ללכת לאט כדי לא להסגיר את הרצון שלי לרוץ. הבטתי לאחור, היא נעלמה, רצתי ובראשי המחשבה, הייתי טוב שהייתי רע? עשיתי מעשה טוב כשהקשתי ליבי לנערה והייתי רע? טוב רע, רע טוב, המילים ההפוכות חוזרות על עצמן בקצב מסחרר, אני רץ ופתאום היא אחרי, אוחזת בזרועי, כמעט מורטת שערותי, מתחננת כל הדרך לחניה שלא אשלח אותה.

נכנסתי לרכב. סגרתי את הדלת, הנעתי, חלפתי על פניו של השומר בשער, והפעלתי את הרדיו. הזמר לחש, וכדי להתעלל בעצמי הגברתי את עוצמת הקול, מתרגם בצעקה לעברית את המילים:

תירגע, אמר לי שומר הכניסה/

ככה זה תמיד/

אתה מבורך מאוד בקבלה/ תמיד/

מתי שתבחר/   אתה יכול לעשות צ’ק אאוט/

אבל אם נכנסת, לעולם לא תוכל לעזוב/

שלושה ימים לא יכולתי להשתחרר, לברוח, להתנתק. זה זרם בדמי, מיכר.

אני חושב לעצמי, “מה היא עושה בבית? מה יקרה איתה? רק ילדה, עוד אין לה 15!”

האם טוב שהייתי רע? זה חרץ את מוחי.

“מה היא תבין? האם היא תחזור?” אין לי תשובה טובה וחכמה. אין גם מי שייתן. צריך לחכות.

ביום הרביעי, אני זוכר, זרחה לה שוב השמש.

היא באה עם תיק גדול, מחייכת, בגדים חדשים.

נכנסה לכיתה, התיישבה, הוציאה ספר ומחברת, נראתה יפה,

נראתה אחרת. נקיה מאיפור. אמיתית.

This could be Hel or could be Heaven’

בסוף השנה הודיעו לי שאין מקום למורים חדשים, אני צריך לעזוב. סיפרתי לתלמידים,

 היא בכתה.

לפני חודש סיפרו לי שלא חזרה ללימודים בתחילת השנה.

נעלמה.