‏זאב זאב/ איזופוס

לפני שנים רבות בכפר קטן חי לו רועי. רועי היה רועה צאן. בכל בוקר, מעט אחרי שהשמש הפציעה, היה רועי הולך בזריזות אל הדיר ומוציא את כל הכבשים למרעה ביער הסמוך. רועי הקפיד שהכבשים ירעו רק היכן שמותר – בשטחי הפקר שאינם שייכים לאיש, כדי להימנע מאיסור גזל.

יום אחד ישב רועי כהרגלו ביער. הכבשים ליחכו עשב בנחת, ולרועי היה משעמם. לפתע עלה במוחו רעיון למעשה קונדס: הוא החל לצעוק בקול גדול: “זאב! זאב! בא זאב לעדר! הצילו! עזרה!”

כל האנשים בכפר שמעו את צעקותיו הרמות של רועי, לקחו מקלות ואבנים ורצו ליער לעזור לרועי לגרש את הזאב. הם עזבו את כל עיסוקיהם האחרים, הגיעו במהירות ליער,

ו… מצאו את רועי יושב לו בשלווה ומנגן בחלילית.

כשראה את האנשים המבוהלים פרץ בצחוק מתגלגל: “אין שום זאב, סתם שיעמם לי קצת, זה הכול…”

עברו מספר שבועות. שוב היה רועי לבדו ביער, ושוב החליט לחמוד לצון. “אוי, שוב מגיע זאב! עזרו לי, אנשים טובים! זאב! זאב!” שוב הגיעו כל האנשים בבהלה, רק כדי לגלות את רועי עומד לו ומתגלגל מצחוק.

ושוב עברו מספר שבועות. אבל הפעם, בבוקר בהיר אחד, אכן בא זאב אל העדר. הזאב היה גדול ומפחיד, והשמיע נהמות רמות אל עבר רועי המסכן.

רועי נבהל והחל לצעוק בכל כוחו: “הצילו! זאב! הפעם באמת! זאב בא לעדר!”

גם הפעם שמעו האנשים את זעקותיו של רועי, אך המשיכו בשלווה בעיסוקיהם. איש לא נבהל ואיש לא האמין לרועי יותר. הם היו בטוחים שגם הפעם קריאותיו הן אזעקת שווא, וסברו שאין טעם לרוץ להושיט עזרה.

רועי המסכן ניסה בכל כוחו להבריח את הזאב. הוא זרק עליו אבנים וניסה להבריחו, אך הזאב טרף שני כבשים מהעדר ועשה מהם ארוחה דשנה…

רועי חזר לכפר עצוב. הוא היה עצוב מכך שנטרפו שני כבשים, הוא היה עצוב מכך שהאנשים לא באו לעזור, אבל הכי עצוב הוא היה מהסיבה שבגללה האנשים לא באו לעזור. הוא ידע שאיש לא בא כי כולם חשבו ששוב הוא צוחק עליהם.

הייתה לו תחושה לא נעימה, הוא ממש הרגיש איך השקר נדבק אליו כמו מסטיק ומצר את צעדיו.

השקר גרם לו תחושה מאוסה, הוא ממש נגעל מעצמו. הוא הגיע לביתו ואפילו “שלום” לא אמר. לא היה לו חשק  לכלום. הוא צנח על המיטה והחל לבכות…