משהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה

הבן הולך לשחק ביליארד וברגע שהוא הולך לנצח משחק קל, יריבו אומר לו: “אני מתערב אתך על פֶסו *  אחד שאתה לא מנצח אותי.” כולם צוחקים, הוא צוחק.  הוא מכה בכדור ומפספס. הוא משלם את הפסו ושואלים אותו: “אבל מה קרה לך? זה היה משחק קל.” הוא עונה: “זה נכון, אבל אני מודאג ממה שאימא שלי אמרה היום בבוקר. היא אמרה שמשהו חמור מאוד הולך לקרות לכפר הזה.” כולם צוחקים עליו, וזה שהרוויח את הפסו חוזר לביתו ופוגש את אמו או את נכדתה או למעשה כל קרוב אחר. שמח עם הפסו הוא אומר: “הרווחתי מדמסו את הפסו הזה בצורה קלה בגלל שהוא טיפש,”  “ולמה הוא טיפש?” הוא אומר: “בחייך! הוא לא הרוויח במשחק בגלל שהיה מודאג מכך שאימא שלו התעוררה היום עם הרגשה שמשהו חמור הולך לקרות לכפר הזה.” אז אמא שלו אומרת: ” אל תזלזל בהרגשות של זקנים, לפעמים הן מתקיימות”.

דמיין לעצמך כפר קטן מאוד, יש בו זקנה ושני בנים; האחד בן שבע עשרה ואחת בת ארבע עשרה. היא מגישה להם את ארוחת הבוקר בהבעה מודאגת מאוד. בניה שואלים אותה מה קרה והיא עונה: “איני יודעת אבל התעוררתי עם הרגשה שמשהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה.” הם מחייכים ואומרים שאלה אמונות תפלות של זקנות, סתם דברי הבל.

“אבל בכפר הזה תמיד חם.”

(בכפר הזה כל כך חם, שכלי המוסיקאים היו מטולאים בזפת, והם ניגנו תמיד בצל, מאחר שבשמש הכלים היו נמסים.)

“אבל בכל זאת,” אומר מישהו, “אף פעם לא היה כל כך חם בשעה כזאת.”

“אבל שתיים בצהריים היא השעה הכי חמה ביום.”

“כן, אבל לא כל כך חם כמו עכשיו.”

לכפר השומם, לכיכר השוממת, יורדת לפתע ציפור והשמועה רצה: “יש ציפור בכיכר.”  וכולם באים מבוהלים לראות את הציפור

“אבל רבותי, תמיד יש ציפורים שיורדות לכיכר.”

“כן, אבל לא בשעה כזאת.”

קרובת משפחה שומעת את זה והולכת לאטליז. היא אומרת לקצב: “תן לי קילו בשר,” וברגע שהוא חותך את הבשר היא מוסיפה: ” אתה יודע מה, תביא שני קילו, יש שמועה שמשהו חמור הולך לקרות ועדיף להיות מוכן.” והקצב נותן לה את הבשר, וכשמגיעה אישה אחרת לקנות קילו בשר הוא אומר לה: “קחי שני קילו בגלל שעד כאן הגיעה השמועה שמשהו חמור הולך לקרות ואנשים מתכוננים וקונים דברים.” אז הזקנה עונה: “יש לי הרבה ילדים, תביא לי ארבעה קילו.” היא לוקחת ארבעה קילו, וכדי שלא להאריך את הסיפור, אומר שהבשר נגמר תוך חצי שעה, והקצב שחט עוד פרה, שגם היא נמכרה כולה, והשמועה מתפשטת. מגיע רגע שבו כל אנשי הכפר מחכים למשהו שיקרה. הפעילות נפסקת ולפתע, בשתיים בצהריים, חם כמו תמיד, מישהו אומר: “האם אתה מרגיש כמה חם עכשיו?”

ואחד מאחרוני העוזבים אומר:

“שהקללה לא תיפול על מה שנשאר מביתנו.” הוא שורף את ביתו ואחרים גם שורפים את בתיהם. הם נסים על נפשם כמו בריחה שלאחר מלחמה, ובמרכז הולכת האישה בעלת הנבואה וצועקת: “אני אמרתי שמשהו חמור מאוד הולך לקרות, ואמרו לי שאני משוגעת!”

מגיע רגע של מתח כה  גדול לאנשי הכפר, שכולם מיואשים ורוצים לעזוב אך לא מעזים. “אני כן גבר!” צועק מישהו, “אני עוזב!” הוא לוקח את רהיטיו, את בניו, את בהמותיו, מכניס אותם לעגלה ועובר דרך הרחוב המרכזי, וכל הכפר המסכן מסתכל עליו. עד שכולם אומרים: “אם הוא מעז ללכת, אז אנחנו גם עוזבים.” ומתחילים לפרק את הכפר. הם לוקחים את הדברים, הבהמות, הכול.