תעלומות

פרק 1 – סן פרנסיסקו

עוד יום עבר לו, יום לימודים משעמם. סליחה לא הצגתי את עצמי – אני ג’יימס ואני בן 11, אני גר בסן פרנסיסקו מאז שאני בן שנתיים. אני מאוד אוהב את גשר הזהב, אני כל יום עובר שם כי הוא בדרך לבית שלי. אבל זה לא תמיד כיף, אני תמיד רואה בן אדם מוזר מאוד, אני אתמול ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה שמו והוא לא ענה לי. כשהגעתי הביתה סיפרתי לאימא והיא לא ידעה מה להגיד לי …

(אולי היא חשבה שאני משקר לה)!

 התחלתי להילחץ, ושאלתי את עצמי, מה אני עושה ?!

ג’יימס, “קדימה בוקר טוב, צריך לקום יש לימודים היום” צעקה אמא תוך כדי קיפלה כביסה, “בסדר, בסדר, אבל לא צריך לצעוק” אמרתי לה בישנוניות. אמא לא הגיבה. כשהלכתי אל עבר המטבח לאכול ארוחת בוקר כבר אף אחד לא היה בבית. התקשרתי לאמא בדאגה והיא אמרה לי שהם כבר יצאו לעבודה. כאשר יצאתי לבית הספר, בדרכי, עברתי דרך גשר הזהב, ושם כמו תמיד, ראיתי את האיש עם המגבעת בדיוק באותה הפינה, בדיוק באותה השעה.

פרק 2 – נגיעה

ניגשתי אליו ואמרתי לו בוקר טוב. אבל כמובן, כמו תמיד לא קיבלתי תגובה, הוא עישן בסיגר, הוא היה לבוש בבגדים שחורים ולראשו מגבעת גבוהה בצבע שחור. הוא התעלם ממני. המשכתי בדרכי לבית הספר, אך פתאום הרגשתי נגיעה קלה בכתפי, נבהלתי! הסתובבתי אחורה וראיתי את האיש מוזר מסתכל עליי הסתכל עליו בפרצוף מתפלא והוא אמר לי: “שלום, שמי הוא רובי ידידים” הוא אמר בנחמדות, “שלום, אני ג’יימס” ענה לו בחשש. ההלם השתלט עלי והייתי המום מאוד. הוא שאל אותי לאן אני הולך ואני לו, שכרגיל, אני הולך לבית הספר. הוא חייך לעברי חיוך קטן ומתוק. מיד הבנתי ששפטתי אותו קצת מהר מדי ושהוא בעצם בן אדם מקסים! אמרתי לו להתראות והוא חיזר לי את אותו החיוך שהוא עשה לי קודם, והוא המשיך לעשן לו כמו תמיד בסיגר הגדול שלו. לאורך כל הגשר הסתכלתי אחורה אליו וחשבתי לעצמי, למה התנהגתי אליו ככה, ומה גרם לי בכלל לחשוב שהוא רע ומפחיד?!

כעסתי על עצמי..

פרק 3: מה יש לי?!

לאורך כל הזמן שהייתי בבית הספר לא הספקתי לחשוב על זה שזה לא הבן אדם שחשבתי שהוא! הצטערתי על כך שלא תקשרתי איתו

לפני כן. לא הייתי מרוכז כל היום בשיעורים. בהפסקות לא היה לי חשק לשחק, ואפילו לא רציתי להיפגש עם חברים או ללכת לחוגים. כשחזרתי מבית הספר, והגעתי הביתה חשבתי לעצמי מה יש לי והבנת שטעיתי ובגדול. “המורה אני יכול לצאת לשירותים בבקשה?” שאלתי, “כן, חמוד” היא ענתה ברכות. בדרך לשירותים נתקלתי בקיר ומאז לא הייתי מרוכז כלל. בדרכי הביתה כאשר התחלתי לחצות את הגשר ראיתי את האיש מולי. הוא שאל אותי עם אני בסדר ועניתי לו שכן, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני לו. בעודי חוצה את הגשר נתקלתי במכונית ונפלתי כאשר כולי מדמם.

כנראה שאכן כן לא הייתי בסדר.

פרק 4: ביקור חולים

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בבית החולים. ראיתי את הפרצופים ההמומים והדואגים מול עייני.. של אמא, של אבא, של אחותי הקטנה מקנזי …. אבל ראיתי עוד פרצוף אחד מוכר, האיש מהגשר. הסתכלתי עליו . הוא הביא לי זר פרחים מקסים… לא יכולתי לדבר ולהגיד לו תודה אז במקום זאת חייכתי אליו חיוך קטן ונבוך. שנייה לאחר מכן הסתכלתי על עצמי וראיתי את כל גופי מכוסה בתחבושת ושאני מחובר למספר רב של אינפוזיות. הבנתי שעשיתי תאונה. הוא הסתכל עלי ואני עליו. הבנתי מיד שהוא עזר לי. התאונה קרתה בגשר הזהב בסן פרנסיסקו הוא סיפר לי ואני הקשבתי. הוא היחיד שהיה שם והוא הזמין את האמבולנס. בזכותו אני חי. אמא שלי התחילה לבכות קראתי לה לבוא אל המיטה שלי ושאלתי אותה למה היא בוכה? היא אמרה לי שהרופאים אומרים שיש סכנה לחיי ושהדרך היחידה לקוות שאני אחייה היא לעבור ניתוח מאוד ארוך ומסובך.. נבהלתי מאוד מדברייה. לא האמנתי ולפי דעתי גם היא לא… הבנתי שהסתבכתי.

פרק 5: הסכנה!

נכנס רופא לחדר ואמר שלפי הדיווחים האוטו התנגש בי וששברתי את שתי רגלי ונפצעתי בראש. כשהרופא סיים את דבריו והלך נרדתי לי בשקט. כעבור שבוע התחלתי להרגיש  את הרגליים שלי.. כשקמתי למחרת, כבר הייתי בבית שלי. התחלתי להשתקם שמחתי. “שלום” שמעתי קול עבה מן הסלון.. “מי זה?” שאלתי בעודי מנסה לקום מהמיטה ולראות. ואת מי ראיתי? את רובי האיש מהגשר. “בוקר טוב, איך אתה מרגיש חמוד?” הוא שאל , ” יותר טוב, עדיין כואב לי ” עניתי לו בקול כאב. כשהלכתי לישון הרגשתי שפתאום מתחיל לכאוב לי שוב ברגל ממש כמו בהתחלה, אמא לא התאפקה ומיד לקחה אותי אל בית החולים…” אז מה יש לנו כאן?” הרופא שאל, “כואב לי הראש יש לי סחרחורות” עניתי לו בחשש. “בוא נראה מה קרה,” אמר הרופא בפרצוף מתנשא.. כעבור שלוש שעות ארכות, לבסוף, הרופא אמר שיש לי זעזוע מוח כתופעה מהתאונה…

כשחזרנו הבייתה היה לי קשה להכיל ולהבין שאניפ צוע ושלא אוכל לשחק כמו כל חבריי בבית הספר כדורגל או מחניים.. ושאצטרך לשבת ולא לעשות כלום.. לא האמנתי.

פרק 6: כמו חדש

כעבור שבוע הרגשתי כמו חדש. אבל עדיין הייתי בבית החולים, ובדיוק נכנס הדוקטור ושאל אותי איך אני מרגיש? עניתי לו שמצויין, כאילו שלא קרה לי כלום.. הדוקטור בדק אותי ואמר שאכן כן, מצויין ושהיום אני יכול להשתחרר הבייתה. התרגשתי מאוד לחזור לחבריי בשכונה וגם למיטה שלי! באותו לילה כבר ישנתי מעולה!  קמתי ביום שבת לבוקר מקסים ונאה למדי, הלכתי לשחק עם כל חברי כדורגל בשכונה… חצינו את הגשר ברכיבת אופניים מהירה וצעקתי לרובי בוקר טוב מסוף הגשר תוך כדי שאני מתנשף מהרכיבה. הוא חייך ואמר לי שאני כבר חציתי את הגשר, הוא צעק שהוא שמח שחזרתי, שמעתי את וזה ריגש אותי.. המשכתי ברכיבה. לכל אורך בדרך חשבתי לי שהחיים הם כמו מסלול מיכשולים ארוך שלא נגמר, בחלק ממנו יש עליות וחלק ממנו יש ירידות. אבל חשוב לזכור, לא משנה באיזה חלק אתה ללמוד להתגבר על הכל ולהיות ממש כמו חדש. הגעתי לבית

הספר ובגלל שהחסרתי שבוע ימים שלם כולם שאלו לשלומי ואיך היה ומה קרה ועניתי לכולם את אותה התשובה: כמו חדש!!

פרק 7: יופי טופי

אז זהו זה, כאן נגמר הסיפור שלי. מסתבר שלא תמיד בחיים הכל ורוד… כולם שמחים לשמוע שאני בסדר ולפי זה הבנתי שאני שייך. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב. למדתי שאם שופטים אנשים מהר מדי אתה יכול להפסיד בן אדם מדהים, כמו רובי.. עכשיו גם רובי שייך. כמוני. בעצם, אולי קצת שונה מאיתנו אבל, הוא שייך ושווה בדיוק כמוני..

ביי