פרויקט המסתורין של האריס ברודיק

פרויקט המסתורין של האריס ברודיק

‘פרויקט המסתורין של האריס ברודיק’ מבוסס על פרויקט עולמי בהשראת איוריו של הסופר והמאייר כריס ואן אלסברג. ואן אלסברג הינו סופר ומאייר ספרי ילדים ידוע, בין ספריו שתורגמו לעברית: “ג’ומנג’י”, “זאתורה”, “המטאטא של האלמנה” ו” רכבת לקוטב”, הוא זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס Caldecott היוקרתי לאיור ספרי ילדים.

בפרויקט הנוכחי, בו השתתפו תלמידי כיתה ב’2 ו-ה’2 , עשינו שימוש ב-  15 איורים מסתוריים, אותם אייר ואן-אלסברג, שאף רקם סביבם סיפור מסגרת, במטרה לעודד כתיבת סיפורים בקרב ילדים ברחבי העולם.

הילדים צוותו לזוגות – תלמיד מכיתה ב’ ותלמיד מכיתה ה’ לעבודה משותפת. הגדולים שימשו מעין חונכים לצעירים – הם הדריכו אותם, למדו לוותר, לשתף והיוו דוגמה להתנהגות ומודל בכתיבה. הצעירים הציתו בהם את עולם הדמיון, ההתלהבות ושיכללו את היכולות שלהם עצמם בהתבוננות ובכתיבה.

כדי להכניס את הילדים לתוך עולם המסתורין של ‘האריס ברודיק’ ליווה את הפרויקט אתר שהקמנו המכיל סרטונים ששימשו פתיח ו”טריגר” ללמידה משיעור לשיעור.

מדי יום שישי במהלך חודשיים, נפגשו הילדים לשעתיים משותפות בהן הם צפו בסרטונים, כתבו, ציירו, התבוננו באיורים, דמיינו והעירו את האיורים לחיים דרך הסיפורים שכתבו. את הסיפורים תוכלו למצוא בספרון המקסים שלפניכם.

קריאה מהנה,

                      יעל שגב וליאת שמרלינג-מאיר

מתחת לשטיח

מאת:  עומרי, עומר, עילי ויואב 

“עברו שבועיים וזה שוב קרה”, אמר ג’ורג’ לאשתו. “אני לא מבינה מה יש מתחת לשטיח הזה”, אמרה אליזבת, אשתו. “אנחנו בשנת 2020 ועדיין יש לנו פגמים”.” איך זה שלאף שכן שלנו באנגליה אין חיות בבית?” שאל ג’ורג. פתאום נשמעה יללה מפחידה מבעד לשטיח. “אההה!!!” צעק ג’ורג’ ונפל. שיערו הזהוב נשחק ובגדיו המכובדים נקרעו לגמרי. “מה קרה?!” שאלה אליזבת ששערה הכתום ג’ינג’י התנפנף מהרוח. “לי נמאס מהיללות! אני הולך לבדוק מה יש שם.”

ג’ורג’ הלך למרתף  וראה בליטה מתחת לשטיח. הוא הרים את השטיח וראה יצור מוזר בצבע אדום ושחור. היצור קפץ על ג’ורג’, שרט אותו ונשך אותו. לג’ורג התחיל לרדת דם, והוא צרח צרחת כאב. אליזבת רצה למטה וחבשה את ג’ורג’. “מה קרה?” היא שאלה. “יש מתחת לשטיח משהו מוזר”. ענה ג’ורג’.”לדעתי כדאי שאשלוף את הרובה שלי מן המגרה ואהרוג אותו.”  “אני חושבת שכדאי שתרביץ לו עם כיסא.”  אמרה אליזבת. “טוב.” ענה ג’ורג’ בחוסר רצון.

ג’ורג’ הרים את הכיסא מהמטבח והתחיל להכות עם הכיסא את היצור שמתחת לשטיח. שוטר שהיה בחוץ שמע את רעשי המכות ונכנס פנימה. “מה קורה כאן?” שאל השוטר. “אני ראיתי מתחת לשטיח יצור שחוזר לפה כל שבועיים.” ענה ג’ורג’. פתאום היצור יצא מתחת לשטיח, וזה היה… חתול! השוטר אמר:” טוב אני אתן לכם ביטוח כדי לתקן את הבית, אך אתם תצטרכו לשלם לכל תושבי השכונה על הרעש הגדול שעשיתם.” “אנחנו נצטרך למכור את השטיח”. אמרה אליזבת בצחקוק.

אליזבת וג’ורג’ שילמו לכל תושבי השכונה את הכסף שהבטיחו להם כי הם עשו המון רעש. ג’ורג’ אמר:” עכשיו הכל טוב, רק דבר אחד לא טוב.
לא הספקנו לישון”. ושניהם צחקו בקול גדול.

מתחת לשטיח

מאת: רוני ועדי 

עברו שבועיים וזה שוב קרה, משהו מתחת לשטיח בביתי היה מוזר. אולי זה בגלל שאני חדש כאן ואולי כל הזמן קורים כאלה דברים. זאת היתה שעת ערב, הלכתי למיטה ונרדמתי, כשקמתי בבוקר הכל היה הפוך, מרוב פחד אפילו לא התחלתי לסדר את הבית פשוט התארגנתי מהר ורצתי לעבודה החדשה שלי בתור רופא. כשהגעתי למרפאה סיפרתי לבוס שלי פרטים עלי: שאני בן 40 קוראים לי הנרי ואת כל מה שקרה אתמול בביתי מתחת לשטיח. הבוס שלי אוסקר צחק עלי: “התקבלת לעבודה אז תפסיק לדבר שטויות  ותתחיל לעבוד!”. בסוף היום הלכתי הביתה ועוד פעם ראיתי את המפלצת המפחידה שמתחת לשטיח, פחדתי נורא אז רצתי לבית של ההורים שלי והבאתי איתי את הכלב שלי טופי. כשהגעתי לבית של ההורים שלי סיפרתי להם הכול, הם אמרו “לא נורא, דברים כאלה יכולים לקרות” הם גם אמרו שאני אוכל להישאר אצלם כמה שאני ארצה. בלילה אני וההורים שלי ראינו את המפלצת המפחידה מתחת לשטיח ואז אמי אמרה: “בואו ביחד נרים את השטיח ונראה מה זה”, כולנו הסכמנו. הרמנו את השטיח וראינו שהמפלצת המפחידה היא בסך הכול הכלב שלי טופי!. את הסיפור הזה סיפרתי גם לילדים שלי הם צחקו עלי ואמרו אתה סתם מנסה להפחיד אותנו ובלילה לפני שהם הלכו לישון הם ראו משהו מוזר מתחת לשטיח הם קראו לי ואמרתי ” זה יכול להיות הכלב שלנו טופי ואולי לא!”.

מתחת לשטיח

מאת: דותן וסהר 

עברו שבועיים ושוב זה קרה. הכול התחיל בערב אפל כאשר חזר אוסקר הניבל לביתו. כאשר הגיע לביתו נכנס אוסקר הניבל לחדר השינה שלו הנמצא בקומה השנייה והופתע לגלות ששוב זה קרה.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה קרה? אז מה שקרה הוא שיש חיה מיוחדת בשם חולדמהר (מהמילים חולדה ומהר) היכולה להתפתל במקומות צרים. השם חולדמהר הוא מהמילה חולדה בגלל שזהו סוג החיה שהיא. השם חולדמהר הוא גם מהמילה מהר בגלל שהיא יכולה לזוז מהר כל כך שבקשי יכולים לתפוס אותה. היא לרוב באה לבית של אוסקר הניבל. עוד לא יודעים מה גורם לכך.

החיה התפתלה במהירות מתחת לשטיח, כמה פעמים אוסקר ניסה לתפוס אותה אך לא הצליח. החיה עברה מתחת לחפצים בחדרו של אוסקר והפילה אותם, החפצים התנפצו ונשברו.

לפתע לאוסקר עלה רעיון. הוא לקח את הכיסא הנמצא ליד שולחן העבודה שלו, וניסה לתפוס ולהכות בחולדמהר. עבר זמן רב עם הרבה ניסיונות כושלים, אך אוסקר לא הצליח.

לבסוף אוסקר אמר: “עוד פעם אחת שאני מנסה ואם אני לא אצליח בפעם הזאת, אני מוותר.” הוא הרים את הכיסא שהיה מונח על הרצפה, אך לפתע הכיסא נתקע ברגל של שולחן העבודה של אוסקר. אוסקר ניסה בכול כוחו להוציא את הכיסא אך לא הצליח. לאחר כמה ניסיונות כושלים, אוסקר הצליח להוציא את הכיסא, אך כאשר הוציא את הכיסא המנורה שהייתה על שולחן העבודה נפלה והתנפצה.

למזלו של אוסקר חולדמהר הייתה בדיוק איפה שהמנורה נפלה, חולדמהר מתה סוף סוף.

אוסקר היה מאושר וחשב שנפתר מהבעיה הזאת.

לאחר חודשיים הגיעה חיה בשם עכברלאט, ונחשו מה קרה אז?

מתחת לשטיח

מאת: עומר ועילאי 

זה היה בלילה סוער, אוסקר לא הצליח להירדם. הוא הלך למטבח לשתות כוס מים וכשהוא חזר הוא ראה בדרך למיטתו בליטה בשטיח. הוא חשב שהוא חולם. הוא חזר למיטתו והוא שוב לא הצליח להירדם אך הפעם הוא שמע רעשים חזקים המגיעים מן הסלון, הוא חשב שזה גנב או הכלב שלו דוגי. הוא התקרב לאט לאט אל הסלון וראה את הבליטה שראה פעם קודמת. הוא קרא לבנו ליאם. ליאם ואוסקר התקרבו אל עבר הבליטה אך הם היו עייפים מידי ורצו לחזור למיטות. למחרת, הבליטה נעלמה. אוסקר לא הבין מה קרה אבל החליט שהוא לא יתעסק בזה יותר מידי. שבועיים עברו ושוב זה קרה, זה היה בלילה קריר אך הפעם ליאם לא נרדם. הוא הלך לשתות ובדרך ראה את הבליטה “אבא, אני שוב רואה את הבליטה!”  “איזו בליטה?” שאל אבא. “הבליטה שראינו לפני שבועיים והפעם הוא זז”.

“מי זז?” שאל אבא, “הבליטה” אמר ליאם. “הפעם נתפוס אותה” חשב לעצמו ליאם. אבא חיש מהר קם ממיטתו ואמר לליאם “הפעם נתפוס אותה”. אוסקר התקשר למשטרה ובנו ליאם בינתיים נסה לתפוס את הדבר.  אוסקר אמר לבנו “עד שהמשטרה תגיע ננסה להוציא את הדבר מתוך השטיח”. אוסקר הגיע עם כיסא והתקרב באיטיות אל בליטה. פתאום, דפיקה בדלת. ליאם רץ ופתח את הדלת, אלה היו המשטרה. הם הרימו את השטיח לאט  וגילו חור בפרקט. הייתה שם חפרפרת שחפרה לה מאורה וניסתה להיחלץ מכיוון שהיא הייתה תקועה. “אני לא מאמין שהדבר הזה היה חפרפרת” אמר אוסקר, “ואני לא מאמין שהתקשרת למשטרה!” אמר השוטר.

אורח לא קרוא

מאת: דנה ונוגה 

ליבו פעם בחוזקה, ירון היה משוכנע שראה את ידית הדלת מסתובבת.

זה היה חורף, יום קר במיוחד. ירון עמד ליד המדרגות כשלפתע ידית הדלת הסתובבה. לחדר נכנסה רוח רפאים. החדר היה חשוך והוא לא ראה אותה, אך היא ראתה אותו.

ירון הרגיש שמשהו נוגע בו. פתאום, השטיח על המדרגות התגלגל, הוא הסתכל סביבו ולא ראה שום דבר. שוב, הרגיש שמשהו נוגע בו, שערו סמר. הוא קפא במקומו, הוא ניסה לדבר אך לא יצא קול מגרונו. לפתע שמע קול (זו הייתה רוח הרפאים) “מה קרה?” ירון לא הבין מאיפה הקול מגיע. רוח הרפאים הרגישה בבית. היא שאלה שוב: “מה קרה?”

אך ירון לא ענה. “אה, שכחתי להציג את עצמי, אני רוחלי, יש לך בית מאוד יפה אבל הוא חשוך, אין פה מנורה?” הוא הופתע עד מאוד ועדיין לא הצליח לזוז. “זה בסדר שהמשפחה שלי תגור פה נכון? יופי!” היא אמרה. הוא ניסה לומר “לא, ממש לא” אך שוב לא יצא קול מפיו. הדלת נפתחה והרבה קולות נכנסו, הוא רצה לברוח מביתו אך הוא עדיין לא הצליח לזוז. היא אמרה: “רוצה שכולנו נהיה חברים? אה! שכחתי להציג את עצמי: אני רוח רפאים, רואה ולא נראית אני אשים את הבגד הזה, הוא יפה!” היא הרימה חולצה יוקרתית ולבשה אותה. כל הרוחות רפאים שמו בגדים “כך תראה אותי ואת משפחתי” היא אמרה. ירון לאט לאט נרגע, סוף סוף יצא קול מפיו והוא אמר “אתם תהיו החברים המסתוריים שלי ואני אהיה החבר שלכם”. ומאז הם חיו באושר ואושר.

אורח לא קרוא

מאת: עלמה ותמרי 

ליבו פעם בחוזקה .הוא היה משוכנע שראה את ידית הדלת מסתובבת. באותו רגע נשמעו קולות של דיבור מחוץ לדלת. גדי שמע “תפתחו את הדלת, תפתחו את הדלת.” גדי לא פתח. שוב הוא שמע ” תפתחו את הדלת תפתחו את הדלת” הוא לא הבין מי מבקש להיכנס בשעה מאוחרת כל כך. גדי שמע אבל הפעם בצעקה “תפתחו את הדלת!!!”גדי התקרב ופתח את הדלת. מאחורי הדלת  עמד איש גבוה הלבוש במעיל עור ארוך ומכנסיו חומות. “מי אתה” שאל גדי. “שמי פרופסור פילד” האיש ענה לו. פתאום פילד הוציא אקדח וכיוון אותו על גדי. גדי נבהל ולא הבין. פתאום פילד הסתובב וכיוון את האקדח לשמים וירה בציפור. הציפור נפלה לידם. פילד סובב אותה בדק אותה ולבסוף הבין כי זה “סנאפ”.  פילד ספר לגדי שסנאפ הוא אחד מהאנשים הכי מסוכנים בעולם ועכשיו הוא לא קיים יותר. גדי שאל ” רגע, איך זה שזה בן אדם אם לפני רגע הוא היה ציפור?” פילד סיפר לו שרק אנשים מיוחדים יכולים להפוך להיות חיות. פתאום נשמעה סירנת משטרה. הם שאלו ” למה היה קול של אקדח ?” פרופסור פילד אמר להם ” יריתי בסנאפ”. לבסוף פילד קיבל פרס וגדי חזר לביתו.

הבית ברחוב אוסקר

מאת: בן וליאור 

לפני הרבה שנים פרצה תעלומת ‘הבית ברחוב אוסקר’. התעלומה פוצחה לאחר
שנמצא יומנו של האריס ברודיק. הדייר של הבית. הנה קטע מיומנו:

29/3/1990

חזרתי הביתה אחרי לילה ארוך. פניתי בשלט המצביע לרחוב אוסקר. הגעתי הביתה. לבית ברחוב אוסקר היה משהו מיוחד שלא היה בכל בית.
היה שם את המעבדה שלי! המקום בו אני עובד על תרופות ושיקויים למיניהם. אני יוצא מהמכונית ומוציא את המוטציה שלי מתא המטען (אני משלב גנים של חיות בשביל למצוא תרופה טובה) הרחוב היה שקט. מעולה!
חשבתי לעצמי, ככל שיראו אותי יותר אנשים ככה זה יהיה יותר מסוכן. לפתע, מעבר לפינה הופיעה גברת צ’סטרפילד. היא ראתה את החזירנחשרקן (שילוב של חזיר, נחש ושרקן) והתחילה לצרוח. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהמשטרה תהיה פה ולא ידעתי מה לעשות.

רצתי לתוך הבית וחיפשתי משהו שיכול לעזור. לא מצאתי שום דבר וכבר שמעתי את
הסירנות במרחק. פניתי אל הפתרון אחרון והיחיד.
ההמראה! לבית היה מנגנון השמדה עצמית. המנגנון גרם לבית להמריא לתוך האוקיינוס.

לקחתי את כל המחקרים שלי והדבקתי עליהם כל מיני איורים.

לחצתי על הכפתור וברחתי. תכננתי לתת את המסמכים לסופר שיגלה את תוכנם
האמיתי. העזתי להסתובב לאחור וראיתי את הבית ממריא. זאת הייתה המראה מושלמת.

הבית ברחוב אוסקר

מאת: יונתן, יונתן וניב 

זו הייתה המראה מושלמת, ג’ון והארי סוף סוף הצליחו להמריא בית! ג’ון והארי היו שני מדענים שניסו להמריא בית ואחרי כל השנים הם הצליחו!

הם עבדו על הניסוי הזה הרבה שנים כך שניסו להכין כוח שממריא דברים. הייתה להם מעבדה משוכללת. בהתחלה, הם ניסו את הכוח שיצרו על חתול המעבדה שלהם. הם הצליחו להעיף אותו באוויר, חשבו שאם הם יוסיפו עוד כוח A הבית יצליח להתרומם.

החלום שלהם זה לגור בחלל.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת. כל השכנים ישנו והם החליטו שהלילה, הוא הלילה למשימה. “הארי, תכין את הבית להמראה!” צעק ג’ון. “איפה כל הציוד?” שאל הארי, “חשבתי שאתה הבאת אותו. לא הבאת את כוח A מהמעבדה?” “כן, הוא בתיק שלי אני רץ להביא”. בינתיים, הוציא הארי מתיקו את כל הדברים החשובים שהביא עימו מהמעבדה – את המקדחה המשוכללת  ואת השק לשים בו את החומר. “ג’ון אני קודח” אמר הארי. הארי לקח את המקדחה וקדח עיגול ברצפה. ג’ון הביא את כוח הA- שפך לחור והבית התרומם.

פתאום הם שמעו צעקות מלמעלה. ג’ון שאל את הארי “מה זה?” הארי ענה “אני לא יודע.”

הם עלו למעלה וראו את השכנה המעצבנת שלהם גברת חנה הזקנה. הם שאלו אותה “מה את עושה פה?” היא ענתה להם “לא באתי לקחת לכם את הכסף אם זה מה שאתה חושבים”. היא שאלה אותם: “מה קורה פה?” הם ענו לה: “אנחנו עומדים לטוס לחלל”. פתאום הבית רעד, השכנה עפה הצידה ונפלה מהחלון. ג’ון תפס אותה ברגע האחרון. “אתם יצאתם מדעתכם?” צעקה חנה הזקנה. “אנחנו עומדים לעבור לגור בחלל וגם את” אמרו הארי וג’ון. חנה התעלפה. באותו הרגע הארי וג’ון הבינו שיש להם בעיה….

הבית ברחוב אוסקר

מאת: עלמה, נעמי ונעה 

זה התחיל לפני שלושה שבועות, אמי ואבי נסעו למסע ארוך ונשארתי לבדי בבית. הם אמרו להתראות, נתנו לי נשיקה במצח והלכו. כל האורות כבו ורק האור שבעליית הגג נשאר דולק. עליתי לעלית הגג, שמעתי קול הקורא בשמי, “גדי גדי”  הוא אמר, נבהלתי, לא ידעתי אם לרדת או להישאר במקום. פתאום ראיתי נצנוץ קטן, מעבר לחלון. התבוננתי, לאחר כמה שניות הבנתי שזאת פיית קסמים. נדמה היה לי שזה רק חלום, אך לאחר שהיא קראה בשמי הבנתי שזאת מציאות ואינני מדמיין. “גדי גדי בוא אחרי” היא אמרה, “לאן?” “לארץ הפיות הקסומה שבכוכב הנצנוץ, שם מייצרים במכונות את אבקת הפיות.”  עזבתי את הבית בדאגה, אפילו לא סגרתי את הדלת, לפתע שמעתי את קולה מאחורי, היא אמרה: “למה אתה יוצא? תיכנס לבית”, לא הבנתי כל כך מה מתרחש, אך לפני שהבנתי מה קורה, הבית היה באוויר. זאת היתה המראה מושלמת, חשבתי. לפתע ראיתי עיר שלמה של פיות, הפיות עבדו קשה, הכינו מאכלים, קראו ספרים, בנו את העיר אבל הרוב עזרו בהכנת אבקת הפיות. בעיר הפיות גרו גם שדונים, כל סוף שבוע היו השדונים לוקחים קצת מאבקת הפיות, הפיות החליטו לשים לזה סוף ולהציב דרקון בכניסה. הפיות נתנו לו לאכול כדי שיגרש את השדונים. נהניתי מאוד ותוך כמה ימים השתלבתי בצורה טובה עם הפיות. אפילו שכחתי שהורי נסעו, לפתע נזכרתי,  הייתי בטוח שהם עוד לא סיימו את מסעם ושכחתי מזה. נהניתי ויצאתי להרבה מסעות שלא חשבתי שאצא אליהם. נזכרתי שבעיר הפיות כל יום הוא יומיים, תם הזמן ואני צריך לחזור במהרה לביתי. הודיתי לפיה ונפרדתי משאר הפיות, היא שלחה אותי ואת ביתי למקום שלו, ברחוב אוסקר, כשחזרתי הביתה, הסתבר שהורי כבר הגיעו והתכוננו ללכת, אך בשנייה האחרונה צעקתי מחלון הבית:” אמא אבא אני פה למעלה” אמי אמרה לי: “הנה אתה סוף-סוף כל כך דאגתי לך.”

נהניתי מהמסע וקיוויתי לחזור ולבקר בארץ הפיות.

הילד החולם ארצ’י סמית

מאת: נדב ויואב 

ארצ’י סמית הוא ילד גבוה, עם שיער שחור. הוא אהב מאוד להרכיב ספינות, לשחק ביויו, וגם בייסבול.

יום אחד כשהוא היה עייף הוא נכנס למיטה ונרדם. בחלום הוא היה עבד אבל בממלכה בגן עדן, הכל שם היה מושלם, אפילו העץ ליצ’י שאמור להניב פירות פעם בשנתיים גדל שם ביומיים ויש המספרים שאם מסתכלים עליו 10 דקות רואים הבדל בגובה, ממש כמו צמחי מים. בקיצור הכל מושלם, אפילו העבדים קיבלו יחס טוב ובתים יפים ופעם בחודש הם היו ממנים עבד לאיש רגיל בממלכה. פעם בשנה הם היו ממנים מישהו לתפקיד בממלכה! ויש שמועות שפעם ב-20 שנה הם בוחרים מישהו להיות אביר מלוכה.

עברו 20 שנה ולממלכה הגיעו אבירים שהיו פעם עבדים וכולם נורא התרגשו והתלהבו מהם. הם אמרו ” אנחנו פעם היינו עבדים כמוכם אבל עברנו את הבחינות ועכשיו אנחנו אבירי מלוכה והיום אנחנו נעשה לכם את הבחינות  שעשו לנו.” “יש!” ארצ’י צעק אבל הם ענו: “לא כל כך מהר קודם אתה צריך את הבחינות”. ארצ’י היה עייף, רעב ותשוש. אבל גם נחוש בדעתו להצליח. התחילו את הבחינות היו: קרבות אבירים, הורדת ידיים, כוח סיבולת ועוד…רק שלושה מכולם הצליחו להגיע לגמר והאבירים אמרו לארצ’י לאור ולשמואל: (הילדים שהגיעו לגמר), ” הגעתם ,עכשיו אנחנו נבחר אחד משלושתכם להיות אביר בממלכה” ארצ’י התרגש והקשיב לשיחתם הם דיברו על ארצ’י ופתאום מישהו אמר בלחש: האם הוא האחד?” והשני ענה: ” כן הוא האחד נבחר בארצ’י לאביר ממלכה”…

הילד החולם ארצ’י סמית

מאת: ענבר ועילי 

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ארצ’י נרדם ממזמן. קול דקיק שאל: “האם הוא האחד?” “בואו נבדוק” אמר הקול האחר. בין רגע הם הרימו את השמיכה וראו את הצלקת,

הכוכב המחומש! הכדורים התקדמו לעבר ראשו ונגעו בו, ארצ’י התעורר ממגעם והרגיש תחושה של תעופה. הוא פקח את עיניו ולא האמין למראה עיניו, הוא היה באוויר ועשרות כדורי אור הקיפו אותו! “אתה האחד ארצ’י. אתה האחד.. ” הם אמרו “אתה נועדת להציל את עולם הפנטזיה!”

הם נחתו בכפר וראו דרקון יורק אש המאיים לשרוף את כל הכפר, ארצ’י לא הבין איפה הוא לפני רגע היה באוויר ועכשיו הוא עומד מול דרקון. הכדורים הושיטו לו משהו כסוף, זו הייתה חרב, הם הושיטו לו אותה ואמרו לו “בהצלחה!”

ארצ’י התחיל לרוץ, הוא רץ עד שפתאום ראה קיר ענקי שהיה עשוי מאלפי כדורי אור. הכדורים אמרו לו: “קודם תילחם ואז תברח”. “אבל אני לא יכול להילחם לבד, זה דרקון!” אמר ארצ’י. “אתה האחד ארצ’י, אתה האחד” הם השיבו במקהלה. “אז כנראה שאין ברירה” השיב ארצ’י. הקרב התחיל. עוד לפני שתספיקו לומר “קלמר” הוטח ארצ’י בעץ. “זה מוזר… אני לא מרגיש כאב” חשב ארצ’י. ארצ’י נעמד והבחין שהצלקת שעל כתפו – הכוכב המחומש זוהרת באור כחול בוהק. הדרקון התקדם לעברו. ארצ’י רץ אל הדרקון, פתאום הוא הרגיש שהוא יכול לרוץ מהר מאוד, כמו פלאש. הוא רץ במעגלים מסביב לדרקון עד שלדרקון הייתה סחרחורת והוא התעלף. ארצ’י הרים את חרבו ותקע אותה בליבו של הדרקון. הכפר שלפני רגע היה שומם התמלא בקריאות צהלה ושמחה. ארצ’י ראה שם יצורים שלא ראה מעולם: גמדים, ענקיות, אנשים מעופפים, ציפורים ענקיות ועוד מלא יצורים שלא זיהה. כולם צועקים את שמו ” ארצ’י! ארצ’י! ארצ’י…”

הנבל

מאת: גיא ויונתן 

היו היה ילד ששמו רונלדו. לרונלדו היה שער שחור והוא לבש חולצה אפורה ומכנסיים לבנות, הוא היה בן 7 והיה לו כלב ששמו אמיץ. יום אביבי אחד לקח  רונלדו את אמיץ לטיול קטן. פתאום רונלדו ואמיץ נתקעו בתוך יער ושמעו צליל קטן, רונלדו ואמיץ עקבו אחרי הצליל ופתאום נתקעו ליד נער יפהפה ובקצה השני רונלדו ראה נבל יפה.

רונלדו ואמיץ החלו לרדוף אחרי הנער שניגן על הנבל אך זה ברח למערה שלו ורונלדו ואמיץ רדפו אחריו למערה. הנער שניגן על הנבל בכלל לא ידע שרונלדו ואמיץ רודפים אחריו למערה.” מה אתם רוצים?” שאל אותם. ” מה אתה עושה במערה הזאת?”

שאל רונלדו ” זה הבית שלי וקוראים לי גיא. איך קוראים לכם?”

רונלדו ענה:” שמי רונלדו והכלב שלי אמיץ, ” למה אתה גר במערה?” שאל רונדלו,

“כי אני איש מערות” ענה גיא. “איש מערות? מה זה אומר?” שאל גיא. “שאין לי בית אחר אז בחרתי שהמערה תהיה הבית שלי”. “למה ברחת מאיתנו?” שאל רונלדו, “

חשבתי שאתה מישהו אחר” ענה גיא. “מי?” שאל רונדלו בזמן שאמיץ החל לנגוס בעצם מוזרה שהייתה מונחת על הרצפה. “אני לא יכול לספר לך” אמר גיא ונעלם!

הנבל המכושף

מאת: רותם, בארי ויהונתן 

שלום קוראים לי אהרון ואני בן 11, אני רוצה לספר לכם את הסיפור המוזר שלי, זהירות הוא לא לבעלי לב חלש.

זה היה ביום קיצי ונעים, אני וכלבי ספה יצאנו לטיול כמו שאנחנו עושים כל יום בשעות הצהריים. אלא שהפעם קרה משהו מוזר מאוד. שמענו רעש. בהתחלה לא הבנתי מה זה הרעש הזה, ככל שהתקרבנו הצלחתי לזהות שזו מנגינה, אבל לא סתם מנגינה אלא מנגינה מפחידה. דרמטית כזו כמו ששומעים בסרטי אימה. התחלנו לרוץ והמנגינה החלה להתגבר. אחרי כמה דקות של ריצה הגענו לנהר, כשהגענו לנהר המנגינה הייתה ממש חזקה, אז היינו ממש לחוצים וחיפשנו מאיפה היא מגיעה. לפתע ראינו נבל, הנבל ניגן בעצמו, זה היה ממש מוזר, אפילו ספה פחדה. פתאום אבא שלי יצא מהמים והתחיל לנגן בנבל, התחלתי ללכת לכיוון אבא שלי, לא ידעתי שאבא שלי יודע לנגן בנבל. עוד שנייה והגעתי אליו אבל לפתע, הפנים שלו הפכו לירוקות והוא התחיל לרדוף אחרי ואחרי ספה. אני וספה ברחנו. בכיתי בגלל שהבנתי שאבא שלי חייזר, לא יכול להיות שזה אבא שלי אבל בכל זאת, הוא נראה ממש כמוהו. ספה קפצה על אבא-חייזר ואני רצתי אל עבר הנבל. הצלחתי להרים את הנבל, נתקלתי בגזע עץ והנבל נפל ונשבר. לפתע, אבא-חייזר נעלם. עכשיו אני וספה בחקירה בגלל מה שקרה.

הספרייה של מר לינדן

מאת: תמר ורוני 

“הוא הזהיר אותה לגבי הספר. עכשיו זה כבר היה מאוחר מדי”. אמרה זואי, אמה של אליזה ליוני, בעלה.

עם חזרתה מבית הספר נהגה אליזה לרוץ הישר לספרייה של מר לינדן שם הייתה כל הזמן, כי היא אהבה לקרוא. מר לינדן אהב את אליזה, ותמיד נתן לה ספרים טובים לקרוא.

יום לפני זה אליזה ראתה ערמת ספרים, לספר שהיה הכי למעלה קראו ” הספר המכושף.” אליזה הלכה למר לינדן, במטרה להשאיל ספר זה,  “לא!” אמר מר לינדן בתקיפות והלך לקונה אחר. “למה?” שאלה אליזה. “כי זה ספר מכושף, הוא יכול לעשות לך דברים מסוכנים.” ענה לה. “אני עדיין אוהבת את הספר, הוא נראה לי מעניין.” אמרה אליזה. מר לינדן אמר “תזכרי שאני מזהיר אותך לגביו.” “טוב”. אמרה אליזה. “רק תזכרי, אסור לך לקרוא את הספר מחצות עד שש בבוקר”. אמר לינדן. ” טוב, טוב ” אמרה אליזה.

ב- 23:00 בלילה אליזה עדיין קראה את הספר. הסתכלה על השעון אבל עדיין המשיכה לקרוא אמרה לעצמה “עוד קצת.” ב- 00:00 אליזה הסתכלה על השעון וראתה את השעה, נבהלה וישר סגרה את הספר אבל כבר היה אז 00:01 בלילה, היא התעלפה על המיטה שלה והספר נפתח מעצמו והתחיל להוציא צמחים.” “איך את יודעת את כל זה?” שאל יוני את זואי. “בבוקר באתי לחדרה של אליזה והערתי אותה.” אמרה זואי. “אליזה התעוררה וסיפרה לי הכל, בצהריים הלכנו לפחים הגדולים וזרקנו לפח אחד את הספר.” אמרה זואי. “יופי” אמר יוני.

הם לא דיברו יותר על הספר לעולם.

הספרייה של מר לינדן

מאת: אורי ודניאל 

זה היה לפני כמה שבועות בשעות אחר הצהריים, אליס יצאה מביתה אל הספרייה ברחוב דין.

היא רצתה להשיג את הספר המיוחד שתמיד שמור בארון הזכוכית של מר לינדן.

כשהגיעה לספרייה, ישר הסתכלה  לבדוק היכן מר לינדן. הוא היה אדם נמוך, שמנמן, קירח עם משקפיים, הוא עמד ליד הארון שבו היה את הספר שרצתה. לאחר כמה דקות הוא הלך ואליס הצליחה לקחת את הספר, ישר אחר כך היא רצה לביתה.

כשהגיעה רצה למיטה והתחילה לקרוא את הספר, לאחר כמה דקות אליס התחילה להתעייף. לפתע התחילו לצאת צמחים מתוך הספר והתחילו להתפשט על המיטה וכיסו את כולה. אליס פקחה עניים וגילתה שהיא ביער קסום.

 לפתע צצו מלא עצים שהתחילו לדבר, ואמרו “הצילו הצילו, תצילי אותנו מהמכשף האכזר, בבקשה”. הם שמחו כל כך שהיא באה , כבר שנים שהם מחכים שיבואו להציל אותם מפני המכשף האכזר.

לפתע אליס התעוררה וגילתה שהכל היה חלום.

חדר השינה שבקומה השלישית

מאת: איתי, עמית ואוהד 

היה זה לילה חשוך ברחוב אלי כהן. האפלה כיסתה את השמיים בחוץ. הבית ה-16 בעל שלוש הקומות עמד בשקט במקומו. מייקל שכב על מיטתו הנעימה בקומה השלישית כששיערו החום מבולגן על המיטה. עיניו הכחולות היו עצומות והוא לבש את פיג’מת הדינוזאורים שלו.

פתאום, הוא הרגיש משב רוח קר. הוא הפנה את ראשו לאחור ושם לב שהחלון שליד הקיר עם הדפסי היונים, היה פתוח. “אולי בגלל זה קר לי כל כך?” חשב מייקל לעצמו. הוא קם מהמיטה והתקרב לחלון, ככל שהתקרב יותר לחלון, היה לו קר יותר. הוא הניח את ידיו על זרועותיו ושיניו נקשו.

כשהגיע לחלון, הוא ראה שבחוץ ערפל חשוך, הערפל נכנס דרך החלון ופגע באחד היונים שעל הקיר.

מייקל קפץ במקומו מרוב פחד, אבל אחרי כמה שניות הוא נרגע וחשב שזה לא כלום.

הוא סגר את החלון ובאמת, הקור התפוגג. הוא חזר למיטתו לישון. בזמן שמייקל ישן,

נשמע קול ציוץ מכיוון קיר היונים, אך מייקל לא שמע. לאט לאט, הדפס היונה שפגע בה הערפל, התחיל לצאת מהקיר בקולות ציוץ. בנוסף, היונה שינתה את צבעה לשחור.

6 בבוקר, השעון המעורר של מייקל מצפצף. אמו של מייקל יצאה מחדרה עם הפיג’מה הוורודה שלה, שיערה החום גולש על כתפיה ועינה הירוקות נצצו באור השמש. היא שמעה את השעון המעורר מצפצף, אבל מייקל לא יצא מחדרו. היא התחילה ללכת לכיוון הדלת הלבנה. כשהיא פתחה אותה היא נלחצה, מייקל לא היה שם.

היא התחילה לסרוק את כל הבית: את השירותים, המטבח, את הסלון. היא התחילה לדאוג לשלומו של מייקל.

היא העירה את האב בקול ושאלה. “אתה יודע איפה מייקל?” “לא” אמר האב הישנוני של מייקל מתוך מיטתו. ” תני לי עוד שעה אחת של שינה ” אמר.

האמא פחדה, היא הייתה בטוחה שקרה משהו למייקל, והיא באמת צדקה.

מייקל מצא את עצמו בתוך ערפל חשוך. מסביבו הוא ראה רק חושך. לא היה לו מושג איפה הוא . מחשבות התחילו להתרוצץ בראשו. הוא פחד מאוד. הוא ידע רק דבר אחד:

הכל התחיל כשמישהו שכח לסגור את החלון.

המשך יבוא…

חדר השינה שבקומה השלישית

מאת: יהלי וליהי 

הכל התחיל כשמישהו שכח לסגור את החלון. זה עוד יום  גשום וחשוך, אחרי שבע שנים עידן,  בן דודי, בא לבקר מאמריקה הצפונית. אכלנו ארוחת ערב ולפתע שמענו קול מחריש אוזניים. עלינו למעלה, אט אט הקול התגבר. עלינו במדרגות וכשהגענו לקומה השלישית הגענו למסקנה שזה מחדר השינה.

עלינו לחדר השינה וראינו שהחלון הגבוה ביותר בבית פתוח. ירדנו להביא סולם, כאשר הגענו לקומה השלישית עידן בטעות הפיל את הסולם על הווילון. אחת הציפורים התקלפה ופרשה כנף, היא ניסתה להגיד לנו שכל הציפורים חיות  וכולם יכולות לדבר, אז שאלתי אותה: “אז למה כולם קפואות?!!” הציפור סיפרה לנו שמכשפה כישפה אותן ורק היא יכולה לבטל את הכישוף.

היא אמרה שהמכשפה צעירה ויפה עם שיער בלונדיני. החלטנו לצאת למרדף אחרי המכשפה….

לאחר שבוע מצאנו את המכשפה היא הסכימה לבטל את הכישוף.. שמחנו מאוד וכולם שוחררו……. הרגשנו גאווה ועידן חזר הביתה.

 חדר השינה שבקומה השלישית

מאת: שירה ותמה 

זה היה בערב בדיוק כשהלכתי לישון, עליתי לחדרי שבקומה השלישית. נשכבתי על המיטה ליד השידה האדומה, מאחורי טפט היונים שמעל הקיר. פתאום ראיתי שהחלון פתוח. הרוח נשבה, וכשבאתי לסגור את החלון משהו חזק דחף אותי אחורה. השידה האדומה התחילה לרעוד, הכריות על המיטה נפלו על הרצפה וחתיכה קטנה בקיר זזה במהירות, עוד לפני שהספקתי לקרוא לאבא יצאה משם יונה יפה ולבנה. היו לה פסים אפורים על הרגליים, היה לה מקור צהוב וארוך הרגשתי הרגשה מוזרה, ידעתי שהיונה הזאת מיוחדת. היא לא סתם הייתה שם. ובמהירות לפני שהספקתי למצמץ עפה מהחלון ולא ראו אותה באופק. אולי זאת הייתה סתם יונה, אמרתי לעצמי. הרמתי את הכריות מהרצפה ונרדמתי. למחרת בבוקר קמתי כרגיל והלכתי לבית הספר, פגשתי שם את נועם היא החברה הכי טובה שלי. סיפרתי לה מה שקרה והיא לא האמינה, כמה שניסיתי לשכנע היא פשוט לא השתכנעה, היא אמרה: “בטח עוד פעם המצאת סיפור מעשיות”. חזרתי הביתה אחרי יום מלא בניסיונות לשכנע את נועם ללא הצלחה. נכנסתי לחדרי ולא האמנתי, כל החדר היה הרוס! הבגדים שעל הכיסא היו קרועים, כל הלקים היו שפוכים על השידה, וגם קצת על הבגדים שעכשיו היו סמרטוטים, המיטה הייתה מבולגנת והחלון שוב היה פתוח! לא עברו שתי שניות וכבר הבנתי, זאת היונה! הבנתי שאמא לא תאמין לי ותכעס. היא בדיוק צלצלה, עניתי בחשש, היא שאלה:” את בבית?” ” כן אמא” עניתי. היא אמרה:” יופי! עוד חמש דקות אני בבית” ” חמש דקות!” צעקתי בכלל בלי לשים לב. אמא אמרה:” למה יש בעיה?” ” לא, זה בסדר” עניתי, “פשוט, אני צריכה למחר עוגיות שוקולד-צ’יפס” אמרתי לעצמי, בטח זה ימשוך קצת זמן ואני אספיק לסדר את החדר “זה בסדר יש בבית” אמא אמרה. ניתקתי ורצתי לסדר את החדר. נכנסתי לחדר ולא הבנתי, כמו קסם הכל מסודר, כאילו בכלל לא היה מבולגן. שמחתי כל כך. אבל היה דבר אחד מוזר, הטפט של היונים, נגשתי לחתיכה שממנה יצאה היונה ולפתע יצאו משם שלושה גוזלים חמודים. עכשיו הכל התחבר לי, היא פחדה שאני אפגע ביונים הקטנים.

נעדר בוונציה

מאת: אלון ואסף 

זה התחיל כשעליתי על האונייה שכבר תכננתי שתיים עשרה שנה. הייתי מאוד נרגש!

סבלי האונייה היו עסוקים לקראת הערב הגדול שבו נכריז על אוניית “קרוזקול” ולכן סחבתי את חפציי לחדרי ושקעתי לשינה עמוקה ולא התעוררתי. לפתע, שמעתי דפיקה.

זה היה ג’ונסון המשרת החדש שלי. הוא לבש את חליפת העבודה הכחולה שקניתי לו לכבוד הנסיעה של אוניית קְרוּזְקוּל. שיערו היה מבריק וחלק בגלל הג’ל “מיטץ'” שמרח על שיערו. “אדוני הינך צריך לבוא לחדר הישיבות להרמת הכוסית החגיגית”. עליתי לחדר הישיבות לקול מחיאות הכפיים. התרגשתי מאוד. “ברוך הבא אדוני המנהל!” אמר שר התכנון.

“בואו נשב ונרים כוסית שמפניה, לכבוד הפלגת האונייה” אמר ג’וני.

ארגון “קרוזילול” השתלט על מסכי הבקרה, ובילבל את המנועים. ארגון “קרוזילול” הוא ארגון הטרור הבינלאומי. ב”קרוזילול” נמצאים שבעה פושעים המחכים כבר שנים שאוניית קְרוּזְקוּל תיפתח והם כבר יוכלו להתחיל בפשע. שמותיהם הם: מני, שלום, אסייג, דוד, פריזר, ג’ון ועפי פאפי. הם רוצים להשתלט על האונייה בגלל שהיא היקרה בעולם וגם החדשנית ביותר. כדי להשתלט על האונייה הם היו צריכים את המכשירים הכי חשובים ויקרים שנמצאים בעולם, וכך הם תכננו להשתלט על המחשבים של קְרוּזְקוּל. אוניית הנוסעים הפעילה את מנועיה במלוא עוצמתם, האונייה שילבה הילוך לאחור, אך התעלה המשיכה למשוך אותם פנימה ופנימה…

נעדר בוונציה

מאת: עמית ונדב 

“אונית הנוסעים הפעילה את מנועיה במלוא עוצמתם, שילבה הילוך לאחור, אך התעלה המשיכה למשוך אותה פנימה ופנימה.”

טוב אני מוכן לספר את הסיפור מהתחלה.

בשנת 1985 ביום שישי בבוקר ספינת נוסעים בשם ‘ספוט’ יצאה להפלגה, לקפטן של הספינה היה שער שחור וזקן הוא שרת שש שנים בחיל הים האמריקאי. כשהספינה יצאה מהנמל שבוונציה לנמל שברומא היא החלה להיסחף בזרמים לתוך העיר וונציה. אנשי העיר ברחו והיה כאוס בעיר וכולם התרחקו מהנהר שבו ספינת הנוסעים הפליגה. אנשי העיר התפללו שבתיהם ורכושם לא יהרס אבל ככול שהספינה נסחפה פנימה היא רק נשחקה בבתים יותר ויותר.

הקפטן לא יכל לעשות כלום והספינה פשוט נסחפה לקו האדום. הקו האדום זה היציאה האחורית של ונציה ושם יש מפלצת בשם אנטומיה, אנשי הסיפון החלו לזרוק חבלים בניסיון לעצור את הספינה אך כלום לא עזר והם רק התקרבו לקו האדום.

כשהגענו לקו האדום הדבר היחיד שראינו היו שני המצופים והאור האדום בקצה הספינה.

הקפטן פקד על הנוסעים להסתתר ולאנשי הצוות לקחת רובה ולהתכונן לראות מפלצת בשם אנטומיה. האנטומיה הייתה מפלצת ירוקה אשר הייתה מטביעה ספינות בים האדום.

 הפלגנו זמן מה עד ששמענו חריקות מאוד חזקות של דלת, בתוך המים הבחנו במשהו שחור מאוד וגדול. יצור ענק ירוק בשם האנטומיה קפץ מעל הספינה, כל אנשי הצוות ירו והחטיאו חוץ מאחד שהיה איש בחיל הצלפים, הוא פגע במפלצת חיבר את החבל שהיה מחובר לחץ, קשר את החבל לספינה  והמפלצת שחתה והספינה אחריה.

אנחנו עדין שטים אחרי המפלצת.

קפיטן טורי

מאת: דניאל ועילאי

היה היו אב ובן שהלכו בשעות הצהרים לנמל בשביל לאכול דגים טרים. הדרך הייתה ארוכה מאוד הם הגיעו בשעות הערב המאוחרות, האב שאל את בנו: “אתה רוצה לקנות פנס.” “כן אני לא רואה כלום בחושך הזה” ענה הבן. קנו פנס עששית נורא יקר, כשהגיעו לחנות הדגים החנות הייתה סגורה הבן שאל את אביו:”מה נאכל עכשיו?” האב אמר “נחכה ונראה” הם כבר לא היו שמחים כמו שהיו בדרך לנמל.

הם ישבו מול הים וחיכו למפרשית. כעבור זמן מה עמד האב, הוא טילטל את הפנס שבידו כשלפתע הופיעה המפרשית.

הם חיכו שהמפרשית תגיע לחוף, כשהגיעה לחוף עלו עליה לאט לאט. בפנים הייתה מסיבה, הם ראו המון אנשים וחיות: תוכים, ארנבים, קופים , נחשים ופינגווינים הם חגגו ואכלו כעבור שעה תפס אותם קפיטן טורי.

קפיטן טורי היה רוצח ושודד. הוא כבל אותם בשלשלאות, הם ניסו לברוח אבל לא הצליחו קפיטן טורי אמר:” יש לכם דקה לברוח ואם לא תברחו אני אהרוג אתכם” כעבור 55 שניות הוריד קפיטן טורי את מסכתו וגילו שהוא נשיא ארה”ב.

קפיטן טורי

מאת: אלי ולירון

הוא טלטל את הפנס שבידו, לאט לאט הופיעה המפרשית, עכשיו הוא  באמת האמין.

עיניו החומות שעליהן ראו את סקרנותו נצצו ושיערו הבהיר היה רך כמשי. אביו אמר לו: “אתה רואה בני? גם אני יודע ליהנות”.

בערב קיצי אחד, אימו של הארי יצאה להעביר פעילות בישול לנערות. היא אמרה שהיא תחזור מאוחר ואבא ישמור עליו. הוא התאכזב, מפני שהיה קשור לאימו ואהב אותה מאוד.

הוא אמר:” למה אמא? למה? אולי  לא תלכי היום?” “אני לא יכולה, הארי. אני מצטערת, אך זה חשוב לי”. אמרה אימו. בעיניה הבהירות והתכולות “הכניעה” אותו, ויצאה.

שעה שלמה לא דיברו האב והבן, עד שלפתע צעק הבן:” די! אבא בוא נעשה משהו מעניין, אני לא יכול- משעמם לי!” “טוב” אמר האבא. “טוב?! זה מה שאתה אומר לי?” “בוא אחרי…” כך אמר האב. הוא הלך אחרי אביו בסקרנות רבה…

הם הגיעו לרחוב הראשי, ‘ברטויל’ שבפריז. הם הסתובבו זמן מה, עד שהגיעו לנמל הסירות, אך להפתעתם הרבה לא היו סירות כלל, כלומר להפתעת הארי. הארי שאל: “נו? אז הגענו לנמל בלי סירות כלל! מה הדבר המעניין?!” “אני רוצה לספר לך משהו” אמר אביו, וכך התחיל לספר את האגדה על קפטן טורי. “יום חורפי אחד, שט אדם בשם טורי בספינה גדולה ששמה “ליברפול”. הוא הפליג ימים, שבועות, חודשים ועד היום לא מוצאים אותו. אומרים שהיה יוצא למסעות קרב והיה מביס את כל אויביו. יש כאלה שמאמינים שהיה בעל פנס, שכאשר היה מטלטל אותו, סירתו הייתה נגלת לעיניו”. “וואו! ואיפה הוא נמצא?” “אף אחד לא יודע…” אמר האבא. “ואיפה הפנס?” “לכן, הגענו לכאן”.  אביו הוציא מתוך מעילו הארוך והשחור פנס. הוא טלטל אותו, אט-אט, ולפתע הופיעה מפרשית.

פתאום שמע הארי קול צלצול. הוא הרים את ראשו מן מיטתו הרכה והתאכזב לגלות שכל זה היה חלום.  הארי רץ במדרגות הבית ושאל: “אבא?” “כן בני?” ענה אביו טורי.

קפיטן טורי

מאת: אסא ושחר 

הוא טלטל את הפנס שבידו, לאט לאט הופיעה המפרשית. “רגע רגע, אני קפיטן טורי ואני אספר לכם איך הגעתי למצב הזה”. זה היה יום בהיר, אני וחברי שטנו בסירת הטורי שלי שהייתה מכונה גם ‘המפרשית’ וכמו תמיד הצלנו ילדים מארצות שונות. הגענו לוונציה להציל ילד שקרא לנו בקריאת מצוקה. הלכנו לבית שבו הבנו שנמצא הילד. ברגע שנכנסנו לבית צעקו עלינו להרים ידיים ולא לזוז. הסתכלנו וראינו חבורה של חיילים שמקיפים אותנו עם רובים עם כוונות לייזר.

על כל אחד מחבריי היו לפחות חמש כוונות לייזר ובמרכז המעגל, הילד שקרא לנו קשור לכיסא, ולידו חייל המכוון לילד רובה מסוג razorback לראש. כמובן שחשבתי מהר, נתתי לחייל שהיה ליד הילד בעיטת קונג פו לראש, לקחתי לו את הרובה ואמרתי לחבריי לתקוף. התחלנו להתחמק מהכדורים. נתתי לאחד החיילים אגרוף והוא נפל על הרצפה. חברי הזהיר אותי מחייל שלא שמתי לב שהוא מסתער עליי ומיד יריתי בו עם הרובה, תוך כמה שניות הוא מת. הצלחנו לחסל את כל החיילים. יצאנו מהבית עם הילד שהצלנו, זה שקרא לנו לעזרה. הלכנו לכיוון המפרשית אבל לא ראינו אותה. חברי טלטל את הפנס שבידו, לאט לאט הופיעה המפרשית. החזרנו את הילד להוריו ובכך הסתיימה ההרפתקה.

רק קינוח

מאת: איתן וגלעד 

ביום חמישי בערב בוילה של משפחת פרינסון המלכה ביקשה מהטבחית ריאולואה להכין ארוחת ערב למשפחה. הטבחית הכינה סטייק ותפוחי אדמה. המשפחה אכלה ונהנתה. המלכה, שהייתה טיפוס מאוד קשה, רצתה שריאולואה תכין פאי דלעת. ריאולואה הגיבה בחיוב והלכה למטבח. היא נכנסה למטבח וראתה שאין דלעת, היא אמרה למלכה “מלכתי הדלעת אזלה לא נשאר ממה להכין פאי” המלכה אמרה “לא אכפת לי תלכי לשוק תקני דלעת” ריאולואה אמרה” אבל מלכתי השעה היא עשר בלילה” ” לא אכפת לי” ענתה המלכה. ריאולואה הלכה לשוק היא הגיעה לדוכן של הפירות והירקות היא הרגישה שמישהו עוקב אחריה היא קנתה דלעת גדולה עם סימן של שרביט עליה. היא נכנסה הביתה, המלכה והמשפחה עדין ליד השולחן מחכים לפאי.

היא נכנסה למטבח וניסתה לחתוך את הדלעת וככל שהיא קרבה את הסכין אל הדלעת היא זרחה עוד יותר. ריאולואה היתה בשוק היא לא ידעה למה, היא חתכה את הדלעת ו…בום!!!! נשמע פיצוץ. ריאולואה לא ידעה מה לעשות היא ברחה למלכה אך זו אמרה “לא אכפת לי,  שומרים תכלאו אותה על ניסיון חבלה” השומרים כיסו לה את העיניים. ריאולואה התעוררה בתוך תא כלא עם סורגים ושמעה קול ” גם אותך כלאו כאן”  היא הסתכלה סביב ולא ראתה אף אחד, ” אם את רוצה לראות אותי תעשי כאילו את זורקת כדור” ריאולואה עשתה זאת, היא ראתה שובל של אור שיוצא מהיד שלה, היא ניסתה לגעת בזה אך קיבלה כוויה.  הקול אמר “זה בגלל הדלעת שתפוצצה” “טוב” אמרה ריאלולה, ” אני הולכת לישון.”

ריאולואה קמה בבוקר ואמרה “נמאס לי! אני בורחת! ואני אראה למלכה שהיא התעסקה עם האישה הלא נכונה” היא צעקה “שומר!!!”,  השומר הגיע והיא זרקה עליו את האש מהיד שלה הוא נשרף והיא השתחררה, היא הייתה קרובה לארמון, הרבה משרתים ושוטרים הקיפו את הארמון אז היא הייתה חייבת תוכנית פריצה. ריאולואה נכנסה לשער הראשי ושרפה את השוטר היא נכנסה לתוך מתחם המגורים של הארמון ואז היא ראתה את המלכה בדיוק איפה שהיא עזבה אותה, אך המלכה לא היתה לבדה, מישהו מאחוריה עמד עם סכין.  הוא לא ראה אותה והיא באה ושרפה אותו בעזרת הכוחות שלה.  אז המלכה אמרה   “תודה ריאולואה בזכות זה שהצלת אותי, אני נותנת לך להיות המלכה החדשה.” ריאולואה שמחה היא הודתה למלכה. יום אחרי נערך טקס ההכתרה בו ריאלולה מצאה את נסיך חלומותיה והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה.

רק קינוח

מאת: נעמה, יעל וליה 

ליום הזה היא צפתה. לפגוש את משפחתה ולהכין את פאי הדלעת המפורסם שלה. כל היום חיכתה עדנה למשפחתה האהובה שתגיע לביתה. לבסוף, הגיעה השעה להכין את הפאי.

היא הוציאה דלעת יפה וגדולה במיוחד וסכין חדה ונוצצת, עדנה רצתה לחתוך את הדלעת.

עדנה הרימה את הסכין והדלעת זרחה. ככל שהיא קרבה את הסכין אל הדלעת היא זרחה עוד יותר! עדנה הביטה בדלעת בבהלה ולא הבינה מה קורה. פתאום, שמעה עדנה ציוץ קטן מתוך הדלעת. בהתחלה לא הבינה עדנה את משמעות המילים, אך לאחר מכן שמעה “הצילו” קטן שבקע מתוך הדלעת. עדנה פתחה את הדלעת בזהירות. מתוך הדלעת הציצה מצנפת קטנה וירקרקה. לפתע, קפץ יצור קטן מתוך הדלעת. זה היה גמדון, גמד קטן! הוא לבש בגד לבן מעוטר בכוכבים אדומים. “שלום” הוא צייץ בקול קטן. עדנה הושיטה את ידה אל הגמד. הגמד טיפס בשלווה על ידה של עדנה. “איך קוראים לך?”  היא שאלה. “אני שלגון הגמד.” הוא ענה. “טוב להכיר אותך.” “מה לא הכרת אותי עד עכשיו? אני חי פה שנים, אני מכיר אותך מאז שהיית קטנטנה!” כאשר שמע שלגון את הדפיקות הוא ברח ונעלם. לפתע נשמעה דפיקה עזה בדלת. “סוף סוף הם הגיעו!” עדנה צהלה והכניסה את אורחיה. כולם חגגו, רקדו ואכלו את פאי הדלעת שעדנה בקושי הספיקה להכין. כשהסתיימה המסיבה וכולם הלכו לביתם, עדנה שמה לב שהגמד איננו. “שלגון? איפה אתה, שלגון?” עדנה החלה לחפש בקומה הראשונה והשנייה ואפילו במרתף החשוך. עדנה חששה שלא תיראה יותר את חברה החדש לעולם. “כל מה שאפשר לעשות זה לאוכל פאי דלעת…” עדנה חיפשה את שאריות הפאי. אך לא נשאר פרור. היא נגשה להכין פאי חדש ושוב לקחה עדנה דלעת וסכין והחלה לעמול. היא פרסה את הדלעת הגדולה ופתאום, קפץ אליה חברה שלגון! “איפה היית?” “נחתי לי פה אני לא אוהב כל כך רעש…” “פעם הבאה תגיד לי כשאתה הולך” “בסדר”.

ומאז לא נפרדו עדנה ושלגון מעולם.

רק קינוח

מאת: עומר, גיא ותומר 

אנה הייתה האישה הכי מפחידה ברחוב ליסבון. לא רק בגלל העיניים השחורות והמפחידות שלה או בגלל שיערה שכולו היה באותו אורך חוץ מהצדדים, אלא בגלל התנהגותה המוזרה.

היא לא דיברה עם אף אחד, כשהיא דיברה היא רק העליבה והפחידה אנשים והיא גם שנאה כל אחד, אבל היא בעיקר שנאה את השכנה שלה – אנבל. לאנבל היה כלב גדול ושחור שקראו לו סוסי. סוסי כל הזמן נבח והפריע לאנה לישון. היא לא ישנה כבר חמישה לילות רצוף!

יום אחד לאנה נמאס! היא החליטה  לנקום באנבל ובכלב המעצבן שלה “אני כבר אראה להם מה זה, אני אכין דלעת מכושפת שתפסיק את הנביחות של הכלב אחת ולתמיד!” אנבל צעדה במהירות אל חנות הירקות של מר שומשום, היא בחרה את הדלעת הגדולה ביותר ורצה הביתה לכשף את הדלעת. היא פתחה את ספר הקסמים שלה והתחילה למלמל את לחש הקסמים שלה “הדלעת מכושפת עיניים מוח וחרדל”, כך הדלעת  הפכה למכושפת. לפתע שמעה אנבל את הפעמון של הדלת ושאלה: “מי זה?” “אני, השכנה אנבל, אשמח אם תפתחי את הדלת”.

אנה פתחה את הדלת בחוסר רצון. “אני צריכה לנסוע ליומיים, תוכלי בבקשה לשמור על הכלב שלי סוסי?” “בוודאי” ענתה אנה, כבר הייתה לה תכנית. כעבור יום אנבל נסעה, אנה הביאה את הדלעת לסוסי, הכלב של השכנה אנה, הוא ריחרח את הדלעת והחל לנגוס בה, לפתע הדלעת התפוצצה…

שבעת הכיסאות

מאת: נועה ושני 

לפני שנים רבות שלטה בעולמינו כורסונה המפחידה .

סיפורנו מתחיל בבוקר אחד במנזר בקצה השני של העולם, כל האנשים במנזר חויבו לחבוש כובע על הראש שלהם. כורסונה רצתה שכולם יהיו מפחידים ושלטה בכולם בעזרת אנטנה. לכורסונה היו שבעה שליחים הראשון הגיעה ליוון, השני הגיע לטורקיה, השלישי לסין, הרביעי לבולגריה, החמישי הגיע לצרפת וכך הלאה.

ביום בהיר אחד, כורסונה גילתה שמישהו בגד בה ובשלטונה ”מי יכול לבגוד בי ככה?” חשבה לעצמה. והיא גילתה שזה היה אחד מהכיסאות. אבל מה שהיא לא ידעה היה מי מהכיסאות בגד בה, ולכן החליטה כורסונה לעשות חקירה מעמיקה. היא החליטה לחקור את הכיסאות, ולשם כך הביאה חוקר מקצועי שיחקור מי מהכיסאות פרסם אתר עם תגובות רעות עליה. לקח לו הרבה זמן למצוא את הפושע, אבל לבסוף היא גילתה שזה הכיסא השישי. החוקר סיפר לכורסונה שהכיסא השישי הוא הבוגד. אבל מה שהוא לא סיפר לה היה שהוא לא עשה את זה מכוונות רעות. ואז כורסונה אמרה: ” אני עוד אהרוג אותו על מה שהוא עשה לי בגללו כולם הצטרפו אליו ואמרו שאני רעה ושאני צריכה להיות יותר נחמדה” “זאת לא אשמתו שכולם אומרים את זה עלייך אנשים אמרו את זה עלייך גם לפני ואת פשוט לא ראית את זה ” אמר החוקר “באמת?” שאלה כורסונה “כן” ענה החוקר לכורסונה ” הוא גילה לי בחקירה שהוא פשוט לקח את כל הדברים הרעים עלייך וריכז אותם באתר אחד”  “למה?” ” אם אני לא טועה הוא סיפר לי שהוא עשה את זה כדי למחוק את התגובות, ברגע שהוא מעתיק את התגובה מאתר אחד לאחר התגובה נמחקת מהאתר שהעתיקו ממנו” “אולי הם צודקים, אולי אני צריכה להשתנות “תהתה כורסונה. שבוע לאחר מכן הגיעה כורסונה להחלטה, היא תפסיק לשלוט ותלך לעזור בבית יתומים.

שבעת הכיסאות

מאת: שירה ועלמה 

בכנסיית קופרמן שממוקמת בצד השני של הגלובוס, חיו שני נזירים בשם ג’ון ודן. בחצר הכנסייה הייתה קבורה המכשפה ליאל ששלטה לפני שנים רבות בעיר קראוזה. קברה של המכשפה היה נטוש. אף אחד לא בא לבקר אותה, חוץ מהילדים ששיחקו בחצר הכנסייה ולפעמים במשחקים היו נתקלים בקבר, נופלים, קמים וממשיכים לשחק. בבוקר בהיר אחד, יצא ילד קטן בן 6 בשם ג’וני לשחק עם חבריו בחוץ. הם שיחקו בתופסת גובה, ג’וני לא רצה להיתפס. הוא רץ ונעמד על הקבר של המכשפה. כשג’וני נעמד על הקבר הקבר התחיל לרעוד. גו’ני נפל, הוא הרגיש שרגלו דורכת על משהו, המשהו הזה היה כפתור (הוא לא ידע זאת) הכפתור גרם למכשפה להתעורר ולצאת מהקבר. “חה חה חה” צחקה הדמות המוזרה שיצאה מהקבר. “מי את?” שאל ג’וני. “מי אני?” שאלה הדמות המוזרה. “אני המכשפה ליאל, ומי אתה?” “המ… אסור לי לדבר עם זרים” אמר ג’וני וברח לספרייה.

גו’ני רץ לספרייה, הוא זכר שראה ספר על המכשפה ליאל, הוא חשב שאולי יוכל למצוא דרך להחזיר אותה לקבר לפני שתגרום נזק.

“מה קורה פה?” שאלו הנזירים ששמעו רעשים מוזרים מכיוון חצר הכנסייה. הם פתחו את הדלת לחצר וראו אותה, הם לא חשבו שיראו אותה יותר לעולם. לפתע הגיע גו’ני מתנשף וצעק “שבעת הכסאות!” “שבעת הכסאות?!” שאלו הנזירים המבוהלים “כל כסא מגיע למקום אחר למשל, החמישי מגיע לצרפת, השישי לישראל והשביעי לירח” “השביעי נמצא פה” אמר ג’וני. הנזירים הסתכלו זה על זה ורצו להביא את הכיסא השביעי. הם דחפו אותו לכיוון ליאל, “לא!!!” צעקה ליאל בזמן שהיא בדרכה לירח. “אתם עוד תשמעו ממני…” צעקה ונעלמה.

אלפונס ואוסקר

מאת: ריילן ומיקה 

אמה הייתה ילדה מיוחדת, היא בחיים לא פגשה את ההורים שלה, היא רק יודעת שהם השאירו לה זחל. לאמה, היה שיער קרה, ועיניים ירוקות. כולם אמרו לה שהיא דומה לאמא שלה אבל היא לא ידעה את זה. אמה הייתה ילדה רגישה ואכפתית. יום אחד היא חזרה מבית הספר והחליטה לחפש את הזחל שהוריה השאירו לה. הוריה השאירו לה רמזים. הרמז הראשון היה לעזור לסבתא שלה לתפור, אז היא הלכה לסבתה לתפור שמלה. אחרי שעזרה לה, סבתה נתנה לה עוד רמז שמוביל למוכר הגלידות שהיא צריכה לעזור לו למכור עשרים גלידות, היא עשתה זאת! הוא נתן לה רמז ללכת הביתה ולחפש קלטת ולשים אותה ב-vod. היא הפכה את הבית בשביל למצוא את הקלטת ובסוף מצאה! הקלטת התחילה לנגן והיא שמעה גבר ואישה מדברים, הם אמרו ” אמה ילדה שלנו כל הכבוד! את יודעת למה שלחנו אותך לעשות את המשימות האלו?”

היא שמעה את קולה של אמא “גם אני תפרתי את אותה השמלה עם אמא שלי כשהייתי בגילך” ואבא אמר “ואני כשהייתי בגילך מכרתי גלידות”. “הזחל נמצא בחדרך, חפשי אותו”. אמה רצה לחדרה וחיפשה, היא מצאה שם זחל והוא אמר לה “כל הכבוד, הורייך ראו שאת אחראית בכך שמצאת אותי, עכשיו שחררי אותי לטבע בבקשה”. אמה שחררה אותו, היה לה קשה כי הוא היה הזיכרון היחידי שלה מהוריה אבל היא ידעה שהכול לטובה.

יום מוזר בחודש יולי

מאת: רונה, מאיה והילה 

הוא זרק את האבן השלישית בכל כוחו, אך זו קפצה בחזרה אליו…

זה היה בחודש יולי, יום שבת בשעת צהריים מוקדמת. ג’ני בת ה-5 ואחיה ג’ורג’ בן ה-7 שיחקו באבנים ליד האגם, ליד ביתם שבאוסטריה. ג’ני לבשה שמלה לבנה וחגיגית וג’ורג’ לבש סוודר יפה. ג’ורג’ היה מומחה בהקפצת אבנים על המים, בכל פעם שזרק הצליח להקפיץ את האבן. לעומתו, ג’ני אחותו ניסתה שוב ושוב להקפיץ את האבנים על המים ושוב ושוב הם נפלו לתוך האגם. ג’ורג’ זרק אבן אחת, אבן שנייה, אבן שלישית ופתאום האבן קפצה בחזרה אליו. פתאום, נהיו ברקים ורעמים, עננים אפורים כיסו את השמים והתחיל לרדת גשם. ג’ורג’ לקח את האבן המוזרה ושם אותה בכיסו. הם רצו לתפוס מכסה. לפתע שמעו “הצילו! הצילו!” ג’ורג’ הוציא את האבן בבהלה מכיסו. “ג’ורג’, ג’ורג’ תראה, האבן מדברת” אמרה ג’ני בבהלה. “ג’ני, את הוזה” אמר ג’ורג’. “לא! לא! אני לא הוזה, תראה, תקשיב, מה היא אומרת” אמרה ג’ני. הם הקשיבו טוב טוב ולפתע האבן התחילה לדבר “אני לא אבן, אני בן אדם”. צחקו הילדים. האבן המשיכה:

“זה לא מצחיק. לפני 11 שנים ראיתי ביער מכשפה, דיברנו קצת ואז היא כישפה אותי והפכתי לאבן, ככה אני חי כבר 11 שנים, אתם חיבים להציל אותי”. “מה עלינו לעשות?” שאלו הילדים. האבן ענתה: “לכו לביתה של המכשפה, הוא נמצא באמצע היער, תבקשו ממנה את ספר הקסמים”. “אבל היא בחיים לא תיתן לנו אותו” אמרו הילדים. “תחשבו על סיפור כיסוי” ענתה האבן. “אבל איזה קסם צריך בדיוק?” שאל ג’ורג’. “אני צריך שתמצאו את קסם ‘חרזתמיה’, הקסם שיחזיר אותי להיות בן אדם” אמרה האבן. הילדים התחילו ללכת לתוך היער תוך שהם חושבים מה יגידו למכשפה על מנת שיוכלו לקבל את ספר הקסמים ולהציל את האיש מתוך האבן. הם התקרבו אל דלת הבית באמצע היער ועוד לפני שהספיקו לדפוק הדלת נפתחה…

מקום אחר בזמן אחר

מאת: רוני ומיכל 

הכל התחיל בבית ברחוב ק”ם 33 כשהשנה הייתה 2011. במשפחת ברנע יש 4 נפשות: אבא-שמעון, אמא- חנה, רון ומיכאל. רון ומיכאל הם תאומים. האמא חנה בהריון. ההורים ישנו בצהריים ורון ומיכאל חיפשו כדור במחסן, הם מצאו שם מין מכונה מוזרה והסתקרנו לדעת מה היא עושה, לכן הם פתחו אותה. בשנייה אחת הם היו במקום מוזר והם פחדו מאוד. אחרי חצי שעה ההורים קמו משנתם ולא ראו את התאומים. ההורים חפשו אותם בכל הבית. המקום האחרון שבו חיפשו היה המחסן. ההורים ראו שדלת “המכונה הקסומה” פתוחה. “צריך להיכנס לשם מיד או שכבר יהיה מאוחר מידי והמכונה תיסגר לנו לתמיד” אמר האבא בביטחון. הסכימה האמא והם נכנסו למכונה. ההורים הגיעו לאותו מקום שהגיעו מיכאל ורון. מיכאל ורון היו קרובים אליהם, אך לא ידעו זאת. אחרי 5 דקות מצאו ההורים את מיכאל ורון. ההורים שמחו לראות את הבנים שלהם. במקום “המוזר” היה שקט מפחיד ומסביבו יש ים. “אין לי יותר כוח ללכת ברגל, אני ורון הלכנו הרבה מאוד” אמר מיכאל. “אין בעיה, נחפש כלי תחבורה” ענה האבא. “אני רואה כלי תחבורה, קצת שיפורים והמפרשית טובה” אמרה האמא. הם תיקנו את המפרשית “ועכשיו נוסעים” צעק האבא בשמחה. המשפחה נסעה במסילה ארוכה שמתחתיה יש אבנים רבים. “רון תמשוך בחבל כדי שלא ניפול” אמר האבא. “אוקי” ענה מיכאל. לאחר שעתיים של נסיעה. רון ראה באופק ארמון. רון אמר: “יש פה ארמון גדול, אולי ניסע אליו? אני ממש רעב!” האבא אמר: “נכון!

אנחנו נשאל שם באיזה שנה ואיפה אנחנו”. “אם יש תשובה היא תמצא שם- בארמון הגדול” אמרה האמא. לאחר שעה וחצי הגיעה המשפחה לארמון. ” הגענו!” צעק מיכאל. “אל תשמח כל-כך אתם נשארים פה, רק אני נכנס” אמר האבא. האבא נכנס לארמון ודיבר עם פלולה המלכה. ” אנחנו בשנת 2002 ואנחנו בארץ הפלאות” אמר האבא למשפחתו. “איפה נישן?” שאלה האמא. “במלון פלולה” ענה האבא. ” מה אם האוכל?” שאל רון. ענה האבא: “המלכה אמרה לי שיש מסעדה בשם : “מאסטר פלולה”. ” איפה זה?” שאלה האמא. “ברחוב “מלאכים דן” ענה האבא. “בואו נלך, כי אני רעב” אמר רון. המשפחה הלכה לאכול. כשהם סיימו לאכול הם הלכו לישון במלון “פלולה”. “אמא אני לא נרדם, מפחיד פה!” אמר מיכאל לאמו. “תחשוב על חלומות טובים ותלך לישון” אמרה האמא. “טוב, בסדר לילה טוב” אמר מיכאל. בבוקר המשפחה הלכה ברגל שוב אל הארמון (כי זה היה קרוב). האבא ופלולה שוחחו. פלולה אמרה: “לא תוכלו לחזור חזרה לביתכם, אתם תישארו פה לנצח”.