רחל אימנו

רחל אמנו ע”ה נקברה על אם הדרך, בדרך בית לחם. ויעקב אבינו מתנצל על כך לפני בנו יוסף ואומר לו (בראשית פרק מ”ח) “ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם”.

ומבאר רש”י בשם חז”ל:

“ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים…”.

מגילת איכה עוסקת באבלות ובקינות על חורבן הבית. המדרש על המגילה מספר על האבות ועל משה רבינו המנסים לבקש רחמים לפני הקב”ה על עם ישראל עד שמגיעה רחל אימנו, וכך מובא במדרש (איכה רבה):

 “באותה שעה (שעת החורבן שבאו האבות לבקש רחמים) קפצה רחל אמנו לפני הקב”ה
ואמרה: “ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?”

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: “בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן!” הדא הוא דכתיב (ירמיה ל”א) כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב (ירמיהו ל”א) כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו’ וכתיב (ירמיהו ל”א) ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”

צריך להבין מדוע קבל הקב”ה את תפילתה של רחל לסלוח לישראל ולהשיבם מן הגלות יותר מן האבות, האם מסירת הסימנים של רחל לאחותה היה מעשה של מסירות נפש גדול יותר מכל מסירות הנפש שעשו האבות למען הקב”ה?

נלמד יחד שלושה הסברים לדבר:

א. אין ספק שמסירות נפשה של רחל היה מיוחד בזה, שלא היה מסירות על גופה אלא מסירות נפש על עולם רוחני שלה, היה בו ויתור אישי להכניס אישה נוספת לביתה, ולקחת מיכולת המימוש הרוחני שלה עם יעקב, ואולי יעקב יוותר עליה בכלל, ותפסיד את כל עולמה הרוחני (החיבור שלה אל יעקב אבינו בונים את עולמה הרוחני, ובזמן מסירת הסימנים לא יכלה לדעת האם ימשיך לעבוד עבורה 7 שנים נוספות). רחל בטלה עצמה לגמרי לעשית הטוב, באמרה ונתנה לאחותה להיות זו שממנה יבנה עם ישראל. אולם גם בעקידת יצחק מצאנו שהיה משום ויתור רוחני על המשך דרכו הרוחנית של אברהם, ואולי אפשר לומר, שיחודה של רחל היה שהיא לא נצטוותה על כך כאברהם, וזה גדלותה שבכל זאת מסרה נפשה על אחותה.

ב. עוד אפשר להסביר מדוע שמע ה’ לתפילתה של רחל, מפני שהחטא שבשבילו גלינו מארצנו, בפרט בבית שני, היה בגלל שנאת חינם, ורחל שוויתרה לאחותה ומסרה נפשה עליה שלא תתבייש, הוכיחה במעשיה אהבת אחים אין קץ, ובזכות זה נתקבלו תפילותיה למחול על שנאת חינם, וזיכרון מעשיה יביא לגאולה.

• אנו נמצאות בתקופה מורכבת וקשה בעמ”י, ורוצים כ”כ בגאולה השלמה ושהקב”ה יאמר לצרותינו די. שתפו בדוגמה כיצד אנו יכולות במעשים הקטנים והיומיומיים שלנו יכולות להרבות באהבת חינם.

ג. המהר”ל (נצח ישראל פרק ל”ד( מעמיק במדרש הנ”ל ומבאר מה היא זכותה המיוחדת של רחל, שבזכותה סולח על חטא עבודה זרה וגואל את ישראל. הוא מקדים ושואל: איך יש במעשה רחל תשובה על חטא עבודה זרה, כפי שהיא אומרת: “מפני מה קנאת לעבודה זרה שאין בה ממש”, מה שייך קנאה אצל הקב”ה, ולמה שימחל להם על שעבדו עבודה זרה?

ומסבירים זאת כך: רחל היא בת זוגו של יעקב אבינו, והיא זו שנקראת “עקרת הבית” בבית יעקב. אם היא לבד הייתה מולידה לו 12 שבטים הייתה ביניהם אחדות גמורה, אולם רחל ראתה בצער אחותה והסכימה להכניס את צרתה לביתה, ובכך בעצם ויתרה על האחדות בין השבטים למען אחותה, כפי שראינו את מחלוקת יוסף ואחיו, והשלכותיה וגילגוליה במשך הדורות, במחלוקת בין מלכי בית דוד ובין מלכי ישראל משבט אפרים. מעשה החסד המופלג הזה שעשתה רחל למען אחותה תוך ויתור על המצב האידיאלי של אחדות ביתה, מלמד עד כמה מורכב הוא העולם הזה, ועד כמה משמשים בו כוחות שונים, כפי שהתגלה הדבר בבניה של רחל ובבניה של לאה, אלא שבני אדם צריכים לחיות בו בהתחשבות הדדית ויחד עם זאת להגיע למצב הרוחני הרצוי. עד שלבסוף יגיעו כל הכוחות האישיים הללו לידי אחדות אמיתית גמורה.

אם נתבונן נראה שגם הקב”ה ברא עולם שיש בו “שניות”- שינוי מהעולם האידאלי שתוכנן בתחילה. עולם שיש בו מורכבות. עולם מורכב רוח וגשם, טוב ורע, שנראה כיסודות נפרדים זה מזה. וכך רצה הקב”ה שתהיה לו “דירה בתחתונים”, בעולם תחתון ומורכב כזה, משום שרצה לתת לאדם את האתגר להאיר את העולם החשוך, ואז יש “יתרון האור מן החושך”, כלומר, יש יתרון לאור כאשר הוא עולה מתוך החושך. והתפקיד של האדם להאיר את אור האמונה ולהחזיר את העולם לשורשו האחד, הוא הקב”ה שברא את העולם, להיות בחינת “מאחד אלוף יראה מאורות”. וכך יתגדל שמו יתברך בעולם, עד שיתגלה שה’ אחד ושמו אחד.

ואם כן במסירות נפשה של רחל היא רמזה להקב”ה שיסלח לישראל על חטא עבודה זרה, כמו שהיא קבלה באהבה את אחותה כאישה נוספת ליעקב, וידעה שיצא מזה מחלוקת ופירוד, כי האמינה שבסוף יתאחד בית יעקב. וכך גם הקב”ה יקבל בהבנה את חטאם שנבע מהצורה שבה נברא העולם, שיש בו “שניות” ופירוד, ומעצם טבעו גורם לחטא, כדי שבסופו של דבר תהיה אחדות גדולה יותר המחברת בין שונים.

סוד האחדות שבישראל טמון אצל רחל, שהיא עקרת הבית, והבית מאחד כל מה שבתוכו, ולכן נקברה בדרך, כדי שיהיה כח המאחד את ישראל נמצא גם בגלות, ובזכותה ישובו לגבולם.

(עפ”י דברי הרב דוד דב לבנון)

מסכת חייו של מנחם פרוש שהלך לעולמו בגיל 94, יכולה לפרנס כמה וכמה ביוגרפים, אבל חותם אחד, מיוחד במינו, הותירו דווקא דמעותיו,  בפגישה אחת בלשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בקיץ  1995. רבין היה אז על סף ויתור על קבר רחל והעברתו לרשות הפלסטינית. פרוש וחנן פורת נפגשו באותם ימים בפתח לשכתו של רבין ובהחלטה של רגע חברו יחדיו ונכנסו אל ראש הממשלה. פורת נעזר שם בתצלום אוויר גדול שהביא עמו כדי להמחיש לראש הממשלה את המרחקים הקצרים וטווחי הירי שבין ירושלים לבית לחם. הוא  שאל את ראש הממשלה אם היה מעביר לפלסטינים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ”ח יגאל אלון, אבל עוד קודם שרבין הספיק להשיב, קם פרוש ממקומו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק עליו: “זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה?”.

רבין הפציר בו להירגע, אבל  סערת רוחו של ר’ מנחם רק גברה. “איך אני ארגע”, הוא צעק-זעק, “אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא”. דמעותיו של פרוש המסו כידוע את לבו של רבין, שחזר בו מהחלטתו.