האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת

בבקר יפה אחד טילה הדוגרת המנומרת בחצר לאורכה ולרוחבה

ומסביבה התרוצצו אפרוחים רכרכים – צהבהבים

חסרי – זנב וקצרי – כנף.

טיילה, הדוגרת, טיילה, חיטטה המנומרת, חיטטה

וכאשר מצאה גרעין או תולעת פוררה אותם לפרורים

והאפרוחים מיהרו – מיהרו, ניקרו – ניקרו

וחטפו זה מזה

פתאום יצא העגל מן הרפת, ראה כי אור בחוץ

קפץ מרוב שמחה והתחיל רוקד על ארבע.

נבהלה הדוגרת, ברחה אל הפינה וקידקדה בקול:

“קד – קדה! אלי, בני, אוצו!”

“קד – קדה! אלי, קטני, רוצו!”

מיהרו האפרוחים והתחבאו תחת כנפיה.

רק אפרוח אחד שחור עמד על מקומו

 חפר באשפה ולא אץ אל אמא, ולא רץ אל  אמא.

“קד – קדה!” – קידקדה שוב הדוגרת.

“הסכנה גדולה!

העגל הטיפש מתהולל והוא ירמסך בטלפיים!”.

ולא שמע האפרוח בקול אמא

ולא בא להתחבא תחת כנפיה.

רצה אליו הדוגרת

וניקרה לו נקירה אחת בראשו.

כעס האפרוח וקרא אל אמו:

“את אמא לא טובה! אלך לבקש לי אמא אחרת!”.

הלך לו האפרוח וראה את הברווזה טופפת בחוץ

וסביבה חמישה אפרוחים.

אמר אליה:

“ברווזה יפה, כחולת – צוואר!

התקחי אותי לך לבן?”

אמרה הברווזה: “כן”!

הלך האפרוח עם בני הברווזה.

איתם אכל, איתם שתה ואיתם הלך לטיל. הלכו וטיילו ובאו עד הנהר. ראו הברווזים הקטנים את המים

קפצו לתוכם והתחילו שוחים:

מנפנפים כנף, מכשכשים זנב וטובלים ראשם בשמחה רבה.

רק האפרוח נשאר עומד על שפת הנהר, עומד ורועד.

“מה אתה עומד, פחדן?” קראה הברווזה, “היכנס!”.

והברווזה תפסה אותו, דחפה אותו המיימה ואמרה:

”פשוט רגליך לאחוריך, גרוף בתנוכות אצבעותיך, ושחה!”

ולא יכול האפרוח לעשות כן והתחיל טובע.

כעסה הברווזה עליו ונקרה לו נקירה עזה בכנפו.

ברח האפרוח מן הברווזה וראה את הדרורה על כרכוב החלון.

אמר אליה:

“דרורה יפה ארוכת זנב!

אפשר תקבליני לך לבן?”.

אמרה הדרורה: ”כן!”.

קפץ האפרוח על העצים, ומן העצים על ערמת הקש

ומן הקש על העץ הקרוב ומן העץ על כרכוב החלון.

נכנס אל קן הדרורה וישב עם הדרורים הקטנטנים, הרכרכים.

איתם אכל, איתם שתה ואיתם שיחק.

אחר כך אמרה הדרורה: “עכשיו ילדיי הטובים נעופה קצת”.

נזדרזו הדרורים הקטנים, ניתרו מן הקן אל העץ הקרוב

שקשקו כנף ועפו מבד אל ענף.

רק האפרוח עמד על מקומו, עמד ורעד.

“הו, פחדן!” – קראה הדרורה:

“ראה בניי מה קטנים הם ובכל זאת יעופו.

ואתה גדול ומפחד?!

לא יפה! כל בעל כנף צריך לעוף!

ואתה, מתח רגלייך, פרוש כנפייך ועוף!”.

מתח האפרוח רגליים, פרש כנפיים, רצה לעוף –

ונפל ארצה.

קפצה מיד החתולה ועמדה אצלו.

פנה אליה האפרוח וכה אמר אליה:

“בבקשה, חתולה יפה: היי נא את לי לאם!”.

אמרה החתולה: “טוב”.

לקחה אותו החתולה והביאה אותו למרתף

אל גוריה – חתלתוליה המשחקים בעכבר אמוץ השכם.

שיחקו כל החתלתולים בעכבר וחטפו אותו אחד מן השני.

רק האפרוח עמד על מקומו ופחד.

“שחק גם אתה בעכבר!” – פקדה עליו החתולה.

“חתול שאינו יודע לצוד עכברים סופו שימות ברעב!”.

פחד האפרוח מפני העכבר.

כעסה החתולה ושרטה בו שרטת.

ברח האפרוח ובא עד המאורה אשר בחצר.

ראה את הכלבה משחקת עם גוריה – כלבלביה.

עמד וחשב:

אך, זוהי באמת אמא טובה!

כיצד היא משחקת יפה עם ילדיה!

פתאום התרוממה הכלבה

עמדה על רגליה הקדמיות

ונבחה בקול:

“הב! הלאה מכאן! הב – הב!”.

נבהל האפרוח וברח אל אמא התרנגולת,

התחבא תחת כנפיה וקרא:

“רק את אימא טובה! רק את אימא חביבה!

אין כמוך עוד אימא טובה בכל האימות!”