תלמידה יקרה!

חג החנוכה מתקרב ואיתו התרגשות רבה.

כחלק מההכנות לחג בחטיבה בע”ה נקיים חידון חנוכה חגיגי בין הכיתות.

החידון יעסוק בהלכות המובאות לפנייך בספר זה.

בהצלחה!

א– האור שמאיר את החושך – תורה שבעל פה

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך של הלילה מגיע לשיאו. בתקופה הזו מגיעים הלילות הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר, הואיל וחנוכה חל בימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

ובאותה השעה שהשמש הולכת ושוקעת, והחושך מתפשט על הארץ, והלילה הארוך מטיל את צילו המאיים והקר, יוצאים יהודים ונרות בידם, ומדליקים את נרות החנוכה. ומסמלים בזה את האמונה היהודית האדירה שפורצת את כל המחשכים. גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אשר אימפריות ענקיות שלטו באכזריות בעולם, גם אז לא התייאשנו מאור התורה והאמונה, והמשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

ימי החנוכה הם ימי השמחה של תורה שבעל פה, ראשית מפני שהם נתקנו על ידי חכמים, וגם מצוות הדלקת הנרות היא מהמצוות הראשונות שתקנו חכמים. אולם מעבר לכך, יש בהם ביטוי כללי לעניינה של התורה שבעל פה. בימי הבית הראשון היתה הנבואה נפוצה בישראל וממילא עסקו בעיקר בתורה שבכתב. אך לאחר חורבן הבית הראשון והסתלקות הנבואה הגיעה שעתה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מגלה את מעלתם של ישראל שהם שותפים בגילוי אורה של תורה. העקרונות קבועים בתורה שבכתב, והדרך להגשמתם נסללת על ידי חכמי תורה שבעל פה. אמנם אורה של תורה שבכתב מבהיק יותר, דומה הוא לשמש בצהרים, ואילו אורה של תורה שבעל פה דומה לירח וכוכבים. אולם בכוחה של תורה שבעל פה, לרדת אל מסתרי נפשו של האדם, ולהאיר את כל הפינות החשוכות שבעולם. בתקופת בית המקדש השני הונחה התשתית לסדר לימוד תורה שבעל פה, לכל התקנות, הסייגים והמנהגים. על ידי האור המיוחד של תורה שבעל פה, שהוא דומה לנרות החנוכה שמאירים את החשכה, הצלחנו גם להתמודד עם כל קשיי הגלות.

הרעיונות הללו הגנוזים בחנוכה הם כנראה הסיבה הפנימית לכך שימי החנוכה זוכים לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט אין יהודי, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה. ויתר על כן, כל היהודים נוהגים להדר במצווה זו כמנהג ‘מהדרין מן המהדרין’ (עיין בהמשך יב, ב).

ב – על הנסים, הלל וקריאה בתורה

תקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה’ על הישועה שעשה לישראל. ותקנו לכך נוסח ‘על הנסים’, ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת ‘נודה לך’. ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את החנוכה. ואם לא אמר ‘על הנסים’ בתפילה או בברכת המזון, אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה ‘על הנסים’, יחזור לומר ‘על הנסים’. אבל אם כבר אמר את שם ה’ שבסיום הברכה, לא יחזור (שו”ע תרפב, א). אבל טוב שיאמר ‘על הנסים’ בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. וכן השוכח לומר ‘על הנסים’ בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם ‘הרחמן’, ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ”א תרפב, א, מ”ב ד).

וכן מצווה לומר בכל יום משמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה (ערכין י, א). שכך ההלכה, שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולה כשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל (פסחים קיז, א; מגילת תענית ט, ב).

מהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה, שאפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלם בכל הימים.

נשים פטורות מאמירת הלל מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. ואשה שרוצה להתנדב ולומר הלל – תקיים בזה מצווה, ולמנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברך. ולדעת רבים מפוסקי ספרד לא תברך (עי’ פניני הלכה תפילת נשים ב, ט, 10).

תקנו לקרוא בתורה בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהביאו בימי חנוכת המשכן. בכל יום קוראים נשיא אחד וביום השמיני מתחילים לקרוא בנשיא השמיני ומסיימים אחר פרשת הנרות שבתחילת פרשת בהעלותך (מגילה ל, ב; שו”ע תרפד, א).

ג – סעודות בחנוכה

ימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אבל שלא כמו בפורים שמצוות היום לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה אין מצווה מחייבת לקבוע סעודה. והטעם לכך, מפני שבזמן הפורים נגזרה גזירת השמדה כנגד קיומו של הגוף, ועל כן המצווה לשמוח גם בגוף על ידי אכילה ושתייה. אך לעומת זאת בחנוכה הניצחון היה רוחני, שהרי גזירת היוונים היתה כנגד קיום התורה בלבד, ומי שהיה מקבל על עצמו לנהוג כיווני היה מציל את עצמו. לכן עיקר עניינם של ימי החנוכה הוא רוחני, להודות ולהלל לה’ שעזר לנו לשמור את התורה ומצוותיה (לבוש).

ואף שאין חובה לקבוע סעודות בחנוכה, מכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה’ לישראל בימים ההם בזמן הזה. ויש אומרים שעל נס ההצלה הרוחנית קבעו חכמים לומר הלל והודאה, ולזכר חנוכת בית המקדש ראוי לקיים סעודות.

למעשה, נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהם דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. בנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה, שעיקרו שמחה רוחנית ומתוך כך תימשך השמחה לסעודה.

נהגו לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, לזכר הנס שנעשה בהם, שהאכילה יהודית בת יוחנן כהן גדול את האויב במאכלי חלב, ולאחר שנרדם הרגתו, ונעשתה ישועה לישראל. ואף שמעשה זה היה לפני ימי החנוכה, מכל מקום מכח זיכרון מעשה גבורתה של יהודית התעצמו אח”כ החשמונאים והעזו למרוד ביוונים, ועל כן מעשה גבורתה שייך לנס החנוכה. ועוד נהגו לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן, כסופגניות ולביבות.

ד – איסור עשיית מלאכה

נהגו הנשים מנהג מיוחד, להימנע מעשיית מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים. ויש נשים שנהגו להימנע מעשיית מלאכה במשך כל ימי החנוכה, ובמיוחד ביום הראשון והשמיני. אולם למעשה המנהג להימנע ממלאכה בשעה שהנרות דולקים, ואף זאת רק בחצי השעה הראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצווה.

שני טעמים נאמרו למנהג. הראשון, כדי שלא יבואו בטעות להשתמש באור נרות חנוכה. וכיוון שהנשים עלולות לטעות בזה יותר, רק הן נמנעות ממלאכה בשעה שהנרות דולקים. והשני, מפני קדושת ימי החנוכה, שאומרים בהם הלל והם דומים לחול המועד וראש חודש. ובשעה שהנרות דולקים, מתגלה קדושת היום. ונהגו בזה רק הנשים, מפני שיש להן זכות מיוחדת בחנוכה, שמתוך גבורתה של יהודית ונשים אחרות התחיל הנס.

ונהגו הנשים להימנע ממלאכות שאסורות בחול המועד, ככיבוס, תפירה וכיוצא בזה, אבל לבשל ולטגן מותר.

ה – מצוות הדלקת נרות חנוכה

תקנו חכמים להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, שהם הימים שבהם חגגו ישראל והודו לה’ שעזר להם לנצח את היוונים, לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, ובימים אלו דלק השמן שבמנורת המקדש בדרך נס.

ואף שמצוות הדלקת נרות בחנוכה היא מצווה מדברי חכמים, מברכים עליה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה”. ולכאורה יש לשאול, הרי לא נצטווינו עליה בתורה שבכתב, ואם כן היאך אנו אומרים ‘וצוונו’? אלא שהתורה נתנה סמכות לחכמים לתקן מצוות לפי דרכה של התורה, שנאמר (דברים יז, יא): “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל”. ועוד נאמר (דברים לב, ז): “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ” (שבת כג, א). וכדי לזכור ולפרסם את הנס שעשה ה’ עמנו בימי הבית השני תקנו חכמים להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה.

נשים חייבות במצווה כגברים. ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מכל מקום כיוון שגם הנשים היו שותפות בנס, אף הן חייבות במצווה .

כל דיני המקום והזמן שקבעו חכמים להדלקת נר חנוכה נועדו כדי לפרסם את הנס. לפיכך תקנו להדליק את הנרות ליד הפתח או החלון הפונה לרשות הרבים, כדי שהעוברים ברחוב יראו את הנרות (כמבואר להלן יג, א-ג). ותקנו להדליק את הנרות משתשקע החמה, שאז הוא הזמן שהנרות יֵראו למירב האנשים, כי מצד אחד כבר נעשה חשוך ואור הנר ניכר היטב, ומנגד הרחובות עדיין מלאים באנשים שחוזרים מעבודתם (ויבואר להלן יג, ד). אולם אין הפרסום לרבים מעכב את המצווה, וגם יהודי שגר לבדו במקום שומם צריך להדליק נרות חנוכה, כדי לזכור בעצמו את הנס.

וגדולה מצווה זו מאוד, ואפילו עני שאין לו אפשרות לקנות נרות, צריך לחזר על הפתחים או למכור את כסותו כדי לקנות נרות חנוכה. ואף שלקיום מצוות אחרות אין חובה על האדם לחזר על הפתחים או למכור את כסותו, כאן שיש במצווה פרסום הנס, החיוב גדול יותר. אלא שאין העני צריך להדר במצווה, ודי לו להדליק נר אחד בכל יום .

ו- הברכות ו’הנרות הללו’

תקנו חכמים לברך שתי ברכות לפני הדלקת נרות חנוכה, כדי שנכוון את דעתנו לשני העניינים שבמצווה. הברכה הראשונה על עצם המצווה, וזה נוסחה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה”, ובנוסח ספרד מסיימים ‘להדליק נר חנוכה’. הברכה השנייה היא הודאה על הנסים שעשה ה’ לאבותינו בימי החנוכה, ותקנו לברך אותה בעת הדלקת הנרות, מפני שנרות החנוכה נועדו להזכיר את הנסים ומשמעותם. וזה נוסחה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”. וביום הראשון מוסיפים את ברכת ‘שהחיינו’, והיא הודאה לה’ שהחיינו וקיימנו שנה נוספת, עד שזכינו להגיע פעם נוספת לימי החנוכה, ושוב אנחנו זוכים לקיים את מצוות הדלקת הנרות.

מיד לאחר סיום הברכות מתחילים להדליק את הנרות, ואין להפסיק בדיבור בין הברכות להדלקת הנרות. ולאחר סיום הדלקת הנר הראשון נוהגים להתחיל לומר את נוסח ‘הנרות הללו’ (שמקורו במסכת סופרים כ, ו), ותוך כדי אמירתו ממשיכים להדליק את שאר הנרות. ואף שעדיין לא הדליקו את שאר הנרות, אין בזה חשש הפסק, מפני שכבר למדנו שחובת המצווה מתקיימת בהדלקת הנר הראשון ושאר הנרות הם להידור מצווה. ואף שלכתחילה אין לדבר עד סיום הדלקת הנרות, נוסח ‘הנרות הללו’ הוא ביאור עניין המצווה, ולכן אדרבה יש מקום לאומרו תוך כדי המשך קיום המצווה. אמנם מי שמתקשה לומר ‘הנרות הללו’ בעוד שהוא מדליק נרות, יכול לומר ‘הנרות הללו’ אחר סיום הדלקת כל הנרות (עי’ מ”ב תרעו, ח, משב”ז ה).

ז – הנרות

כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ואפילו שמנים ופתילות שפסולים להדלקת נר שבת כשרים לנר חנוכה. מפני שנר שבת נועד להאיר את הבית, ואם לא ידלוק יפה, ישנו חשש שמא יבוא האדם להטות את הנר כדי להיטיבו ויחלל שבת. לכן אסרו חכמים להדליק נר שבת בשמן או בפתילה שאינם דולקים יפה. אבל בנרות חנוכה הרי אין לנו רשות להשתמש, ולכן כל שמן ופתילה שמסוגלים לדלוק חצי שעה כשרים לנר חנוכה.

ח – איסור הנאה מהנרות

אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, בין תשמיש של חול, כגון לספור מעות לאורם, ובין תשמיש של קודש, כגון ללמוד בספר לאורם. מפני שהנרות מקודשים למצוות נר חנוכה, וכשם שאסור ליהנות מהנרות שבמנורת המקדש כך אסור ליהנות מנרות חנוכה שנתקנו כזכר לנס שהיה במנורת המקדש. ועוד, שהנרות נועדו לפרסום הנס, ואם ישתמש לאורם, יֵראה כמי שהדליקם כדי להאיר ולא לשם מצוות פרסום הנס (שו”ע תרעג, א).

אסור להשתמש במה שנותר מן השמן או הנרות שהודלקו לשם נרות חנוכה, מפני שבעת הדלקתם הוקצו למצווה. אם יוכל להשתמש בהם לצורך נרות חנוכה בימים הבאים מה טוב, ואם אינם ראויים לשימוש או שנותרו לאחר הלילה השמיני, יעשה להם מדורה וישרפם (שו”ע תרעז, ד; מ”ב יח). או שישפוך את השמן הנותר בכיור, ואת הפתילות שנותרו יניח בפח. אבל הנרות שנותרו בחבילה, והשמן שנותר בבקבוק, מותרים לכל שימוש.

התחיל להדליק את הנרות וכבה השמש, לא ידליק את השמש מנר מצווה, מפני שהשמש הוא נר של חול, ואין להדליק נר של חול מנר של מצווה. ואם אזלו לו הגפרורים, ואם לא ידליק את השמש מנר חנוכה לא יוכל להמשיך להדליק את שאר הנרות, ידליק את השמש מנר חנוכה.

מעיקר הדין צריך להדליק את הנרות למשך חצי שעה בלבד, ואם המשיכו לדלוק אחר חצי שעה, מותר ליהנות מהם. אולם נהגו להחמיר שלא ליהנות מהנרות גם אחר חצי שעה, מפני שגם אז עדיין יש פרסום נס, ואם יהנה מהם, יֵראה כמי שמבזה את המצווה. ועוד, שהואיל והתקין את הנרות לצורך מצווה, ולא חשב ליהנות מהם אחר חצי שעה, יש אומרים שכל הנר נתקדש למצווה, ואסור להשתמש בו לצורך חול.

י –מקום ההדלקה

אמרו חכמים: “נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה (קומה שנייה) מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו” (שבת כא, ב).

בעבר רוב האנשים חיו בבתים בני קומה אחת, ופתחם היה פתוח לרחוב או לחצר שהיתה מוקפת חומה ובה שער שדרכו יצאו לרחוב. ותקנו חכמים להדליק את הנר בפתח שבו יוצאים לרחוב, כדי לפרסם את הנס. ואמרו להדליק את הנר בצד שמאל של הפתח, כדי שהעובר בפתח יהיה מוקף במצוות, המזוזה בצד ימין והנר בצד שמאל (שבת כב, א).

תקנת חכמים משמע שבעבר לא היה חשש שהרוח תכבה את נרות החנוכה שהדליקו בפתח הבתים. שכן הבתים היו בנויים בצפיפות, רבות מהערים והחצרות היו מוקפות חומה, ולא נשבו רוחות חזקות בין הבתים, ולכן ניתן היה להדליק את נרות החנוכה מחוץ לפתחי הבתים והחצרות בלא חשש שיכבו. אולם כיום, אם ידליקו נרות מחוץ לפתח הבית, הרוח תכבה אותם. הדרך היחידה להגן על הנרות – להדליקם בתוך תא זכוכית.

אלא שלא מצינו שחכמים חייבו לקנות תא זכוכית כדי לקיים את מצוות נרות חנוכה, לפיכך מי שאינו רוצה לקנות תא זכוכית ידליק את נרותיו בתוך הבית. ואם ידליק את נרותיו בחלון הפונה לרשות הרבים, יהדר בפרסום הנס כמו המדליק בפתח הבית, אלא שלא יזכה בהידור נוסף שאמרו חכמים להדליק בצד שמאל של הפתח, כדי שיהיה הנכנס לבית מוקף במצוות, מזוזה בימין ונרות משמאל. והרוצים להדר בכל ההידורים, יקנו תא זכוכית וידליקו בעזרתו את נרותיהם מחוץ לפתח הבית בצד שמאל. כאשר כמה מבני המשפחה מדליקים כמנהג אשכנז (לעיל יב, ג-ד), ישימו לב שכל חנוכיה תראה לעצמה, כדי שמספר הנרות של כל יום יהיה ניכר. וכן אפשר שבני הבית הנוספים ידליקו את נרותיהם בחלונות הבית.

בעבר אנשים רבים התגוררו בבתים שהיתה להם חצר שמוקפת חומה, ובחומה היה שער שדרכו יצאו לרחוב, ואזי החצר היתה נחשבת כהמשך של הבית ומקום ההדלקה היה בשער החצר מבחוץ. אולם כיום החצרות אינן מוקפות חומה, ולכן הפתח שבו צריך להדליק את הנרות הוא פתח הבית.

כאשר פתח הבית נמצא במקום שאין רואים אותו כל כך מהרחוב, ולעומת זאת אם ידליקו את הנרות בחלון יראו אותם יותר מהרחוב. יש אומרים שעדיף להדליק בפתח הבית, מפני שכך תקנו חכמים בתחילה, כדי שיהיה הנכנס לבית מוקף במצוות. ויש אומרים שעדיף להדליק בחלון, מפני שעיקר התקנה כדי לפרסם את הנס, ומהחלון יותר אנשים יראו את הנרות. ונראה למעשה שיותר מהודר להדליק בחלון, אולם גם למדליק בפתח יש מעלה.

רוב האנשים גרים כיום בבנייני קומות, ואזי המקום הטוב להדלקת נרות הוא בחלון הפונה לרחוב או במרפסת הפונה לרחוב, שבאופן זה יתפרסם הנס ביותר. והמדליקים בחלון צריכים להקפיד שגם בני הבית וגם העוברים ברחוב יוכלו לראות את הנרות. לפיכך, אין לקחת חנוכיה שיש לה גב, מפני שהוא מסתיר את הנרות מצד אחד.

גם כשהחלון הפונה לרשות הרבים גבוה מעשרה טפחים (כ-76 ס”מ), ידליק בחלון, כי יותר חשוב לפרסם את הנס לעוברים ברחוב מאשר לדקדק בהנחת החנוכיה מתחת לגובה של עשרה טפחים.

ואמנם יש סוברים שעדיף להדליק על פתח הדירה הפונה לחדר המדרגות, שאז הנכנס לבית מוקף במצוות, מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל. ואף שבוודאי יוצאים בזה ידי המצווה, מכל מקום טוב יותר להדליק בחלון הפונה לרחוב כדי לפרסם את הנס.

גם כאשר הדירה בקומה גבוהה, ומקום החלון מעל גובה עשרים אמות מהרחוב (כתשעה מטר), אם העוברים ברחוב יכולים לראות את הנרות מבעד לחלון, נראה שעדיף שידליקו את הנרות על החלון, כדי לפרסם את הנס. ומכל מקום אם ירצה – ידליק בפתח ביתו הפתוח לחדר המדרגות, שגם שם יש קצת פרסום נס. וגם אם ידליק בתוך ביתו – יצא ידי חובה.

יא – זמן ומשך ההדלקה

קבעו חכמים להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר, לא היתה תאורת רחוב בלילה, ובני האדם היו מתכנסים לביתם לפנות ערב, ואז היו הרחובות מלאים אנשים שחזרו לביתם. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות: “משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק” (שבת כא, ב). אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, האם התכוונו חכמים לתחילת השקיעה, היינו כשהשמש נעלמת מן העין, או לסוף השקיעה שאז גם האור שוקע ונראים הכוכבים. מצד אחד בעת שהחמה שוקעת היו יותר אנשים ברחוב, ומנגד כיוון שעדיין יש אור רב יחסית, הנרות אינם נראים היטב, ולכן מוטב להמתין בהדלקה עד צאת הכוכבים. למעשה, המנהג הרווח להדליק בצאת הכוכבים, כעשרים דקות אחר שקיעת החמה.

אלא שהגברים חייבים בתפילת ערבית, ורבים נוהגים להתפלל ערבית מיד בצאת הכוכבים, ואם כן עליהם להקדים את תפילת ערבית להדלקת הנרות, שכן תפילת ערבית תדירה יותר, ומקיימים בה גם מצווה מהתורה של קריאת שמע של ערבית. ואחר התפילה יזדרזו לחזור לביתם כדי ששעת ההדלקה תהיה סמוכה עד כמה שאפשר לצאת הכוכבים. והרגילים להתפלל ערבית בשעה מאוחרת יותר, ידליקו נרות בצאת הכוכבים, ואח”כ יתפללו ערבית בזמן שהם רגילים.

אף שבנר בשיעור של חצי שעה יוצאים ידי חובה, יש אומרים שטוב להדר בזמנינו להתקין נרות שידלקו שעתיים ואף יותר, מפני שכיום אנשים רגילים להתהלך ברחוב זמן רב אחר צאת הכוכבים, וטוב שיראו את הנרות ויתפרסם הנס.

יב – זמן הדלקת הנרות בערב שבת ובמוצאי שבת

כפי שלמדנו, תקנו חכמים להדליק נרות חנוכה לאחר שקיעת החמה, מפני שלפני השקיעה עדיין ישנו אור רב, ואור הנרות אינו ניכר. אולם בערב שבת ברור מאליו שלא ניתן להדליק נרות אחר השקיעה, מפני שבשקיעת החמה השבת נכנסת ואסור להדליק אש. וגם סמוך לשקיעה אין להדליק נרות, כי מצווה להוסיף מהחול על הקודש ולקבל את השבת לפני שקיעת החמה. בפועל, נוהגים ברוב הקהילות לקבל את השבת כעשרים דקות לפני השקיעה, וזה זמן הדלקת נרות שבת המודפס בלוחות. ובשבת חנוכה צריך להדליק נרות חנוכה לפני הדלקת נרות שבת.

אף שמדליקים נרות חנוכה לפני השקיעה, מכל מקום עיקר פרסום הנס יעשה בלילה, ולכן צריכים להקפיד שיהיה מספיק שמן בנרות, כדי שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

טוב להתפלל מנחה בציבור לפני הדלקת נרות חנוכה, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום הקודם ואילו הדלקת הנרות שייכת ללילה העומד לבוא. אבל אין להתפלל לשם כך תפילת מנחה ביחיד (שו”ע תרעט, א, מ”ב ב; כה”ח תרעא, עט).

במוצאי שבת, מתפללים ערבית תחילה, ואח”כ מדליקים נרות חנוכה. רבים נוהגים להקדים את ההבדלה להדלקת הנרות, מפני שההבדלה מסיימת את השבת ונרות החנוכה כבר שייכים ליום הבא (ט”ז תרפא, א, ערוה”ש ב, בא”ח וישב כא). ויש נוהגים להדליק נר חנוכה תחילה, כדי להסמיך עד כמה שאפשר את הדלקת הנר לצאת הכוכבים, ועוד, שכמה שאפשר לאחר את ההבדלה עדיף, כדי להמשיך בכך במידה מסוימת את קדושת השבת. אמנם כדי שיהיה מותר להדליק נרות לפני ההבדלה, צריך לומר לפני כן ‘אתה חוננתנו’ או: ‘ברוך המבדיל בין קודש לחול’ (שו”ע רמ”א תרפא, א). למעשה, לשני המנהגים יש מקום בהלכה (באו”ה שם), וכל אדם רשאי לבחור בזה את מנהגו.