כשמתכוננים לראש השנה מדברים הרבה על הענין של המלכת ה’, נותנים לה’ “כתר מלוכה”. אבל צריך להבין מה הכוונה להמליך את ה’. הרי אי אפשר לומר שה’ לא מלך ורק אחרי שאנחנו מכתירים אותו הוא הופך להיות מלך. כמו שאנחנו אומרים כל יום בתחלת התפלה “אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא”; כלומר, הוא היה מלך עוד לפני שהיה על מי למלוך. זו מלכות מסוג אחר, משהו שאנחנו לא מכירים, כזו שלא באמת תלויה במציאות של נתינים.

ההסבר הפשוט הוא שיש שתי בחינות – מושל ומלך, כמו שאנחנו אומרים בתפלה “המלוכה והממשלה לחי עולמים”. מושל הוא זה שמנהל בפועל את הממלכה, יש לו את הכח והיכולות. ובזה אין לנו שום בחירה, כי “אתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל”[2]. דוגמה שלילית למושל בתנ”ך היא רחבעם בן שלמה, שניסה למלוך בכח על העם עד שמרדו בו והממלכה התפצלה.

לעומת זאת, מלך הוא אחד שכל ענינו הוא לפעול את טובת העם. יתכן שאפילו הוא לא רוצה למלוך, באו והכתירו אותו להיות מלך. אבל כיון שהוא מלך, כל כולו מסור לעם.

^[1] התוכן המובא כאן מבוסס על שיעור שנאמר ע”י הרב בועז בבית המדרש “ינון שמו” (בכ”ג אלול תשפ”ב) ונמסר שוב ע”י איתי קלר בביתו בישוב מעון, בתוספת רבה בכתב ע”י הרב בועז. כתיבה ועריכה – ישראל כ”ץ.

[2] דברי הימים-א כט, יב.

חיצוניות ופנימיות

שתי הבחינות האלה קיימות אצל כל אחד בנפש: רבי נחמן אומר[1] שלכל אחד יש מלכות בעולם. מלכות היא תחום של שליטה ושל אחריות. הבחירה שלי היא איך להתנהל בתחום השליטה שלי. האם להיות מושל או להיות מלך. אחד שהוא מורה בכתה יכול להיות מושל, כזה שהתלמידים צריכים לשרת אותו או להיות מלך – להיות מסור לתלמידים באמת. בכל עבודה יש את שתי האפשרויות האלה.

עכשיו, שתי הבחינות הן לא רק טוב ורע, אלא פנימיות וחיצוניות. בכל מלכות יש פנימיות ויש חיצוניות וצריך את שתיהן. גם מלך טוב ומסור צריך להיות גם מושל, הוא צריך להשליט סדר במדינה, בתוקף, אבל בפנימיות לשים לב שהוא פועל באמת לטובת העם.

[1] לקוטי מוהר”ן תורה נו.

מה ה’ בשבילנו?

כשאנחנו מדברים על הקשר שלנו עם ה’, היחס שמדובר בעיקר בתנ”ך הוא של “מושל”. ה’ ברא את העולם, ברא אותנו ונתן לנו את התורה. הוא לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים או לא, זו עובדה. צריך לקיים מצוות. אם תשמרו את התורה – תקבלו שכר, אם לא – תקבלו ככה וככה עונשים. זה יחס של מושל. ומול המקום הזה אנחנו מרגישים הרבה פעמים שלא מתאים לנו, לא רוצים להיות בסיפור הזה. שחרר אותנו.. אנחנו לא מבינים לאיפה זה הולך, מה מועיל מה שאנחנו עושים, אבל אין ברירה – אנחנו תקועים בתוך המערכת הזו.

ככה ההרגשה כשעומדים מול מושל.

איך אנחנו עומדים מול ה’ כמלך? כשאנחנו מבינים שכל מה שה’ מצוה אותנו זה אך ורק לטובתנו. תכף נסביר איך עושים את זה. בכל אופן, הסיבה שה’ ברא את העולם, צוה אותנו בתרי”ג מצוות וכל מה שקורה בעולם – הכל רק לטובת עם ישראל. אם מדברים על ה’ עצמו – אין לו שום רווח, הוא לא מלך בשביל להרוויח משהו מזה, אלא כמו שאומר הפסוק: “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ“[1]. הדבר הזה הוא בעצם התוכן של אמרת חז”ל שהקב”ה “אסתכל בתורה וברא עלמא” (הסתכל בתורה וברא את העולם), והלל הזקן כבר קבע את התוכן הפנימי של הדבר שכל התורה כולה “ואהבת לרעך כמוך”, ושאר התורה הוא ביאור לתמצית הזו. כלומר: שבעצם התורה כולה אהבה והעולם שנברא ממנה על כל עניניו ותהפוכותיו כולו שייך לאהבה הזו, חלק באופן גלוי וחלק באופן נסתר.

בפועל, המצב של עמידה מול מלך מאד רחוק ממנו. אמנם אנחנו דתיים, אבל אנחנו רחוקים מאד מלחיות בצורה שציירנו עכשיו. בתכל’ס אנחנו משתלבים בתוך החוקים שקבעו לנו מלמעלה בלי לשאול אותנו. אנחנו שמחים והכל בסדר, אבל לא ממש מבינים למה זה טוב לנו. אנחנו יודעים לומר “הכל לטובה” כשמשהו לא מסתדר לנו, אבל בפנים אנחנו קצת מתוסכלים. זה די מעצבן שקורה לך משהו רע ואז באים ומסבירים לך שהכל לטובה… הנקודה הזו תלויה לגמרי בגישה שלנו. כשאנחנו מרגישים שה’ מושל, אנחנו יכולים לומר שהכל לטובה, אבל לא באמת להרגיש. העבודה שלנו בראש השנה בהמלכת ה’ היא להגיע להבנה איך באמת כל מה שקורה בעולם הוא אך ורק בשבילנו, ואז באמת נרגיש למה הכל לטובה.

כשאנחנו אומרים בראש השנה “מלוך על העולם כולו בכבודך” הכוונה היא לא (רק) שה’ יכנס בערבים ויבער את כל שונאי ישראל. בעיקר אנחנו מבקשים שה’ יראה לנו איך כל מה שהוא עושה בעולם – הכל לטובת עם ישראל. זה נקרא שהוא “מלך”, שהמלכות שלו מתגלה. כל עוד אנחנו רואים את המציאות כחסרה, עדיין מרגישים יסורים – סימן שמלכות ה’ עוד לא התגלתה בשלמות. יש פגם בהתגלות המלכות. לכן אדמו”ר הזקן כותב בלקוטי תורה שגאולה שלמה היא מצב שבו אדם רואה איך כל מה שהוא עבר בחיים, כל הצרות והיסורים שעברו עליו, הכל לגמרי לטובה. כל עוד אדם לא רואה בעינים את הדבר הזה, הוא לא מבין אלא רק מאמין – הגאולה עדיין לא שלמה, לא בכלל ולא בפרט.

אם כן, ה’ הוא מושל, ואני רוצה להפוך אותו להיות מלך.

[1] דברים י, יב.

יום הדין – מושל או מלך?

אבל זה לא רק אינטרס שלנו. ה’ גם רוצה שהמלכות שלו תתגלה. לכן, בימי חדש אלול הקב”ה עושה חשבון נפש, כמו שאנחנו צריכים לעשות. כך כתוב בחסידות. הקב”ה עושה חשבון כמה המלכות שלו התגלתה בעולם שלו, כמה רואים שכל מה שמתרחש בעולם הוא חלק ממלכותו והשפעת טובה לעם ישראל. וכשה’ רואה את המצב שלנו, שלצערנו עוד רחוק מזה, הוא עוצר הכל וחושב מחדש על השנה הקרובה. תחשבו על אחד שמשקיע הרבה בעסק שלו, עובד ועובד ובסוף רואה שהעסק לא רווחי. מה הבן אדם עושה? עוצר הכל וחושב האם משתלם לו להשקיע עוד שנה בעסק או שעדיף לסגור אותו.

זה בדיוק מה שקורה בראש השנה. כתוב בחסידות שבראש השנה ה’ חושב מחדש על בריאת העולם: משתלם או לא משתלם? יש סיבה מספיק טובה לחדש את העולם שוב? האם המלכות שלי מספיק התגלתה בשנה האחרונה? יש שיפור לעומת שנים קודמות?

האריז”ל אומר שברגע שאנחנו אומרים “ברכו” בליל ראש השנה החיות של כל העולמות מסתלקת וחוזרת לשרשה, וכל העולמות עוברים למצב “שינה”. כמו אדם שישן, שבפועל הוא חי, אבל הוא לא רואה, לא שומע, לא זז. ככה העולם ממשיך לפעול, אבל משהו בו נופל לתרדמה. ברגעים האלה ה’ דן עם עצמו באיזה צורה תתחדש השנה הבאה, כמה היא תהיה בבחינת “מושל” וכמה בבחינת “מלך”. הבחירה הזו נקראת “דין”. לכן ראש השנה נקרא “יום הדין”. כי כל רגע של בחירה הוא דין.

כל אחד כותב וחותם את עצמו

ביום הדין הזה נקבע “מי יחיה ומי ימות וכו'”. מות וחיים כאן הם לא רק במובן הפשוט. הרי יש צדיקים גדולים שנפטרו בשנה האחרונה וודאי שהם נכתבו בספרן של צדיקים, ולעומת זאת יש כמה וכמה רשעים שהצליחו השנה יותר ויותר. אלא מה, “מי יחיה ומי ימות” הכוונה באיזה קשר אני עם ה’. לחיות הכוונה להרגיש את רחמי ה’ עלי בכל פרט בחיים, לראות איך הוא משגיח שהכל יקרה בצורה הכי טובה בשבילי, ולמות זה להרגיש שלא רואים אותי ומישהו מקדם כאן אינטרסים שלו על חשבוני.

מי כותב וחותם? הייתי חושב שה’. אבל האמת היא שאני בוחר איפה לכתוב את עצמי. אחד מגדולי הצדיקים – כנראה רבי שמחה בונים מפשיסחא – אומר שכששלשה ספרים נפתחים בראש השנה, של צדיקים, רשעים ובינונים, נותנים לכל יהודי עט ומאפשרים לו לכתוב את עצמו באיזה ספר שהוא בוחר[1].

הענין הוא שלפי מה שאני בוחר, לפי המקום שבו אני כותב וחותם את עצמי – ככה ה’ מתנהל איתי בשנה הקרובה. אם אני רוצה לחיות עם ה’ בקשר של פנים בפנים, לראות איך הוא באמת עושה הכל לטובתי – ה’ יראה לי את זה. רק נצטרך להבין מה גורם לנו להתנגד בסופו של דבר למלכות הזו.

בכל אופן, התפלה והבקשה שלנו בראש השנה היא שכמו שאנחנו באים אליך ה’ ומקבלים עלינו את מלכותך – תגיב ותתנהל איתנו בהתאם. אל תשב מלמעלה ותקבל את הרצון שלנו ותמשיך להנהיג אותנו כמו שהיה בשנה שעברה. תתגלה אלינו יותר, תראה לנו מה אתה רוצה. הצדיקים אומרים לנו שככה צריך לבקש מה’, מותר לנו לדרוש את הדבר הזה.

[1] נתיבות שלום מאמרי ראש השנה.

מי שאוהב את ה’ – מוכיח אותו

היום היה הילולא לרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, תלמיד של הבעש”ט הקדוש. מסופר על הבן שלו שהיה עושה עלית נשמה בכל לילה והיה לומד תורה בגן עדן. הוא מספר שפעם אחת עלה בעולמות והגיע להיכל אחד ולא נתנו לו להכנס. הוא שאל של מי ההיכל הזה ואמרו לו “של אבא שלך”. הוא דפק על הדלת ובקש להכנס. אבל אביו התגלה ואמר לו שהוא לא יכול להכנס, כי אתמול הוא עבר עבירה ובגללה אין לו אפשרות להכנס. הבן ניסה להבין על מה מדובר ולא זכר כלום. הוא התחיל לשחזר עם אבא שלו מה הוא עשה ביום הקודם: התפלל ערבית וישב ללמוד. הגיע עני ודפק ובקש צדקה, הוא הביא לו את מעט הכסף שהיה לו בבית, אבל העני כעס וזרק לו את הכסף בפנים. הוא התגבר לא להעלב והמשיך בלימודו. אז איפה העברה כאן?

אביו הקדוש הסביר: תראה, כתוב בפסוק “כי את אשר יאהב ה’ יוכיח”. בעולם הזה מפרשים שאם אדם עובר משהו קשה הוא צריך להבין שה’ מוכיח אותו מתוך אהבה. אבל בעולם העליון מפרשים אחרת: כשאדם נתקל במצב של יסורים, אם הוא אוהב את ה’ הוא צריך להוכיח אותו – למה אתה עושה ככה ליהודי? ממילא, כשראית את העני בא ודופק אצלך באמצע הלילה לא היית צריך להמשיך ללמוד אלא להרים עינים לשמים ולשאול את ה’ למה יהודי צריך להגיע למצב כזה.

This free e-book was created with

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now