השמיים הם הגבול- שירה נוסבוים

הייתי בשוק. לא חשבתי שדבר זה אפשרי. הבוס שלי עמד מולי ומול שותפיי לעבודה עם חליפה אפורה שהסמל של “התעשייה האווירית” מתנוסס עליה. הבוס סיפר לנו על פרויקט חדש שהוטל עלינו, ובמהלכו נבנה מטוס עם דרישות זולות, מודרניות ורב משימתיות. חשבתי לעצמי שבניית מטוס עם דרישות כאלה חלומיות לצבא של מדינת ישראל זו קצת הגזמה, כיוון שרק במדינות אחרות הטכנולוגיה מפותחת מספיק בשביל לבנות מטוס עם תנאים כאלה. התבוננתי מסביבי, הבחנתי בפרצופם של שותפיי לעבודה ולמעשה גיליתי שאני לא היחידי שחושב כך. שמעתי את קולו של הבוס שקרא לי “יורם, יורם” שוב ושוב. הסתכלתי עליו בשאלה ואז חזר ושב על דבריו.

מאוד התרגשתי לכבוד המפגש הראשון עם הצוות שלי לפרויקט אבל לאחר כמה זמן, גיליתי שזה לא כל כך קל כמו שזה נראה. נתקלנו בקשיים רבים כבר במפגש הראשון! מחסור בכוח אדם, לוח זמנים קשוח ומסובך עם דרישות מפורטות ועוד קשיים רבים טכניים והנדסיים של תכנון ובניית המטוס. כולם היו מותשים ועייפים לאחר המפגש הראשון ונראה שהמסע הזה למען מטוס עם דרישות מיוחדות יהיה ארוך ומאתגר עבורנו.

הימים חלפו. הייתי מותש ועמוס. התרגלתי לעבוד עד שעות הליל הקטנות והמאוחרות, לחזור הביתה עם שקיות כבדות תחת העיניים ללא תחושת זמן, ולקום למחרת מוקדם בבוקר בשעת חשיכה עם תחושת שליחות למען הגשמת המטרה שלי. 

לאחר כמה שבועות של עבודה מאומצת, נפגשנו עם מנהל הפרויקט. חיכיתי ליד הדלת כמו שותפיי להנדוס המטוס. ניסיתי לחשוב מדוע כל כך חשוב למנהל הפרויקט לדבר אתנו. השעון שליד הדלת צפצף וסימן על השעה שש חמישים ושתיים בבוקר. הדלת נפתחה בחריקה רועשת ונכנסנו חרש חרש לתוך המשרד. המנהל הורה לנו לשבת והתמתח בכיסאו המכובד. ריח של קפה שחור חזק שרר בחדר. “האם אתם יודעים למה אתם פה?” שאל המנהל והסתכל עלינו בשאלה. מלמלנו לעצמנו. האמת שלא ידענו את התשובה לכך. המנהל חיכה שניות אחדות והתחיל להסביר לנו. “בזמן האחרון, ראינו פער רציני בין הנדוס המטוס לבין חלקים אחרים בפרויקט.” ענה המנהל. “אתמול בשעה חמש ארבעים ושבע ראיתי במצלמות האבטחה בעיות רציניות של כוח אד-” “רגע אז מה זה אומר?” קטע אדם בעל שיער אדמוני את דברי המנהל. “זה אומר שראש הצוות ואני החלטנו החלטה שעובדים נוספים יהיו לצדכם במהלך ההנדסה של המטוס ויעזרו לכם”. כולנו התרגשנו וציפינו להכיר בקוצר רוח אותם. חשבתי לעצמי שסוף כל סוף נוכל לעבוד ביתר יעילות ואולי זה יקצה לי זמן נוסף להיות עם משפחתי. הרגשתי שאנחנו מתקרבים לתוצר הסופי, מטוס הלביא!

העובדים החדשים עזרו לנו רבות בבניית המטוס. הבנו שיותר קל כשכולם בעלי מוטיבציה וכוח רצון להצליח בפרויקט וגם כשמשתפים פעולה ביננו. חשנו הצלחה מסחררת בהתקדמות בפרויקט ואפילו הרגשנו שאם נרצה, נוכל לסיים את בניית המטוס בחודשים הקרובים. 

היום הגדול הגיע וכולנו התרגשנו. כל כך ציפינו לרגע הזה. השדרנים התכוננו להתחיל לשדר את האירוע הגדול, המראת המטוס. הרגשתי סוף סוף את תחושת הניצחון ששרה בגופי. קטעים רבים מהפרויקט חלפו במוחי רגע לפני ההמראה. במבט לאחור, לא רציתי שהזיכרונות האלו יגמרו. דפיקות הלב שלי התחילו להיות מורגשות בכל גופי. פחדתי שההמראה לא תצליח ותקרוס מה שיגרום לאכזבה מצד כולם. 

המטוס התחיל להמריא, קולות השדרנים נעשו רועמים ונרגשים. הם ספרו את מהירות המטוס והמספרים רצו ורצו. המטוס התנשא לגובה מרשים, ועורר התרגשות רבה והקלה שהפרויקט לא “נפל”. תשואות רבות נשמעו מאולפן השידור, תשואות של שמחה ואהדה. לאחר זמן מה שהמטוס נישא לגובה רב, הוא התקרב לנחיתה חדה וברורה. המטוס נחת. אני לא מסוגל לתאר אפילו איך הרגשתי. רגשות התערבבו לי בגוף: שמחה, אושר, הצלחה ענקית ותחושת סיפוק עצומה. אני שמח מאוד שלא ויתרתי והמשכתי בדרכי למרות שהיא הייתה לפעמים חשוכה וארוכה. זה הוא היום המאושר ביותר בחיי!