קבלת השונה

הברווזון המכוער/ הנס כריסטיאן אנדרסן

ויהי היו ואמא ברווזה ישב ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה. לא עבר זמן רב ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של אמא ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאווירו של העולם, להושיט לקבל את ארוחתם הראשונה. ורק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא נתבקעה. חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם נבקעה. שעות אחדות חלפו ללא סימן חיים עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות כקורי עכביש
“אבוי לי”, חשבה אמא ברווזה. “כמה הוא שונה מהאחרים “! ואכן, לא היה הברווזון המכוער דומה לשאר אחיו צהובי הכנף. לא הייתה כל בררה לאימא ברווזה אלא לשים אותו בין שאר אפרוחיה ולהעמיד פנים בעיני כל בעלי הכנף סביבה שהכל אצלה כשורה.

כאשר גדלו האפרוחים, החליטה אימא ברווזה לצאת עמם לטיול, היא ערכה אותם בשורה וצעדה בראשם גאה לחצר המשק. אכן שורה לתפארת, אלמלא אותו ברווזון מכוער אשר בקושי הלך, והיה נופל מדי פעם אל תוך הבוץ ומתלכלך. אימא ברווזה עשתה עצמה כאילו אינה חשה בכך והמשיכה בדרכה למלכת חצר המשק הטרוטה. ” הרשי נא לי להציג לפניך את ברווזי”, אמר ברווזה, וכל אחד מן הברווזים נפנף בזנבו כפי שלימדה אותו אימא. רק הברווזון, קד קידה הפוכה, איבד את שיווי משקלו ונפל אחורנית. המלכה הביטה בקרירות ואמרה: “אכן ברווזים חמודים גברת ברווזה, אך עליך לעשות משהו עם הברווז האחרון, התנהגותו ממש מזעזעת”. הברווזון השפיל את ראשו בעצב ואילו חמשת האפרוחים ציחקקו.

אחרי מאורע זה, ידעו כבר כל תושבי החצר כי הברווזון לא יכול היה עוד לשאת את חייו בחצר ונחליט לברוח. כך ברח לו מדדה בין גדרות ושיחים, עד שהגיע אל האגם, שם קיננו ברווזי הבר. אולם גם בין ברווזי הבר לא מצא הברווזון המכוער את מקומו. הם ידעו לצלול טוב ממנו והוא חש עלוב לידם. הוא המשיך לנדוד עד שגילה בקתה מוזרה בתוך היער. בבקתה הייתה זקנה ועמה חתול ותרנגולת. הזקנה שמחה שבא כי הייתה רעבה מאוד, וחשבה שהברווזון יוכל להטיל בשבילה ביצים טובות למאכל. אולם משגילתה כי אין הברווזון מסוגל להטיל ביצים, גירשה אותו כשהיא צועקת אחריו: “איו אתה יודע להטיל ביצים ואין כל תועלת בך. הסתלק!” הברווזון מחה דמעה והמשיך בודד בעולם. לבסוף הגיע הברווזון לאדמת בור ומצא בה מחסה ושם מתחת לעץ ראה מראה שעורר בו געגועים לביתו.

מתוך הסבך התנשאה עדת ברבורים ארוכי צוואר כשהם מטים לעבר השמש. הברווזון הרים את צווארו המסורבל, כאילו רצה להצטרף אליהם, אך הציפורים ההדורות נעלמו. מעולם לא הרגיש את עצמו הברווזון כ”כ מסכן ועלוב, והוא החליט ללכת לנהר כדי את צרותיו. אך הנהר היה קפוא מקור, ואלמלא הילדים ששיחקו בו לא היה מי שיציל את הברווזון. הילדים הביאו אותו הביתה, אך הוא ידע שאין זה מקומו, בעיקר אחרי ששמע את אימם מציעה בהתלהבות לבשלו לארוחת הערב.

ברבות הימים גדלו כנפיו והתחזקו, והוא גם למד להגביה עוף למחייתו. כל זאת משום שחייב היה להתמודד עם כל הסכנות האורבות לברווזון בודד בעולם.
באחת הטיסות הגיע לגן ציבורי ובגן שטו להם ברבורים צחורי כנף, אותם ברבורים שראה קודם לכן. הוא חשש מאד לגשת אליהם, כי לא ידע שמראהו השתנה בינתיים. הוא חשש שיגרשו אותו או שיהרגו אותו. לפתע חש כי רצונו להישאר עימם עז מאוד. הוא החליט להצטרף אליהם גם אם יגרשוהו . הוא פרש כנפיים וטס לעבר הברבורים וראה להפתעתו שהם שטים לקראתו ולא מתרחקים ממנו. ודאי עכשיו יתקפוני, חשב, והשפיל את מבטו, אך ברגע שעשה כן, השתקפה לו בבואתו והוא ראה להפתעתו, כי איננו עוד הברווזון המכוער שהכיר, לפניו ראה ברבור יפה כנפיים וצחור. כל הברבורים וקיבלוהו בסבר פנים יפות, וכך שט לו כשהוא מוקף ברבורים כמותו, ושוב לא היה נרדף בידי יצור כלשהוא, לא אדם, לא חיה ולא ברווז.

לסיום…

כולנו בני אדם. לכולנו אף, פה, אוזניים, שיער … אך כל אחד מאתנו שונה מרעהו, כל אחד מאתנו מיוחד במינו, אין שני בני אנוש הזהים זה לזה.

אנו מבינים שהשונות היא דבר חיובי ומעניין. ראוי לטפח ולעודד את ההבדלים, כדי שהחברה תהיה מגוונת ומעניינת יותר. שלכל אחד דברים המיוחדים לו. לכל אחד כישרונות, לכל אחד יש משהו שהוא “הכי טוב” בו. שמכל אחד אפשר ללמוד. לכל אדם יש מה לתת לזולתו ולקבוצה, ומכל אחד אפשר לקבל משהו ייחודי שיתרום לזולת ולקבוצה. נכיר ילדים שונים בדרכים שונות ויחד עם זאת דומים לנו.