ממורה למאמן

איתי גולן, בית ספר “טשרניחובסקי”, נתניה

בפעם הראשונה שביקשו ממני לאמן נבחרת של בית הספר, הייתי מאד לחוץ ומבולבל.
לא ידעתי מה זה יצריך ממני או מאיפה אני בכלל מתחיל.
מה שעוד הוסיף ללחץ שלי הוא שלא היו נבחרות בית ספר כבר שנתיים ולא הייתה לי שום תשתית להישען עליה במשימה שלפני.
משימתי הייתה להקים נבחרת כדורגל 11×11 ולהגיע איתם לרמה תחרותית בתוך חודש ימים.
ראשית, ישבתי וחשבתי מה החומר האנושי שאתו אני עובד? האם ישנם שחקנים פעילים בתחום בבית הספר והאם הם יכולים להשתתף בטורניר? כמה שחקנים הקבוצה תכיל? ועוד שאלות רבות שבבית הספר לא קיבלתי עליהן תשובות. אז חזרתי קצת אחורה, קראתי את תקנון הטורניר של משרד החינוך וקיבלתי תשובות על כמה מהשאלות שהיו לי ואז ניגשתי לבנות את הקבוצה.
לאחר בירור עם עמיתים בבתי ספר אחרים, התברר לי כי הטורניר הוא ברמה גבוהה ביותר וכי כדי להצליח בו צריך קבוצה טובה טכנית ומגובשת חברתית.

תחילה, פרסמתי לתלמידים במשוב הבית ספרי שיש מיונים לנבחרת בית הספר בכדורגל.
ההיענות הייתה פורצת גבולות. קיבלתי עשרות שיחות ממורים, מהורים ומתלמידים שרוצים להיכנס לנבחרת ולייצג את בית הספר.
הבנתי שככה זה לא יעבוד…
יחד עם רכזת החינוך הגופני בבית הספר החלטנו לתת כמה תנאי סף כתנאי להשתתפות בנבחרת.
ראשית, התלמיד חייב להיות שחקן פעיל וברמה טובה, מכיוון שאין לנו הרבה זמן לאמן תלמידים שלא נמצאים ברמה הנכונה לטורניר.
שנית, על התלמיד להפגין “תלמידאות טובה”, זאת אומרת שיהיה תלמיד בכל התנהגות טובה, נוכח בשיעורים ובעל ציונים טובים.
ולבסוף, שהמחנכת והוריו יאשרו את השתתפותו בטורניר.
בנוסף לכך, החלטנו לצמצם את המיונים לתלמידי שכבת י”ב ו- י”א בלבד.

לאחר כל זה עדיין נשארתי עם כ-30 תלמידים שרוצים להיכנס לנבחרת.
לכן החלטתי לפצל את המבחנים לשניים כדי שאוכל לתת תשומת לב לכל נבחן ונבחן.
למיונים הגיעו תלמידים ברמה טובה מאד והתקשתי לבחור את הנבחרת הטובה ביותר.
יתרה מזאת, ישנם מספר תלמידים מקסימים שברמה האישית אני אוהב מאד, אך ברמה הטכנית בזמן המבחן היו תלמידים טובים מהם. הם שממש לחצו עלי וביקשו ממני מעומק הלב שאקבל אותם לנבחרת וזה הציב אותי בסיטואציה ודילמה לא נעימה.
מחד, אותם תלמידים משקיעים בשיעורי החנ”ג לאורך כל השנה, ההתנהגות שלהם למופת אך מאידך, ישנם תלמידים שברמה הטכנית יתרמו לקבוצה יותר. אז ניצבתי בפני דילמה מוסרית ואישית בנושא הזה.
לאחר מספר ימים והרבה התייעצות עם מורים וחברים הצלחתי להקים נבחרת לעלא ולעלא שמשלבת בין התלמידים היותר טכניים לבין התלמידים שברמה ההתנהגותית מגיע להם להשתתף בנבחרת.

ועכשיו ניצב בפני אתגר חדש… לאמן בפעם הראשונה נבחרת כדורגל שמאה אחוז מהסגל הפותח משחקים בקבוצות נוער ברמה מקצועית ובעצם הם יכולים לאמן אותי ולא להיפך.
לאתגר הזה נעזרתי בכמה חברים טובים שהם מאמני כדורגל במקצועם. הם עזרו לי באילו אימונים לערוך, אך לסדר את השחקנים במגרש, מתי לבצע חילופים ועוד.
חשוב לציין כי שלושה מאותם חברים עשו את המאמץ והגיעו פיזית לטורניר כדי לתמוך בי ובקבוצה בפן המקצועי.
יום הטורניר הגיע והייתי לחוץ כאילו ואני הולך לשחק בגמר ליגת האלופות. התלמידים היו נרגשים והאווירה הייתה מדהימה.
באותו יום היו לנו שלושה משחקים והנחתי את התלמידים לשתות הרבה ולנוח בין משחק למשחק. בנוסף, הנחתי אותם להתנהגות למופת במהלך הטורניר ושמירה על ספורטיביות.
ניצחנו באותו טורניר שני משחקים ועלינו לגמר. בגמר, לאחר לא פחות ממלחמה הפסדנו לצערי ולצער התלמידים ולכן לא עלינו לגמר המחוזי.
התלמידים היו גמורים נפשית ופיזית בנסיעה חזור לבית הספר. בחרתי לתת להם להרגיש את התחושה ולהתעמק בה ורק לאחר שהגענו לבית הספר הכנסתי אותם לכיתה ודיברנו על מהלך היום.
התלמידים שיתפו אותי ברגשותיהם ואני שיתפתי את שלי. נתתי להם להבין עד כמה אני גאה בהם על המאמץ על האימונים המפרכים בחודש שהיה ועל הספורטיביות ורוח הלחימה שהם הפגינו במהלך הטורניר. הסברתי להם שרוב הנבחרות של בתי הספר מתאמנים באופן שוטף במהלך השנה ושלנו לא הייתה הפריבילגיה.
סיכמתי בכך שעד היום לא הייתה נבחרת במשך שנתיים ואנחנו בעצם החלוצים שישיבו את הנבחרות של כלל ענפי הספורט לקדמת הבמה בבית הספר.
כצפוי הנבחרת הציתה אש ספורטיבית בבית הספר וכיום אני גאה להגיד כי הקמתי ואני מאמן בפועל את נבחרות בית הספר בענפים: כדורגל 11×11, קטרגל, כדורסל וכדורעף .
אני מפציר בכל מורה לחינוך גופני להיות חלק מנבחרות בית הספר כי מלבד החוויה הייחודית ברמה המוסדית, החוויה והצמיחה האישית שמקבלים שווה את הכול.

בדרך לחתונה עוצרים בוינגייט

איתי וגיל גולן

אז אחרי 5 וחצי שנים ביחד הגיעה הצעת הנישואים ואיתי כרע ברך מול כל החברים שלנו על חוף ים הכינרת שאנחנו כל כך אוהבים.
ההתרגשות התחילה ובסוף חודש אוקטובר 2021 אנחנו מתחתנים!
ההכנות לחתונה בזמן קצר של 3 וחצי חודשים היו מאוד אינטנסיביות ולחוצות וכל זה לצד תחילתה של שנת הסטאז’ של שנינו שזה בפני עצמו אירוע לא קל עבורנו.
והנה בנוסף ללחץ מגיע הרגע שגם הלימודים בוינגייט מתחילים ומוסיפים לעומס התקופה.. אך עמדה להגיע אלינו הפתעה ששנינו לא ציפינו לה.
מפגשי סנדת הסטאז’ התחילו גם כן ומולנו עומדת מנחת הסדנה חיננית שנותנת במפגש הראשון הרגשה כה נעימה לכל אחד. והנה עבר לו שבוע נוסף ונפגשים לנו שוב.. אך לא ציפינו למה שראינו.
חיננית דאגה לנו לקבלת פנים מרגשת ומיוחדת לקראת החתונה שלנו.
על הלוח מוקרנת הקדשה אישית, מוזיקה ברקע ומתנה לכבודנו! וכל זה לאחר פגישה אחת בלבד עם חיננית. היינו המומים.
הרגש היה גדול מאיתנו ונזלה לה דימעה. זאת בהחלט המחווה היפה ביותר שקיבלנו לאחר כל 4 שנות הלימוד במכללה.

שבוע לפני החתונה, רוני, אבא של גיל, עשה לנו הפתעה ופיתח תמונות שלנו, הכניס אותן למסגרת שחיננית קנתה עבור החתונה והציב את זה בכניסה לאולם החתונה. זה היה פשוט מושלם!
רגעים מהסוג הזה נותנים לנו כל כך הרבה כוח ואמונה בטוב. תודה שזכינו.

תורמים בריא מהלב

גיל ישראל, בית ספר “הלל צור”, נתניה

אז שנת הסטאז’ שלי הגיעה ויש התרגשות מאוד גדולה אצלי בלב.
בית הספר בו אני מלמדת הינו בית ספר הומניסטי ששם את התלמיד במרכז ומאמין ב”שלושת הטובים”:
הטוב הראשון- תלמידים מאושרים הזוכים לאוזן קשבת וחיוך מתמיד.
הטוב השני- מחויבותם של המורים לחשוף את הילדים לתכנים איכותיים וחשיבה
איכותית.
הטוב השלישי- לחנך את התלמידים לדאוג לטוב של האחר.
בעקבות כך החלטתי להוציא לפועל פרויקט בית ספרי של תרומת מוצרי מזון בריאים מהלב למשפחות נזקקות בעיר נתניה. את הפרויקט יצרתי בשיתוף פעולה עם מורה נוספת ובשיתוף עיריית נתניה.
השלב הראשון היה להעביר בכל כיתות הלימוד הרצאה על אורח חיים בריא, סימוני המזון החדשים בסופר ולקשר זאת לתרומת המזון.
הוצאנו לכל הורי התלמידים פלייר בו מפורט הפרויקט ורעיונות למוצרי מזון בריאים אותם ניתן להביא כמו: קינואה, אגוזי מלך, טונה, במבה, פסטה מקמח מלא ועוד.
ההיענות הייתה מטורפת ומרגשת כל כך. כמויות של מזון הגיעו עם התלמידים שכל כך רצו לתת יד ולעזור לאותן משפחות לחיות בריא ובכבוד.
ביחד עם וועדת ספורט ארזנו תוך שבוע וחצי כ-17 ארגזים מלאים בכל טוב. הם התרגשו כל כך.

מודה על הזכות ליצור משהו כזה ביחד עם התלמידים שלמדו המון מכך.

כיתת ותיקים

איתי גולן, בית ספר “טשרניחובסקי”, נתניה

זה היה יום ראשון, קיבלתי שיחת טלפון מכרמית המורה החונכת שלי ורכזת החינוך הגופני בבית הספר התיכון שבו אני מלמד.
כרמית ביקשה ממני שאני העביר למחרת בבית הספר אימון ספורט לכיתת הוותיקים בבית הספר.
מסתבר, כי בבית הספר קיימת כיתת ותיקים שמורכבת מנשים וגברים בני שישים ומעלה אשר יצאו לפנסיה והם מגיעים לבית הספר פעמיים-שלוש בשבוע וצורכים תכנים כאלו ואחרים בבית הספר במתכונת של כיתות.
כרמית ציינה כי עתידים להשתתף בפעילות כ- 30 מתאמנים ובנוסף, שמה דגש כי על האימון להיות כולו בעמידה וללא ציוד ספורט וכו’.
כאשר כרמית פנתה אלי בתחילה הרגשתי חרדה ולחץ, הן בגלל שההתראה הייתה מאד קצרה והן בגלל גילם של המתאמנים שלי. מעולם לא אימנתי אנשים מבוגרים והייתי די אבוד בנוגע לאיזה תכנים אוכל להעביר להם בביטחון ובהנאה.
ישבתי עם עצמי וחשבתי מה אוכל להעביר תחת מסגרת התנאים שהוצבו לי. לאחר שעה ומשהוא של חיפושים באינטרנט והתייעצות עם חברים, רשמתי לעצמי מערך שהאמנתי בו ובתכניו, הדפסתי אותו ולמחרת יצאתי לבית הספר ברגשות מעורבים.
הגעתי לכיתת הוותיקים, הצגתי עצמי בפניהם, שאלתי לשלומם, האם למישהו יש בעיות רפואיות כל שהן ויצאנו לדרך.
לא הייתי יכול לתאר כמה נהניתי וכמה הם נהנו, הם עבדו בצורה טובה ובשמחה, התעניינו בהסברים שלי ושאלו שאלות. בסוף האימון ניגשו אלי מספר גברים ונשים עם שאלות על אימונים ותרגילים שונים וכמובן שמחתי לעזור.
באותו היום ניגשה אלי מנהלת בית הספר וסיפרה לי שכמה מתאמנים פנו אליה במהלך היום וסיפרו לה כיצד הם נהנו באימון וכי הם היו שמחים שזה יהיה משהוא קבוע. אני אמרתי שמבחינתי אין בעיה ושאשמח להמשיך עם היוזמה.
מאז אנו מקיימים אימון פעם בשבועיים ואני שמח על ההזדמנות שנפלה בחיקי לעשות טוב לאנשים מבוגרים ועל הדרך להתפתח בעוד אפיק שלא חשבתי שאגע בו.