יוסיק מדבר

תודות לנעמה ואלון,

אשר בלעדיהם,

הספר לא היה קיים.

מר ציפי

לפני יותר מאלפיים שנים, בכוכב מבודד ומשגשג במימד העשרים ואחת, נולד לו נסיך קטן, סלעי, מכוער. הוא היה כל כך מכוער, שאמו זרקה אותו לפח ברגע שראתה אותו! זה היה מר ציפי. אך למרות שננטש במזבלה, ולמרות כל הקשיים, מר ציפי הצליח לגדול ולהתפתח, וכעבור כמה זמן, הגיע לכדור הארץ בצורת מטאוריט עצום והכחיד את הדינוזאורים.

הזמן חלף, וכך גם חייו של מר ציפי. אבל הוא לא מת. בכל פעם שמת, הוא קבע / נקבע עבורו גוף חדש, ונשמתו עברה אל הגוף הזה.

וכך, אחרי בערך אלפיים שנים, מר ציפי קיבל גוף של בן אדם. הדבר הראשון שעשה היה, לדאוג לילדים, כדי שיוכל להרוג אותם ולקבל גוף נורמלי. וכך, למר ציפי היו ילדים. הרבה ילדים. למעשה, יותר מדי, ולכן, הוא השתמש רק באחד בשביל לקבל גוף, ואת ארבעת הנותרים שחרר, כדי שימשיכו בחייהם.

כך אנחנו נולדנו. מושיק, איציק, ואני – יוסיק (וכמובן אחינו הגדול, דניל’ה. אולי היו יותר, אבל מעולם לא פגשנו נוספים).

האימפריה הרוסית

אחרי ששחרר אותנו, הלכנו אני, איציק ומושיק צפונה. אני לא יודע למה, אני רק יודע שנמשכנו למקום. רצינו לראות את השלג. את הדובים. את הכל. אז הגענו לאזור שנקרא “האימפריה הרוסית” ועברנו לגור בעיירה קטנה, בבקתת עץ.

עד מהרה התחלנו להשתעמם, מאוד. ראינו את השלג, את הדובים, את הים ומה לא, ורצינו לעזוב. גילינו שהצפון הוא אזור קר. קר מאוד. אבל לא היה לנו לאן.

חשבנו שהשעמום הזה ימשיך לנצח, אבל טעינו. טעינו בגדול.

המאבק בשלטון

אחרי כמה שנים, האזור שנקרא “האימפריה הרוסית” התחיל להתפרק. הרבה אנשים היו לא מרוצים. היו הרבה הפגנות, וכמובן, הרבה נפגעים (מההפגנות, בעיקר). אז החלטנו לעזור. פתחנו ליד העיירה שלנו בית קטן, שבו טיפלנו בנפגעים. אבל אז החלטנו, שאנחנו רוצים יותר. שאנחנו רוצים להיות פעילים יותר (רעיון שלי, של יוסיק!). אז ניסינו להתנקש בחייו של הצאר, בתקווה שהאימפריה תתפרק, ואז המדינות שימשיכו את דרכה יהיו יציבות יותר.

הניסיון נכשל. הצאר גילה אותנו, ושלח אותנו לגלות, למזרח הרחוק. היה קר שם. אבל אז, עלה לאיציק רעיון – אנחנו לא חייבים להשאר בצפון מזרח, כי אף אחד לא משגיח עלינו. אז ירדנו דרומה. ועוד קצת דרומה. עד שכמעט הגענו לגבול עם חצי האי הקוריאני, ושם התחלנו חיים חדשים.

הבקתה

אחרי שגילינו את העיר “נחודקה” והתיישבנו בה, עלתה השאלה: מה נעשה בה?

אחרי הכל, לא הייתה לנו השכלה. או כסף. או בית. למעשה, אפילו אוכל לא היה לנו.

אז חשבנו וחשבנו, ואז עלה למושיק רעיון – נבנה בית בעצמנו! למה אנחנו צריכים כסף, אוכל, מים או כל מצרך חיוני אחר, כשאנחנו יכולים לעשות הכל לבד?!

אז התחלנו לבנות. אספנו קרשים מיערות קרובים, סחבנו, ליטשנו, חיברנו, בנינו, הזענו, ומה לא. וכך, כעבור כמה שנים, הייתה לנו בקתה, בפרוורי העיר “נחודקה”.

התחלנו להתגורר בבקתה. היינו יוצאים מדי פעם ליער כדי ללקט פירות, ירקות, פטריות וגזעי עצים, ואוכלים / שורפים אותם באח. פעם בכמה זמן, היו מגיעים אנשים (כנראה שוטרים) ודורשים מאיתנו משהו (אולי הם רצו לדעת באיזו זכות בנינו בית בעצמנו, ללא אישורים, על שטח שלפי איציק, היה מיועד לאיזה בחור אחר, שהשכיר אותו קודם). כתשובה היינו נותנים להם אצבע בעין, וגוררים אותם למקלט.

אבל אחרי כמה זמן התעוררה שאלה – מה נעשה? האם נסתפק בבית הקטן והצנוע שבנינו לעצמנו? או שננסה גם להרוויח כסף?

אחרי כמה דיונים סוערים (שבעקבותיהם מספר השיניים הכולל שלנו ירד מחמש לשתיים, ומספר העיניים מארבע לשלוש), החלטנו שאנחנו רוצים כסף. אז התחלנו להרהר, איזה עסק נפתח?

העסק מתחיל

כעבור כמה שנים שקטות למדי, החלטנו: נפתח עסק של ייצור נייר טואלט! אבל לא סתם נייר טואלט, אלא נייר טואלט מזהב, מכסף, ומיהלומים.

אז התחלנו לעבוד. התחלנו ללקט זהב טהור ויהלומים (נאלצנו לנסוע עד למוסקבה, איפה שגר סטלין – כן כן, האימפריה הרוסית כבר “התפרקה” – ממש לא שינתה את השם), להמיס אותם, וליצור מהם נייר טואלט. אחרי כמה שנים, גמרנו לייצר את האריזה הראשונה, והתכוונו למכור אותה במכירה פומבית. אלא שאז, כשפרסמנו את ההודעה על המכירה, קיבלנו הודעה ששינתה לנו את החיים.

ההודעה

זה מה שנכתב בהודעה:

אל תמכרו את זה! נעשה עסקה!

איך יכולנו לסרב? התקשנו מיד לכותב ההודעה, וגילינו שמדובר ב”משטרה” של ברית המועצות, שניסתה לאתר אותנו. אז נפטרנו מהם. כבר עמדנו לחדש את המכירה הפומבית, אלא שאז קיבלנו את ההודעה הזאת:

אל תמכרו את זה! נעשה עסקה! זה לא סטלין!

אז ביטלנו את המכירה הפומבית, ויצרנו קשר עם הכותב. זה לא היה סטלין, אלא המנכ”ל של רשת החנויות האגדית “נימים ועוד”. הוא התחנן בפנינו, שנמכור לו את האריזה שלנו. מושיק ואיציק כבר עמדו להסכים לתנאי העסקה שלו (תנו לי את האריזה), אבל אני לא ויתרתי. שלחתי למנכ”ל הודעה.

בהודעה אמרתי למנכ”ל שנשמח להסכים לתנאי העסקה שלו, אבל בתנאי אחד – בתמורה, הוא ימכור לנו את רשת החנויות שלו, המתפרסת על פני כל העולם!

חיכינו לתשובה. וחיכינו. וחיכינו. ואז, אחרי כמה שבועות, קיבלנו הודעה. בהודעה, הייתה כתובה רק מילה אחת:

בשמחה

התכנית שלנו

קבענו עם מנכ”ל החברה את טקס קיום העסקה בעוד חודש, וזה אפשר לנו להרהר. איציק ומושיק היו מרוצים מאוד. הם ישלטו ברשת חנויות שלמה!

אבל אני הייתי חסר שקט. האם נהיה מוכנים להסתפק בזה? למכור את האריזה שלנו למנכ”ל של רשת חנויות, לקנות את הרשת, ולהמשיך בחיינו, כאילו כלום לא קרה?

ואז עלה למוחי רעיון. רעיון מבריק. רצתי לעליית הגג, ופתחתי את האריזה. הוצאתי את כל הגלילים, ושמתי כל אחד באריזה נפרדת. את שאר תכולת האריזה מילאתי בנייר טואלט רגיל צבוע בזהב. ואז פרסמתי מודעה בעיתון, שבה הכרזתי על העסקה בין רשת החנויות “נימים ועוד” לבין החנות שלנו, והזמנתי חנויות אחרות לחתום על עסקה דומה. ואז חיכיתי.

הצלחה!

תוך כמה ימים, קיבלתי הודעות מכמה חנויות, ביניהן חנויות ענק כגון “המכולת של מר ציפי” (אבינו), “אוזניות וידיות”, ומה לא. כולן התחננו מאיתנו למארז של נייר טואלט. אז אני ואחיי השבנו לכל המבקשים, וקבענו את אותה העסקה שקבענו עם מנכ”ל רשת החנויות “נימים ועוד” – אנחנו נותנים להם מארז של נייר טואלט (ללא מחיר כספי!) והם נותנים לנו את רשת החנויות שלהם. כולם הסכימו. מה שהם לא ידעו, זה שרק גליל נייר טואלט אחד מתוך האריזה שלהם עשוי מזהב אמיתי.

מניעת בעיות

ביצענו את העסקאות. האחים שלי, שוב, היו מאושרים. הם ישלטו בכל החנויות האדירות האלה! אפשר לומר, שהם ישלטו בעולם כולו!

אבל אני הייתי מודאג. בקרוב, המנכ”לים שאיתם חתמנו על העסקאות יבינו שהאריזה שלהם כמעט ולא מכילה זהב טהור, ויפנו למשטרה / יבטלו את העסקה. היינו צריכים למנוע את הבעיות האלה.

כשסיפרתי את אשר בליבי לאחים שלי, מושיק הביט בי, במבט לא מבין.

“למה שלא תיפטר מהם?” הוא שאל.

חשבתי על זה. ואז הבנתי, שהוא צודק! כל מה שצריך לעשות, זה להפטר מהמנכ”לים הבעייתיים! איך לא חשבתי על זה קודם!

אז תכננו את מבצע האושר. המבצע היה אמור להיות מהיר, פשוט ושקט, ולפני שהמנכ”לים יבינו מה קרה, הם כבר יהיו מתים “בנסיבות מסתוריות”.

אז התחלנו את המבצע. הרעלנו את מנכ”ל “נימים ועוד”, סקלנו את מנכ”ל “אוזניות וידיות”, תלינו את מנכ”ל “תנינים ונינים”, הכנו נזיד בשר ממנכ”לית “דלתות ציפורן”, ומה לא. רק את אבינו לא הרגנו, ובמקום זאת, קשרנו אותו לכיסא והכרחנו אותו להקשיב לצליל של מים יורדים באסלה עד שנרדם, ואז הזרקנו לו חומר שגרם לו לשכוח את כל מה שקרה (את החומר פרסמנו אחר כך בחנויות שלנו!).

הצלחנו להפטר מהמנכ”לים. היינו מרוצים. אבל זה העלה בעיה אחרת.

ההקרבה

“הנסיבות המסתוריות” שבגינן נרצחו המנכ”לים של החברות גרמו למנהיגי העולם להרהר – מה היה משותף לכל המנכ”לים האלה? ואז הם הבינו שכולם חתמו איתנו על עסקאות, וגרוע מכך, הם גם גילו את נייר הטואלט המזוייף שלנו.

כמובן, שאנחנו לא ידענו מזה כלום, עד הרגע האחרון, כשנציגים מכל צבאות העולם הגיעו לנחודקה. אז הבנו, שמשהו לא בסדר.

מיד הבנו שעלו עלינו, ומיד הבנו גם שאנחנו צריכים להעלם. אז אספנו את המסמכים שהעבירו אלינו את החנויות שקיבלנו כחלק מההסכמים שלנו, תיקים עם ירקות, כמה כלי נשק, וירדנו למקלט.

כשבנינו את הבקתה הזאת, בנינו בה נתיב מילוט ל”נובאיה זמליה”, ארכיפלג בצפון רוסיה, שבו נמצאת “המכולת של מר ציפי”. בדיוק התחלנו לרדת, אבל אז הבנתי שאם נרד בנתיב המילוט, השוטרים ימצאו את הנתיב וילכו בעקבותינו! זה לא השאיר לנו ברירה. היינו חייבים לפוצץ את הבקתה! אבל בשביל זה, צריך שמישהו יישאר ליד המתג, יחכה שהאחרים יתרחקו מספיק בנתיב המילוט, ילחץ על הכפתור ויקריב את עצמו.

“מושיק”, אמרתי, “תישאר כאן, ובעוד חמש דקות בדיוק תלחץ על המתג הזה”,  – הצבעתי על כפתור אדום גדול שהיה משובץ בקיר – , “ותבוא מיד אחרינו. טוב?”

“טוב! “אמר מושיק, וחייך. “אני אבוא! חה חה! חה חה! חה חה!”

“אבל…” התחיל לומר איציק

“בלי אבל,” אמרתי. “בוא”.

ומשכתי את איציק אחריי אל תוך המנהרה. אחרי חמש דקות של ריצה מהירה, שמענו פיצוץ. מושיק אבד לנו.

נקמה

צעדנו במסדרון הארוך והצר, העשוי זהב, כסף ויהלומים. אתם מבינים, לא היה לנו הרבה זמן להשקיע במסרון הזה. כל מה שרצינו, זה שהוא יציל אותנו בעת הצרך. או, לפחות, את חלקנו.

“אתה באמת עשית את זה”, מלמל איציק, “אתה הרגת אותו”.

“טוב, אתה מבין, הוא היה הכי פחות מועיל מבין שלושתנו. חשבתי באופן אסטרטגי”, השבתי.

“צודק”, אמר איציק. “אנחנו צריכים להמשיך ללכת. אם הם יחפרו בשאריות הבקתה…”

לא היה צורך שישלים את המשפט. אם השוטרים יחפרו, וברור שהם יחפרו, סביר להניח שהם ימצאו את הדלת הסודית. ואז הם ימצאו את המנהרה. ואז אותנו.

“מה נעשה ברגע שנגיע למכולת?” שאל איציק.

“ננהל את רשת החנויות שלנו מהבונקר שם. אתה זוכר שמר ציפי בנה לו מקום מסתור תת קרקעי, כן?”.

המשכנו ללכת, וכעבור כמה דקות, הגענו למרתף של הסניף של מר ציפי. עלינו ממנו, אל הסניף עצמו. בדיוק התכוונתי לסגור את הדלת של המסדרון, כשנשמעו בה קולות.

“הם מצאו אותנו”, מלמלתי. עליתי בריצה לעליית הגג של הסניף, ושם מצאתי את זה. הזיקוקים של מר ציפי. לקחתי כמה חבילות, והנחתי אותן כמה מטרים בתוך המנהרה. אחר כך הדלקתי אותן, יצאתי מהמנהרה ומיהרתי לסגור ולנעול את הדלת.

“איציק, בוא!” צעקתי. איציק הופיע לפתע, מתנשף, התיקים שלנו תלויים על כתפיו, ורצנו אל תוך הבונקר. קפצנו פנימה, נעלנו את הדלת, והקשבנו איך המסדרון שדרכו הגענו לכאן מתפוצץ.

אכזבה

יצאנו מהבונקר, ופרקנו את התיקים. הוצאתי מתוך אחד מהם רשימה, ועברתי עליה. ברשימה הזאת הופיעו כל המוצרים של כל החנויות ש”קנינו”. נאנחתי.

הראתי לאיציק את הרשימה, וגם הוא נאנח. רוב המוצרים כאן לא התאימו לנו. כלומר, החנות שלנו די קיבלה פרסום בעקבות המודעה שלי בעיתון, וחלק גדול מהמוצרים ברשימה לא אפיינו אותי או את איציק.

“נצטרך להפטר מחלקם”, אמרתי.

“הם לא מתאימים לנו”, אישר איציק.

אז הוצאנו את כל המוצרים שלנו מהתיקים ומהמזוודות, ושרפנו חלק גדול מהם. זה היה מאכזב, אבל הכרחי. אחרי הכל, לא נוכל להיות מזוהים עם חטיפי חלבון! בסופו של דבר, אלה הם דברים לא בריאים, ואנחנו מעודדים תזונה בריאה בלבד!

תרסיס השכחה

אחרי השריפה, איציק היה מרוצה. כלומר, נפטרנו מכל המוצרים הלא הולמים! אבל, זה עורר בעיה חדשה. נותרו לנו רק עשרה מוצרים בסך הכל (מכל החנויות), בעוד שמספר החנויות שלנו היה אחת עשרה!

אבל לא התייאשנו. המצב היה חמור, נכון, אבל לנו הייתה תכנית.

***

“אז ככה”, אמרתי לאיציק, “נחכה עוד שנה שנתיים, עד שהעניינים עם הפשעים שלנו יירגעו קצת. אחר כך, נחזור לנחודקה, ונבנה שם את הסניף הישן שלנו. נתחיל להעסיק עובדים, והם יתחילו לעבוד איתנו, לפתח מוצרים חדשים, ולעבוד בסניפים האחרים שלנו. יש?” שאלתי.

“מצוין”. השיב איציק. “רק איך בדיוק העניינים יירגעו? אנחנו פושעים, ואפילו מחשיבים אותנו לרוצחים. העניינים לא יירגעו בקרוב.”

חשבתי על זה. למרבה הצער, איציק צדק הפעם. העניינים באמת לא עומדו להירגע. לפחות לא בעצמם. אבל עם קצת עזרה…

“למה שלא נבנה פצצה?” שאלתי. “נטיל אותה מהעננים. וכשהיא תתפוצץ, היא תפלוט הרבה גזים. גזים כמו מתרסיס השכחה שלנו.”

דנו בזה, והבנו שזה רעיון גאוני. אז בנינו פצצה, וציידנו אותה בכמויות עצומות של תרסיס השכחה שלנו.

אחר כך, בנינו מטוס קטן. במטוס היה מקום לאדם אחד, ולפצצה ענקית אחת. איציק היה טייס הרבה יותר טוב ממני, אז הוא טס. ציידתי את המטוס בחליפה, שהכילה בתוכה מצנח. ברגע שאיציק יפעיל את הפצצה, יהיו לו כמה שניות לקפוץ מהמטוס, לפתוח את המצנח, ולנחות בשלום. אם המסיכה של איציק תעבוד, הוא יהיה חסין גזים, ולא ייפגע מהשפעות התרסיס.

המטוס

כעבור שבוע, כשהכל היה מוכן, העלנו את איציק על המטוס. הוא התיישב במושב, כשהפצצה מאחוריו, והביט בי.

“בהצלחה”, אמרתי לו. הייתי בטוח, שהכל יהיה בסדר.

“תודה”, השיב איציק. “נתראה בקרוב”.

והוא יצא לדרך. הוא המריא, ובתוך כמה שניות, כבר לא הייתי מסוגל לראות אותו. אבל כן שמעתי אותו. המטוס היה רועש מאוד. אחרי כמה דקות, כשכבר לא יכולתי אפילו לשמוע את רעש המטוס, התיישבתי על גזע עץ, וחיכיתי. וחיכיתי.

***

אחרי כמה שעות, התעוררתי. הבטתי סביב. לא נראה שום ערפל ירקרק, מה שהעיד על כך, שהפצצה עדיין לא שוגרה. קמתי מהגזע, והתחלתי להתהלך סביב. כבר הייתי בטוח שאחי הלך לאיבוד, אבל אז שמעתי את זה.

קאבום!

הפיצוץ היה חזק מאוד. ערפל ירקרק התפזר לכל עבר, ואני מיהרתי לעטות את המסיכה שלי. אחר כך, הגיעו גם השאריות של המטוס. זה כבר הדאיג אותי. איציק היה אמור להגיע כבר.

ואז ראיתי את זה. על אחד הענפים, גופה.

איציק אבד לי.

התאוששות

הייתי המום. איבדתי את איציק. נשארתי לבדי.

אז חזרתי לסניף שלי. נעלתי את הדלת, והסרתי את המסיכה. התיישבתי על הספה, ושקעתי במחשבות. התכנית שלי באמת הצליחה. שם, בחוץ, אנשים שיוצאים לחצר שוכחים הכל. רק אני ידעתי שהערפל יתפוגג בעוד חודש וחצי בדיוק, ושרק אז יהיה אפשר לצאת לרחובות בלי להסתכן בשאיפה של תרסיס השכחה.

אבל מה זה משנה? בלי אחי, אני כלום!

ואז, קול קטן במעמקי הראש שלי התעורר. הוא עודד אותי. הוא ניחם אותי. ואז גיליתי שזאת הייתה תולעת, שנכנסה אליי דרך האוזן.

ואז חשבתי לעצמי: איציק לא היה רוצה שאשקע באבל הזה. הוא היה רוצה שאתקדם בתכנית שלי!

אז קמתי מהספה, והלכתי לחדר שלי ושל איציק. ניגשתי לשולחן העבודה, והוצאתי את היומן שלי. התחלתי לדפדף בו, בניסיון למצוא את פרטי התכנית שלי. ואז, הבנתי שזה היומן של אחי. עמדתי לסגור אותו, אבל אז ראיתי את שמי. יוסיק.

היומן

התחלתי לקרוא ביומן. זה לא היה מרגש כמו שקיוויתי. בעיקר, איציק התלונן על ההתנהגות המעצבנת של מושיק. לא שאפשר להאשים אותו. כבר עמדתי לטרוק אותו, להתאכזב מחוסר המידע ולשרוף אותו, כששוב ראיתי את שמי. פתחתי את הספר בעמוד הנכון, והתחלתי לקרוא. זה מה שהיא כתוב בו:

“… ויוסיק… הוא כזה שתלטן. כל הזמן לוקח פיקוד. והוא כזה גרוע בזה! וחוץ מזה, הוא כל הזמן מדבר! ומדבר ומדבר! ומדבר ומדבר! ומדבר ומדבר!

אבל לא, אל תחשוב עליו דברים רעים. הוא נחמד מאוד. לרוב…”

חימם לי את הלב לקרוא את זה. דפדפתי עוד ביומן, ושוב מצאתי את שמי. היה כתוב שם משהו דומה למה שנכתב עליי באזכור הקודם של שמי.

ובאמת, כמה פעמים נתקלתי בשמי ביומן של אחי, ותמיד היה כתוב שם משהו על זה שאני שתלטן, ועל זה שאני מדבר הרבה.

יכולתי להמשיך לקרוא את היומן הזה עד מחר, אבל אז נזכרתי בתכנית שלי. סגרתי את היומן של אחי, פתחתי את היומן שלי, ודפדפתי בו. הגיע הזמן לחזור לנחודקה.

דרושים עובדים!

חזרתי לנחודקה, ותחילה איתרתי את ההריסות של הבקתה שלנו. פיניתי אותן, והתחלתי לבנות שם בית. זה היה מהיר יותר מאשר בפעם שעברה. ללא השאלות של מושיק ואיציק, יכולתי לבנות בשקט ובמהירות. ואכן, אחרי שבועיים בערך, היה לי בית קטן, מוכן לחלוטין.

נכנסתי פנימה, ניגשתי לדלפק הקבלה, ותליתי מאחוריו את כל נייר הטואלט שהיה לי. אחר כך שלחתי מודעה בעיתון, ובה כתבתי שהעסק החדש שלי זקוק לעובדים. ואז חיכיתי.

***

זה היה מהיר משציפיתי. תוך כמה שעות תיבת ההודעות שלי הייתה מוצפת הודעות שנכתבו על ידי אנשים שממש התחננו לעבוד אצלי. קיבלתי את כולם. מה שהם לא שמו לב אליו, זה שלא הזכרתי שום שכר במודעה, אבל כן כתבתי שמרגע הקבלה, אי אפשר להתפטר במשך עשרים שנה.

יוסיק II

הכל שגשג! את העובדים שלי שלחתי לכל קצוות תבל, ואלה שלחו לי מדי יום דיווחים על ההתנהלות. ראיתי איך את החנויות של פוקדים אלפי קונים (כן, הגז מתרסיס “שכחת – עזבת” כבר התפוגג), וקונים שלל מוצרים. מדי יום, כמויות עצומות של כסף הגיעו אליי, לבקתה שלי בנחודקה, בצירוף אישורים רבים מספור של גופים מוסמכים רבים.

הייתי מאושר. הכל הלך מצוין! הייתי בדרך להיות מיליארדר, ולא הייתי צריך לחלוק עם אף אחד את הכסף!

הייתי בטוח, שזה יימשך לנצח. אבל טעיתי, כי לא הבאתי בחשבון דבר אחד. שביעות הרצון של העובדים / עבדים שלי. והדבר הזה עלה לי בחיי.

***

יום אחד, טיילתי לי ברחבי העיר נחודקה. זה היה יום יפה, אמצע סופת שלגים. בדיוק הייתי בדרך לבקתה שלי. בעוד שעה הייתי אמור לקבל את הדיווח היומי שלי.

הגעתי אל הבית. פתחתי את הדלת, ונכנסתי פנימה. קרסתי על הספה. הייתי עייף. בזה הרגע חזרתי מהליכה באורך של חצי קילומטר, כדי לקנות ירקות, ואז למכור אותם בתור ירקות של מר ציפי!

אולי זו הייתה ההליכה, או אולי סתם הייתי עייף. על כל פנים, עברו עשר דקות, לפני שהבטתי הצידה, וראיתי בחור. הוא היה לבוש בגופייה, מכנס קצר, ומגפי עור שהגיעו לו עד הברך. הוא החזיק אקדח. וכיוון אותו ישר אל פניי.

“מי אתה?” שאלתי את האיש בישנוניות.

“אני יוסיק. עובד בסניף של יוגבר. ואני היורש שלך”. הוא ירה.

לא האמנתי למראה עיניי! הוא הצליח להביס אותי!

“בסדר,” מלמלתי, “השירותים זה בחוץ, ליד התנין…”

ואז, מתתי. זה לא היה מרגש במיוחד.

מה שלא ידעתי, זה שלרשת החנויות שלי צפויה תקופה… מעניינת.

שם העסק

עברתי מעל גופתו של יוסיק, שגלשה על הרצפה. פתחתי את הדלת היחידה בבקתה. מאחוריה היה גרם מדרגות לולייני, והוא הוביל למעלה, אל חדרי השינה, ולמטה, למרתף. עליתי למעלה.

ברגע שעליתי, פתחתי את הדלת היחידה שראיתי. בפנים הייתה מיטה, שולחן כתיבה, כיסא, וערימת קוביות עץ. ניגשתי אל הערימה, והתחלתי להזיז את הקוביות. אחרי כמה דקות, מצאתי את מה שהוחבא מתחת לערימה – תיבה בלי מנעול. פתחתי אותה, ומצאתי שם דפים, שנראה כאילו נתלשו מיומן. התבוננתי בהם. הנחתי שהיומן נכתב על ידי אחד מאחיו של יוסיק, בגלל שהם כללו התייחסויות אל יוסיק – בעיקר על כמה שהוא מדבר. וזה העלה לי רעיון.

***

ירדתי למטה, וחיטטתי במגירות של דלפק הקבלה. בסופו של דבר, מצאתי  את זה. דף בגודל כרזה, עשוי נייר עבה, בצבע צהבהב.

פרסתי אותו, הוצאתי טוש מהמקרר, וכתבתי בגדול:

יוסיק מדבר

יצאתי החוצה, ותליתי את הכרזה מעל דלת הכניסה לבקתה. אחר כך נכנסתי חזרה פנימה, ושלחתי הודעה לכל סניף שהיה לי, ועדכנתי אותם על השם הרשמי של רשת החנויות שלנו – יוסיק מדבר.

התחזית

עליתי בחזרה לחדר העבודה של יוסיק. עכשיו, ידעתי מה אני אמור לעשות. אני צריך למצוא את רשימת הסניפים שברשותי, כדי שאוכל לפקח על כולם.

אז התחלתי לחפש, ואחרי כמה שעות, מצאתי מתחת למיטה תיבת עץ, נעולה במנעול פלסטיק גדול. הוצאתי את התיבה ממקומה, וניסיתי לפתוח אותה. מובן שלא יכולתי לשבור את מנעול הפלסטיק.

אז התחלתי לחפש מפתח. אחרי כמה שעות, התיישבתי על הכיסא שליד שולחן העבודה, וניגבתי את הזיעה. ואז ראיתי את המפתח. הוא היה על השולחן.

הרמתי אותו, והכנסתי אותו אל תוך המנעול. המנעול נפתח בנקישה. הורדתי אותו מהקופסה, ופתחתי את המכסה.

בפנים, הייתה מפה. הוצאתי אותה מהתיבה, והתחלתי לעיין בה. ראיתי שם סיכות קטנות, מוצמדות אל מקומות אקראיים בעולם. ואז הבנתי. הסיכות מסמלות את המיקומים של הסניפים!

לקחתי מספר סיכות אחרות, ותליתי את המפה מאחורי דלפק הקבלה. אבל אז, נפל ממנה משהו.

אלה היו דפים ישנים, שנראו כאילו נתלשו ממחברת. אבל היה ברור, שהמחברת כבר לא קיימת, לפי הפס השחור החרוך שלאורכו נראו סימני התלישה.

עיינתי בדפים. הם נשאו מסר דומה:

יוסיק מושי מוש, 1927 / 68

מה הכוונה? ביוסיק, הכוונה בוודאי אל יוסיק הקודם. 1927 זו השנה הנוכחית. הנחתי שהמספר 68 הוא קיצור של השנה 1968, אבל השנה הזאת עוד לא החלה! ומה הכוונה במילים “מושי מוש”?

אם לי היו קוראים “מושי מוש”, זה היה דוחה! סיוט! אסון!

ואז הבנתי. יוסיק. אסון. 1927.

יוסיק ניבא אסון כלשהו, את מותו בוודאי, שיתרחש בשנת 1927!

יוסיק הקודם היה חוזה עתידות!

ואם כך, מה עתיד להתרחש בשנת 1968? האם העסק שלי יבוא אל קיצו?

היורש

ידעתי מיד מה אני אמור לעשות. הבנתי שאם בשנת 1968 אני אמות, אני צריך שיהיה לי יורש, שיוכל לנהל את העסק, ולדאוג שרשת החנויות הזאת לא תיפול בידיו של עובד אקראי. אז זימנתי אליי את חמשת בניי.

***

“אוקיי, ילדים. זימנתי אתכם לכאן היום, כדי לדון בשאלה – מי יהיה יורשי? הייתי רוצה למנות את כולכם, אבל זה יותר מדי. אני צריך רק אחד. ולכן, אנחנו נערוך כאן ועכשיו, קרב עד המוות, והאחרון שישרוד יהפוך ליורשי. יש?”

הילדים הנהנו. והקרב החל.

***

אחרי כמה דקות, השדה היה מכוסה דם. ארבע גופות שכבו לרגלי בני, יורשי. זה היה יוסיק השני (כשנולד, הכרתי רק יוסיק אחד, את עצמי), ולמען האמת, לא יכולתי להיות מרוצה יותר.

“ובכן, יוסיק”, אמרתי, “אתה תהיה היורש שלי. אבל לא עכשיו, אלא כשאמצא את מותי או כשאעלם בנסיבות מסתוריות. ברור?”

יוסיק הנהן.

“וכאשר תזדקק ליורש, עלייך למנות את בנך, יוסיק השלישי. מובן?”

יוסיק הנהן.

“טוב”, אמרתי, “עכשיו תתחפף. אני עדיין המנהל”.

יוסיק הלך, רוטן משהו. אבל לא הבנתי, שמיניתי לי יורש מוקדם מדי. עכשיו, יוסיק יחכה זמן מסוים עד שיחליף אותי, ואני לא העלתי על דעתי, שהוא ינסה לזרז את החילוף שלי.

תקופת השגשוג והדאגות

במשך עשור, העסק שגשג. כל הזמן הוספתי מוצרים חדשים לרשימה, וכעת היא הכילה תריסר מוצרים במקום עשרה!

בנוסף, הרחבתי את רשת החנויות, והוספתי אליה סניף אחד (באנטרקטיקה), שהיה גדול מכל הסניפים שלי גם יחד!

וכמובן, העובדים. התחלתי לשלם להם (חצי דולר בחודש), והם נראו לי מרוצים. לפחות עכשיו, לא חששתי מכך שאחד העובדים ירצח אותי (וגם דאגתי לטפח מערכת יחסים טובה ביני לבין העובדים, כדי להבטיח אמון!).

אבל למרות כל זה, עדיין לא הייתי מאושר. זכרתי את הנבואה של יוסיק הראשון, וכל הזמן תהיתי, מה יקרה.

בן ואביו

יום אחד, ישבתי לי הכורסה המרופדת שלי, ובהיתי בלהבות. עבר עליי יום ארוך ומוצלח! בדיוק סגרתי את החנות (השעה הייתה מאוחרת – אחת עשרה בבוקר!), אחרי שמכרתי שני מוצרים, והייתי עייף. קרוב מאוד לשינה. זה היה עניין של דקות, עד שאפול מהכורסה, וארדם ליד האח.

אבל אז, שמעתי דפיקה בדלת.

קיללתי. כל כך קרוב להרדם!

החלטתי להתעלם מהדפיקה, ולנסות ללכת לישון בכל זאת.

אבל אז, נשמעה דפיקה נוספת, חזקה יותר מהקודמת.

נאנחתי, דשדשתי אל הדלת, ופתחתי אותה. בפתח, עמד אדם קטן, בגובה מטר וחצי בערך. זיהיתי אותו.

“בני!” קראתי בהתלהבות.

ואז ראיתי, שהבן שלי מחזיק בידיו אוזניות.

הוא דחף אותי, נעל את הדלת מאחוריו, ונכנס אל החדר. אחר כך, הוא דחף אותי לכיוון האח, והכריח אותי להתיישב על הכורסה המרופדת שלי.

הוא דחף את האוזניות בגסות על אוזניי, והפעיל אותן. שמעתי צליל. צליל של אסלה, שמורידים בה את המים.

“לא!” צרחתי, אבל היה מאוחר מדי. יוסיק הרים אותי (עם הכורסה ועם האוזניות), וגרר אותי למרתף. שם הוא השאיר אותי, ונעל את הדלת.

בני ירש את מקומי!

העושר הנצחי

בשנים הבאות, לא קרו הרבה אירועים מרגשים או מעניינים ברשת החנויות “יוסיק מדבר”. בכל בוקר, הייתי קם ממיטתי (המיטה של יוסיק הראשון, זה שהקים את העסק), ויורד למרתף. שם הייתי מאכיל את אבי, ואחר כך הולך לשירותים, אשר נמצאו בחוץ, ליד התנין. אחר כך, הייתי אוכל ארוחת בוקר, ובשעה עשר בבוקר, הייתי פותח את הסניף. אל הסניף היו מגיעים אנשים רבים (ולפעמים, גם כמה חיות), וקונים מוצרים שונים. כעבור שעה, הייתי סוגר את הסניף (באחת עשרה בבוקר), ומבזבז את הכסף שהרווחתי במהלך אותו יום, בידיעה שבערב יגיע אליי עוד כסף, מסניפים אחרים, בכל רחבי העולם.

אבל לא אכחיש, שלא קרו דברים מעניינים, ובעיקר משמחים.

למשל, פעם אחת חסכתי את כל הכסף שהרווחתי במשך כמה ימים (הצלחתי לא לבזבז את זה מיד!), וקניתי למבורגיני. אבל, פתחתי על זה קלמנטינה, אז זה נהרס.

כך גיליתי בדרך הקשה, מה קלמנטינה מסוגלת לעשות.

אבל פרט לכך, לא קרו הרבה דברים מעניינים. הכסף שלי הלך והצטבר, למרות שבזבזתי אותו באופן קבוע, ושמחתי מאוד כשחשבתי על מה שיקבל בני, יוסיק, בירושה (פרט לעסק).

העיתון

בלי ששמתי לב, חלפו יותר משלושים שנה!

כן, זה היה מהנה עד כדי כך, לנהל עסק מצליח כל כך!

אבל אז, קרה משהו ששינה את חיי לחלוטין.

***

בדיוק גמרתי לאכול ארוחת ערב. בעוד כמה דקות הייתי אמור לקבל את הדיווחים היומיים מהסניפים האחרים, וגם את הכסף שהרוויחו. אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.

***

אבל כעבור יום, שום דבר לא קרה. זה היה מוזר. כבר הייתי אמור לפתוח את הסניף שלי, אבל שכחתי מזה. במקום זה, רק חשבתי מה קרה לסניפים שלי, לעובדים שלי, ולכסף שלי.

אז החלטתי לקרוא את העיתון. קריאת עיתון תמיד מרגיעה אותי.

אבל זה מה שהיה כתוב על עמוד השער:

סדרת שריפות בכל רחבי העולם:

שלל סניפים, מרשת החנויות השנויה במחלוקת “יוסיק מדבר”,

נשרפו אמש, על ידי מספר אנשים,

אשר דיווחו בהמשך כי הם “קונים מאוכזבים” של רשת החנויות.

אחד “הקונים המאוכזבים” דיווח בהמשך:

“זה היה מספק, לשרוף את החנויות. אפילו את זאת באנטרקטיקה שרפנו. אבל אנחנו יודעים,

שיש עוד חנות אחת לפחות, ואנחנו לא נעצור עד שנשרוף גם אותה”.

אין ספק, כי מדובר בסדרת שריפות מאורגנת ואכזרית,

אך בעקבות העבר המפוקפק של רשת החנויות “יוסיק מדבר”, השורפים לא נעצרו,

אלא התקבלו בברכות בביתם.

עוד ציין אחד “הקונים המאוכזבים”, כי אין לו או לארגונו כוונה לשרוף עסקים ורשתות חנויות אחרות.

התקופה המסוגרת

הייתי המום. כל כך הרבה כסף נשרף. מה אעשה?

אבל אז, נזכרתי בשורה אחת מתוך הכתבה. “שיש עוד סניף אחד לפחות, ואנחנו לא נעצור עד שנשרוף גם אותו”.

אני מוכרח להתחבא! להתחבא, להעלם מהעולם, אם אני רוצה שרשת החנויות הזאת תשרוד!

אז עשיתי את זה. סגרתי את החנות שלי, וירדתי למרתף, שהיה למעשה בונקר.

שם, התבצרתי.

וכך, התגשמה במלואה התחזית של יוסיק, על האסון הכבד של שנת 1968.

העוני

וכך החל העוני. מדי יום הייתי מתעורר, ומאכיל את אבי. אחר כך, הייתי עולה לסניף, והולך משם למכולת. זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא בעיה אחת – הכסף. הוא התחיל להגמר. וידעתי, שאם ייגמר, אני אאלץ לפתוח את הסניף מחדש, וכך אסתכן באיתורו, ובשריפתו.

***

כך חלפו להן עשרים שנות אומללות. אם כי, זה לא היה נורא כל כך, כמו שזה נשמע. אבל בוקר אחד, התעוררתי, וניגשתי אל ארון הבגדים שלי. הוצאתי ממנו את הארנק, ופתחתי אותו. אבל אז, גיליתי שהוא ריק. נגמר לי הכסף!

איך זה קרה? יכול להיות שיש לשבעת המקררים שקניתי השבוע קשר לזה?

לא, בוודאי שלא! מישהו שדד אותי! אבל מי?

ואז, העפתי מבט באבי, הקשור אל כורסה מרופדת, אוזניות על אוזניו. הוא שדד אותי!

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכולתי להמשיך כך יותר!

אז זימנתי אליי את בני, יוסיק, ואמרתי לו:

“מעכשיו, אתה תשלוט ברשת החנויות הזאת!”

ואז, יצאתי מהבונקר, מהסניף, והתחלתי לרוץ. רצתי מהר ככל יכולתי, נושם סוף סוף אוויר צח. הרגשתי מלא באנרגיות. הייתי יכול לרוץ כך במשך שנים!

אבל אז, נתקלתי באבן, ונפלתי. כך מצאתי את מותי.

ההשמדה

הייתי המום מרוב אושר. אני שלוט ברשת חנויות שלמה!

אבל אז, כשהתיישבתי בכורסה ליד סבי הקשור, והרמתי עיתון, נאנחתי בהפתעה (או!). בעיתון הייתה כתבה מלפני עשרים שנה, על שריפה של סניפי רשת החנויות “יוסיק מדבר”.

אז לכן אבי העביר אליי את רשת החנויות!

טוב, זה מרושע!

אבל אין ברירה, אצטרך להתמודד!

אז מצאתי את הסניף של “הקונים המאוכזבים”, ופיצצתי אותו.

עכשיו אוכל לחזור לשגרה!

ליתר ביטחון

אמנם פיצצתי את מתנגדיי, וכעת אף אחד כבר לא איים עליי, אבל עדיין, לא הרגשתי בטוח לפתוח את רשת החנויות לציבור. אולי שריפה כמו זאת תתרחש שוב?

אין לדעת. אז החלטתי, שלא אפתח את רשת החנויות, ובמקום זאת, אפתח אתר אינטרנט.

אז התחלתי לעבוד. בבוקר, הייתי קם, ומתחיל לערוך את האתר יחד עם סבי (שחררתי אותו והורדתי את האוזניות מאוזניו). הייתי מעצב את האתר ואת הלוגואים, מזייף אישורים, ומה לא.

וכך, אחרי כעשור של עבודה מפרכת (חצי שעה ביום!), זה קרה. הצלחנו ליצור את האתר.

אז פתחנו אותו לציבור הרחב. למרבה ההפתעה, האתר התחיל להתפרסם מאוד (הרבה יותר משרשת החנויות הפיזית הייתה מפורסמת!). בכל יום, הייתי מקבל שלל הזמנות, ויחד עם ילדיי וסבי, הייתי שולח את ההזמנות לכל רחבי העולם. העסק שגשג.

אולי בעתיד, יתרחשו עוד שלל אירועים שיטלטלו אותי ואת העסק כולו. אבל נכון לעכשיו, הייתי מאושר.