שפה שיבולת

בפרויקט זה בחנו חברות וחברי שכבת רימון את השאלה: מה יהפוך את ביה”ס למרחב מיטיב עבור בנות ובני נוער.

במהלך הפרויקט יצרו החניכות.ים משפטים ששימשו אותם.ן כציר מרכזי עבור הסיפורים הקצרים אותם הם כתבו.

מקווה שתהנו מהקריאה.

ניצה.

מבקש שתלמדו אותי דברים שקשורים לחיים ולמפגש עם אנשים אחרים

אף פעם לא מאוחר להגשים חלום

מאת: אור פרץ

  רון היה בכיתה ח’. הוא התקשה בהרבה מאד מקצועות. הוא לא כ”כ התעניין בשיעורים הרגילים, הוא רצה להיות ספורטאי. כל המורים אמרו לו שיעזוב את הספורט, שעדיף לו ללמוד דברים שיעזרו לו בחיים. הם גם אמרו שהוא יכול לעשות ספורט בתור תחביב, לא בתור משהו להסתמך עליו בעתיד. רק המורה לספורט אמר לו: “תעשה את מה שעושה לך טוב, לא מה שאחרים אומרים שיעשה לך טוב”. 

  השיעור היחיד שרון לא הסכים לפספס היה שיעור ספורט. הוא אהב כדורסל, כדורגל, קפיצה לרוחק ולגובה, אבל הדבר שהכי אהב היה ריצה. כשהיה רץ, הוא הרגיש חופשי ומשוחרר. הוא חלם שכשיגדל יגיע לתחרויות. המורה לספורט ראה בו ילד שרק צריך שמישהו יתמוך בו. הוא החליט לעזור לו בכל מה  שיאפשר לו להגשים את החלום שלו. בשיעורים שבהם היה קשה לרון להתמודד, המורה לספורט לקח אותו לרוץ קצת. 

  רון ראה מודעה לתחרות ריצה וסיפר על כך למורה לספורט. המורה אמר לו: ” אם אתה רוצה להשתתף אני מוכן לעזור לך להתכונן למרוץ”. רון שמח על הצעתו של המורה לספורט והסכים.

הם התחילו להתכונן. בשיעורי הספורט נתן המורה לרון תרגילים שונים משאר התלמידים. יום לפני המרוץ רון היה מבוהל. המורה אמר לו: “אם זה מה שאתה רוצה לעשות בחיים, אתה ממש מסוגל לזה”. 

  המורה הגיע לעודד אותו. כשהמרוץ התחיל ורון יצא לדרך, נראה היה שהוא בין האצנים המובילים. בסופו של דבר הגיע רון למקום חמישי מתוך שלושים מתחרים. הוא היה קצת מאוכזב. הוא רצה להגיע ראשון, הוא רצה את הגביע. המורה ניגש אליו ואמר לו: “כל הכבוד לך, רצת מצוין, תמיד תהיינה לך עוד הזדמנויות, בסוף בטח תגיע מקום ראשון”. האצן שהגיע ראשון ניגש לרון, לחץ לו את היד ואמר לו: “אתה אחד מהרצים הטובים ביותר שאי פעם התמודדתי נגדם”.

רון לא וויתר וכמה שנים אחר כך הגיע מקום ראשון בתחרות עולמית.

מבקש שתלמדו אותי דברים שקשורים לחיים ומפגש עם אנשים אחרים

אחי איפה אתה

מאת: דניאל שניידר

   יוני יצא להפסקה וחיפש בלוקר את ספרי האנגלית. אחרי כדקה תומר חברו הטוב הגיע והבהיל אותו. יוני כל כך נבהל שנפלו לו הספרים. תומר ויוני התחילו ללכת לשיעור אנגלית. הם נכנסו והתחילו לדבר על המורה שלהם יואב שעוזב בסוף השנה. יוני נורא עצוב בגלל זה כי יואב הוא המורה שהוא הכי אוהב והכי מרגיש קרוב אליו.

   יוני מתחיל להרגיש אבוד בבית הספר ולא מרגיש שיש משהו שבאמת מחזיק אותו ומעניין, ולכן הוא מתחיל לחפש אולי ללכת לבית ספר אחר. הוא לא מספר לתומר את המחשבות שלו כי הוא מפחד שתומר לא יבין אותו ויכעס עליו.

תומר שואל את יוני למה הוא כל כך מבואס. הרי כל הזמן באים מורים חדשים או עוזבים. יוני אומר לו שזה נכון אבל עם יואב היה לו ממש נחמד וכיף לדבר, לא בהכרח על הלימודים. 

   בסוף השיעור יוני הולך לדבר עם יואב על הכוונה שלו לעבור. הוא ניגש אליו ושואל אותו אם יש לו רגע. יואב אומר שאין בעיה והם מתיישבים על ספסל קרוב. יוני מספר ליואב על כל מה שעובר עליו ומבקש את עצתו. באותו רגע תומר מגיע, כדי להחזיר ליוני את הכובע שלו. הוא שומע את כל מה שיוני אומר. הוא מביא ליוני את הכובע והולך בלי להגיד מילה. יוני מבין שהוא בטח שמע הכל ורודף אחריו. הוא צועק לו לעצור. תומר מסתובב בפתאומיות ואומר: “אני לא מאמין שלא חשבת להגיד לי”. הוא כועס כל כך, ולא מוכן בכלל לדבר עם יוני. הוא פשוט הולך.

   סוף השנה מגיע. תומר ויוני עדיין לא מדברים ויוני עצוב. הוא כל כך מצטער על מה שהוא עשה אבל הוא מוכן לעבור, הוא מוכן לשינוי כזה, הוא רוצה התחלה חדשה.

   לפני שהם עוזבים את הבית ספר יוני מחליט לכתוב  לתומר הודעה, אחת אחרונה, כדי לנסות לפתור את כל העניין ביניהם. “היי תומר מה איתך? אני רק רוצה להגיד לפני שנגמרת השנה, שאני ממש מקווה שנוכל לחזור להיות בקשר. אתה חשוב לי . זאת הייתה הבחירה הכי קשה  בשבילי, והייתי עושה הכל כדי להשאיר אותך קרוב. מקווה שנוכל להיפגש ולדבר”. 

תומר קורא את ההודעה ומחליט לא להגיב.

   החופש הגדול עבר יוני התחיל את השנה בבית ספר החדש. תומר מתיישב ורואה את הכיסא הריק של יוני. הוא מבין שאולי הוא היה צריך לתת לו להסביר את עצמו. 

אני מבקשת שביה”ס יהיה מקום שבו שמים אלי לב

שימו לב אליי 

מאת: מור כהן 

  רומי התעוררה אחרי עוד לילה של סיוטים. היא קמה והתלבשה בכל כך הרבה בגדים, בקושי ראו שהיא שם, והלכה לבית הספר. היא הייתה בדרך לשיעור הראשון שלה ופתאום ראתה אותו. הוא עמד כאילו כלום לא קרה. הכל הציף אותה והיא התחילה לרוץ משם כדי להתרחק ולא נכנסה לשיעור. היא הרגישה שמתחיל לה התקף חרדה, משהו שקורה מאז שהוא אנס אותה.

   דני, חברתה הטובה של רומי, ראתה מה קרה. היא רצתה לעזור אבל רומי לא נתנה לה. אחרי שבועיים הציונים שלה התחילו להתדרדר והמורים אמרו לה שהיא צריכה להיכנס יותר לשיעורים וללמוד בבית, כי אם היא לא תעשה את זה היא תיכשל או תצטרך להישאר כיתה. באחד הימים דני באה לרומי וניסתה לשכנע אותה להגיד מה קרה לה. אחרי כמה רגעים רומי ענתה בבת אחת ובקול של כעס ובכי: ” מה את רוצה שאני אגיד לך שאני נאנסתי על ידי חבר שלי? ” דני הייתה בשוק ושאלה איך היא יכולה לעזור. ” סיפרת להורים? סיפרת למישהו מבוגר?” אבל רומי צעקה: “את לא יכולה להגיד לי להגיד לכולם שאני נאנסתי!” 

  דני החליטה שהיא צריכה לעזור לה אז היא כתבה פתק ליועצת: היי לפני כמה זמן רומי נאנסה אבל היא לא מוכנה לדבר עם אף אחד אל זה ואני דואגת למה בבקשה תבררי מה קורה איתה אני ממש דואגת לה. אחרי שבוע היועצת לקחה את רומי לחדרה וניסתה לעזור לה. רומי סיפרה לה מה קרה לה. לאורך כמה שבועות ומפגשים רומי והיועצת כבר הצליחו לעבד את המקרה והגיעו להחלטות ממש טובות בשבילה. 

   ביום האחרון של הלימודים לרומי נמאס לשתוק. היא הלכה לאולם בית ספר קראה לכולם וצעקה “נאנסתי על ידי חבר שלי ולאף אחד לא היה אכפת וכל מה בא לי לעשות זה לצעוק !!” כולם היו בשוק ומישהו צעק “תצעקי” והיא התחילה לצעוק וכולם צעקו איתה. מאחורי כל התלמידים עמדה היועצת והיא פשוט חייכה והרגישה גאווה.

אני מבקש שביה”ס יהיה מקום ששמים בו לב אלי

יואב ואיציק 

כתב: נועם אודם

  כמו בכל בוקר יואב התעורר גם הבוקר בתשע. כבר זמן מה שהוא לא הולך לביה”ס. חבריו לכיתה עשו עליו חרם לפני חודשיים, ומאז הוא מסתגר בבית. הוא מרגיש מאוד בודד. אף אחד מצוות ביה”ס לא הפנה אליו יד. הוא מרגיש שלא אכפת לאף אחד שם. מעולם הוא לא היה ילד מקובל, אבל היו לו כמה חברים, לא מקובלים גם הם. עכשיו הם גם לא מדברים אתו כי הם חוששים שיעשו עליהם חרם גם. הוא לא חושב שהייתה ממש סיבה לחרם, פשוט בגלל שהיה לא מקובל וקצת שונה.

  הדבר היחיד שגורם ליואב לצאת מהבית הוא ההליכה לפינת החי. יואב מתנדב בפינת החי של הישוב שלוש פעמים בשבוע. הוא היה עושה זאת גם לפני שהחרם התחיל. הוא מאוד אוהב בעלי חיים, וכשהוא הולך לשם הוא מרגיש שלא שופטים אותו. בפינת החי הוא פוגש את איציק, האחראי ומייסד פינת החי. איציק הוא איש מבוגר בן 75. אין לו משפחה והוא מקדיש את כל זמנו לטיפוח פינת החי. כבר שנתיים שהוא פוגש את יואב שלוש פעמים בשבוע. איציק מרגיש שיואב הוא כמו הבן שאף פעם לא היה לו. כשיואב מגיע בתחילת השבוע, הם יושבים ושותים קפה, ומדברים על איך עבר עליהם הסופ”ש. אח”כ הם בודקים מה יש לעשות ומה צריך לתקן ולסדר במהלך אחה”צ והשבוע.

  יואב מאד סומך על איציק. הוא מספר לו הכול. יום אחד הוא מגיע ונראה מבואס ועצוב. איציק שם לב ושואל אותו: ” מה קורה יואב? למה אתה נראה עצוב?”. יואב מספר לו שהילדים בכיתה הפסיקו לדבר אתו. הם גם הוציאו אותו מקבוצת הווטסאפ. הוא ניסה לפנות למורה, אך היא סירבה לעזור לו. היא אמרה שזה עניין שלו עם שאר הילדים, והוא צריך לשחזר בעצמו למה הם כועסים עליו. הוא סיפר לאיציק שהוא מרגיש פגוע ובודד. איציק מחבק אותו ואומר: “זאת רק תקופה, יהיה בסדר, נעבור את זה ביחד”.

  אחרי כמה ימים, התקשרה מנהלת ביה”ס לאיציק, וסיפרה לו שרוצים לפתוח פינת חי בביה”ס. היא הציעה לו להיות אחראי על הפרויקט. איציק אמר שיחשוב על זה, ויחזור אליה תוך כמה ימים. אחרי השיחה, איציק נזכר בסיפור של יואב, וחשב שזה יכול לעזור להחזיר את יואב לביה”ס. הוא סיפר ליואב על השיחה עם מנהלת ביה”ס, ושאל אותו אם הוא רוצה לעזור לו עם זה. יואב שמח מאד, ואמר שכן.

  כעבור שבועיים התחילו איציק ויואב בתמיכת מנהלת ביה”ס להקים את פינת החי. מאותו רגע יואב הגיע יום יום לביה”ס. הוא בילה כל הפסקה וכל רגע פנוי בפינת החי, וזה עזר לו להתחבר לילדים חדשים. בנוסף, די מהר, פסק החרם עליו. בזכות איציק ופינת החי, יואב קיבל מקום לתת ביטוי לכישרונות ולתחביבים שלו, וביה”ס הפך להיות מקום שבו שמים אליו לב.

תנו לי זמן לבחור ללמוד

הזדמנות שנייה

מאת: אושר מרקוס

  פז התרגל לבחור את המושב הכי פינתי ואחורי בכיתה. הוא היה מביט אל מחוץ לחלון, מתעלם בהפגנתיות ממלמולי המורה והתלמידים. מדי פעם שם לב להערות החכמות של שירה, והתרשם מאיך שהכיתה תמיד השתתקה כשהיא התחילה לדבר. לו לעומת זאת כמעט אף פעם לא הייתה דעה בנושאי השיעור והוא לא רצה דעה כי השיעורים נראו לו טיפשיים כל כך.  “גישה בעייתית” זאת הייתה הבעיה שלו לפי דעת המורים בבית ספר “עתיד”, בית ספר “פסגות” , בית ספר אח”י…

   ביום הראשון בבית ספר “אחדות” פז לא ציפה ליותר מידי. נשארה לו רק שנה אחת להערות המתנשאות והמבטים המאוכזבים. הוא נכנס לכיתה חדשה וכמו תמיד חיפש את הכיסא המרוחק ביותר, אך גילה שהאפשרות הזאת כבר לא הייתה קיימת. כבר ישבו בו. הוא התיישב בכיסא הקרוב אליו וצפה בחבריו לכיתה מתבדחים ומשלימים פערים מהסופ”ש. הוא אף פעם לא היה חלק מחבורה כזאת והוא קיבל את זה שגם לא יהיה. לאחר כמעט רבע שעה המורה נכנסה לכיתה. היא הייתה אישה גבוהה עם שיער כהה ואסוף וחיוך אדיב.

   נראה שלהשתיק את הילדים בכיתה לא היה הצד החזק שלה, אך לבסוף היא הצליחה  להתחיל סבב שמות בשביל הילד החדש בכיתה. לאחר מכן המחנכת, נורית היה שמה,  ניגשה אל הלוח וכתבה את הסדר היום. בצער רב פז גילה שהשיעור הראשון יהיה מתמטיקה.  הוא יצא הכיתה ברגע שיכל והתיישב על ספסל בגינה האחורית.

   פז שם באוזניות את “girls got rhythm” של ac/dc. הוא נזכר בשיחה שלו עם שירה אתמול: “אתה הפסקת לנסות” היא אמרה לו בעצב והוא מיד העביר נושא. אבל עכשיו הוא חשב על זה. כשהפסיק לנסות הוא הפך את כל כישלונותיו הרבים בבית הספר לאחד גדול. זה מרגיש כמו פחות עבודה.

   “אני יכולה לשבת איתך?” פז קפץ ממקומו. הוא בכלל לא שם לב שנורית התקרבה אליו. נראה שכבר הגיע הזמן לעוד שיחת הטפה. “כן , אבל זה לא יעזור יותר מדי, אני שונא מתמטיקה” הוא ענה באגרסיביות שמיד הבין שכנראה הייתה מיותרת. “זה בסדר” נראתה אכזבה על פניה, אך זו במהירות השתנתה לעוד חיוך מעודד. ישיבתו הזדקפה, “אתה מודאג ממשהו?” “לא ממש” הוא ענה וכרגע לשניהם היה מבט לא מאמין. שלו בגלל ההתעניינות שלה, ושלה בגלל השקר הברור. “בית ספר חדש זה לא קל”, היא שברה את השתיקה לאחר דקה או שתיים “אני יכולה לדמיין כמה זה קשה. אבל העניין הוא, ששיטת החינוך פה היא קצת שונה. השיעורים פה קצת שונים ואתה אולי תגיב קצת שונה אלינו. בוא תנסה, בסדר?” הוא לא ענה ונורית קמה והלכה. הוא ישב שם לעוד כמה דקות וחשב. שיעור חקלאות לא נשמע לו רע כל כך. הוא קם מהספסל ופנה לכיתה. בית הספר פה שונה לא? זה שווה ניסיון.

אני מבקשת שתלמדו אותי דברים שקשורים לחיים ולמפגשים עם אנשים אחרים

ציפור קיר וברוש

מאת: ליה מלול

   יום גשום אחד, בבי”ס אלונים, הרגיש הצבע הירוק שעל הקיר קצת עצוב. הוא רצה שיצבעו אותו על ספסל ולא על קיר. הברוש, החבר שלו, ניסה לעודד אותו ואמר לו: “לא נורא להיות על הקיר, זה עדיף מלהיות ליד שביל”. הברוש והצבע הירוק חברים כבר תקופה ארוכה, הם מתחילים לדבר אחרי שכולם הולכים מביה”ס.  הם מדברים על היום יום ועל מה שעובר עליהם.

  הצבע הירוק יחסית חדש, וזאת הפעם הראשונה שיש לו חבר כמו הברוש לדבר אתו. הוא החליט הפעם לפתוח דף חדש. הוא רוצה להצליח להתחבר לעוד חברים.  הברוש כבר מבוגר, הוא מאוד אוהב את הפינה שלו ליד הקיר. הוא אוהב את הלבד שלו, אבל בקלות מדבר עם אחרים.

  על הברוש גרה ציפור, מאוד חברותית. יש לה משפחה שגרה קרוב אליה, על עץ אלון שנמצא ליד גן השעשועים. היא לא פוגשת אותם כ”כ הרבה. הציפור שומעת את השיחות של הצבע הירוק והברוש, ורוצה להכיר ולהתחבר לצבע גם.

  הציפור מבקשת עזרה מהברוש: “אתה יכול להכיר ביני לבין הצבע? הוא נראה מאוד נחמד, ואני רוצה עוד חברים חוץ ממך”.  הברוש קצת נפגע, אבל הוא מחליט לעזור לה בכל זאת. הוא קורא לציפור, ומזמין אותה לעמוד קרוב לצבע שעל הקיר.  “צבע, תכיר, זאת ציפור, ציפור תכירי זה צבע ירוק”. שניהם התרגשו מאוד. הציפור והצבע הודו לברוש על זה שהפגיש ביניהם, ושלושתם המשיכו לבלות כל אחר צהרים ביחד. עד שהברוש מת.

שמחת חיים לא באה מכסף

מאת: מאיה סרור

   גזל קמה בבוקר, שטפה פנים והתארגנה לביה”ס. גזל גרה אצל אחותה הגדולה בחיפה. אחותה נתנה לה את האוכל לביה”ס וגזל הלכה. איך שהיא נכנסה לביה”ס היא ראתה את לונה. הן החליפו מבטים. לונה הייתה האויבת הגדולה של גזל. כל השנה לונה וחברותיה מציקות לגזל. פעם אחת לונה השפריצה על גזל מים, וכך גם כל חברותיה של לונה. גזל נבהלה ורצה לכיתה. היא התקשרה לאחותה והלכה הביתה. לונה צילמה את גזל בזמן שהשפריצו עליה מים, והפיצה את התמונה בווטסאפ, בפייסבוק, באינסטגרם.

   גזל פחדה לבוא לביה”ס, היא התביישה וישבה בבית בוכה. אחותה ראתה את התמונה בפייסבוק ושאלה את גזל: “מה עשו לך? למה את בוכה כ”כ? עשית להם משהו שבגללו הן עשו לך את זה?”. גזל המשיכה לבכות ואמרה:” כלום לא קרה, הכול בסדר, אלה חברות שלי. זה היה משחק”.

   למחרת החליטה גזל ללכת לביה”ס ולהחזיר להן. היא ה חליטה קודם לדבר עם ניצה המורה לאנגלית שלה. גזל אוהבת את המורה לאנגלית ונוהגת לספר לה דברים ולהתייעץ איתה. היא גם יודעת שהמורה עברה דבר דומה כשהייתה ילדה. גזל אמרה לניצה שעכשיו עשו לה את מה שעשו לה כשהייתה קטנה. ברגע הראשון ניצה הביע דאגה ובהלה לגזל. היא ניסתה להבין מה לעשות. ברור שהיא מורה והיא צריכה לחשוב על הצעה שלא תפגע בלונה. היא מבקשת שלא תפגע בלונה כי אין לה הורים שדואגים לה ומחנכים אותה ואומרים לה מה כן ומה לא לעשות. גזל אמרה: “בסדר, תודה” נתנה לה חיבוק והלכה. אבל זה היה בסדר רק מבחוץ, לא מהלב.

   בהפסקה, כשכולם יצאו מהכיתה, נגשה גזל לתיק של לונה וחיטתה בו. היא מצאה יומן פרטי של לונה והתחילה לקרוא בו. היה כתוב שם על המשפחה שלה, על החיים שלה. גזל הסתכלה והייתה קצת בשוק. מצד אחד כולם בביה”ס יודעים שיש לה כסף וחיים טובים, אבל מצד שני, היא בעצם בכלל לא מבסוטה בחיים. היא רק עושה הצגה בביה”ס.

  גזל החליטה לדבר עם לונה. היא יצאה לחצר וראתה אותה עם חברות שלה. היא ניגשה ואמרה ללונה: “בואי רגע, אני צריכה לדבר איתך”. לונה אמרה: “אני לא יכולה לדבר איתך, ילדה ענייה ומסכנה”. גזל לא ויתרה, תפסה את לונה ביד, משכה אותה לכיתה וסגרה את הדלת. דבר ראשון שאלה גזל: “את בסדר? אני יודעת שלא טוב לך עם המשפחה שלך..”  “מה?” אמרה לונה והלכה לכיוון הדלת. “תסתכלי” אמרה גזל.  לונה הסתכלה וראתה את היומן ביד של גזל. לונה חטפה ממנה את היומן ושאלה “מה את עושה עם היומן שלי?”. גזל אמרה שהיא קראה אותו ויודעת הכול. לונה כעסה ונראתה מבוהלת. “אל תפחדי, לא אספר לאף אחד. אני יכולה לעזור לך, אולי את רוצה שנהיה חברות? נכון שאני ממשפחה עניה, אבל אני מבסוטה, אל תסתכלי על כסף אלא על אכפתיות ואהבה”.

שתי הבנות התחברו, ולונה אמרה: “היינו אויבות, ועכשיו חברות. תראי, הכול אפשרי בחיים”.

אני מבקש שביה”ס יהיה מקום ששמים בו אלי לב.

 אני מי שאני

מאת: אליוט גילס

   אלכס היו ילדים בודדים, היו להם המון חברים אבל תמיד הרגישו לבד. גם אף אחד לא הבין אותם כשהם אמרו שהם לא בן ולא בת  אבל הם גם לא בדיוק באמצע אבל גם לא מרגישים כלום. כולם אמרו להם “זה סתם שלב, זה יעבור לך. בגיל שלך כולם קצת ככה את פשוט מבולבלת”. אלכס ידעו שזה לא שלב, הם ידעו שהם לא מבולבלים. אלכס רצו לסיים עם זה. לא היה להם את הכוח הנפשי להתמודד אז הם פשוט עברו בית ספר ובאו כבת. בת “רגילה”, שמתלבשת רגיל, שיוצאת עם בנים, שיוצאת עם חברות ועושה שטויות. אבל אלכס ידעו שהם לא הם וזה הפך את החיים שלהם למאוד קשים. אלכס התמודדו עם דיכאון. דיכאון שהרגיש כאילו הוא משתלט על כל החיים שלהם ושולט בהם. היה להם מאוד קשה להתעורר בבוקר אבל למישהי רגילה אין קשיים אז הם הסתירו את זה. אף אחד לא קרה להם אלכס כי אף אחד לא ידע.

   יום אחד הזמינו את אלכס לפגישה. לא סתם מישהי רנדומלית אלא המורה האהובה עליה, שיר. שיר באה אליהם ואמרה “—- בואי רגע”. אלכס באו וקצת פחדו כי לא ידעו על מה היא רוצה לדבר. הציונים שלהם טובים, הם לא עושים בעיות בבית ספר והם נכנסים לכל שיעור ומשתתפים. שיר אמרה את הדבר שאלכס הכי לא ציפו אליו, היא אמרה “היי — ילד התקשר מבית הספר הקודם שלכם”. אלכס היו בשוק, ואז הם שמו לב שהיא אמרה שלכם, שלכם. הם פחדו כמו שלא פחדו בחייהם. הם פחדו שהיא תגיד למורים האחרים ולילדים ויצחקו עליהם שוב.

   מי שהתקשר היה ילד שתמיד רצה לעשות לאלכס בעיות ושנא את זה שהם היו מחוץ ל”נורמל”. הוא אמר לשיר שהם “פריקית מוזרה” ושהם משתמשים בהםאתם. היא קצת הייתה בשוק אבל אמרה לו: “אל תתקשר לפה יותר” וניתקה. שיר אמרה לאלכס, “זה בסדר הילד שלי טרנס הוא נולד כנקבה אבל הוא בן, אז למרות שזה לא לגמרי מה שאתם כפי שאני מבינה מהילד אני מקבלת אותכם כפי שאתם ואני מבינה את הקושי”. אלכס פרצו בבכי. הם לא האמינו שמישהו מקבל אותם. הם הרגישו הקלה קטנה אבל גם פחדו. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו שם אותם במקום כזה. היא אמרה להם: “אני מבינה שזה שוק שאני יודעת אבל יש לי כמה שאלות. תרגישו חופשי לא לענות אם זה לא נוח”. היא שאלה אותם כמה זמן הם יודעים, ואיך לקרוא להם – אם בשם אחר. ואת הדברים האלה היא שאלה אותם. “אתם רוצים עזרה להגיד לשאר בית הספר?” “לא!” הם צעקו מפחד. “סליחה, אני פשוט ממש לא רוצים ששאר בית הספר ידע. אני לא רוצים שמה שקרה בבית הספר הקודם שלי יקרה פה. בגלל זה עברתי. אני לא רוצים שכולם יצחקו עליי”. “בסדר” אמרה שיר ” אני יודעת שזה מפחיד. אם תרצו מתישהו תבואו אליי. אני פה”. הם יצאו מהחדר.

   אחרי זה כמעט כל יום הייתה להם שיחה. לפעמים בהפסקה על הזמן של אלכס ולפעמים בשיעור. שיר עזרה לאלכס להרגיש ביטחון ושמחה. אחרי שלושה חודשים אלכס הרגישו שהם יכולים להגיד לחברה הכי טובה שלהם, אמילי. הם באו אליה ואמרו לה: “אני יודעת שזה קצת שוק ואני מאוד מפחדת להגיד את זה אבל אני, אני, אני לא בת!” מרוב שהיו לחוץ הם צעקו את זה. במזל רב אף אחד לא שמע את זה. אמילי שתקה, ואלכס אמרו “בבקשה תגידי משהו… כל דבר”. אלכס היו כל כך עצובים כשהיא אמרה: “מה? איכס” ורצה.

   למחרת, כשהלכו לבית הספר כולם הסתכלו עליהם מוזר. כשהם הגיעו ללוקר שלהם הם ראו שכתוב שם: ” —- משתמשת בהםאתם כמו פאקינג מוזרה” אלכס ידעו מי כתבה את זה וכעסו כל כך. הם ברחו לכיתה ריקה ובכו. מישהי נכנסה. מישהי שאלכס לא ממש מכירים. אלכס חשבו שהיא באה לצחוק עליהם אבל למרבה הפתעתם היא נתנה להם חיבוק ואמרה: “גם אני כמוכם”. הם דיברו כל היום והתחברו כל כך עד שסוף היום הגיע הם הגיעו להחלטה. כולם היו באיזור של ההסעות. הם הביאו כיסא ואלכס עמדו עליהם וצעקו: “אני לא פריקים אני מי שאני”.

וכל זה בזכות שיר.

אני מבקש מרחב שיעזור לי להתרכז

מאת: פייר מטר

  יום אחד ישבתי בחדר ושיחקתי במחשב. פתאום שמעתי צעקות. אלה היו ההורים שלי. זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע אותם רבים.  התקרבתי לדלת כדי לשמוע על מה הם מדברים. אמא כעסה על אבא בגלל שהוא מבזבז את כל הכסף שיש לו על אלכוהול והוא לא מוכן לשנות את זה. אז, שמעתי הדלת נטרקת ואת אמא שלי בוכה.

   יצאתי מהחדר כדי להרגיע את אמא והיא אמרה לי שהכול יהיה בסדר. למחרת, הלכתי לבית הספר, ולא הצלחתי להתרכז, כי כל הזמן חשבתי על הבעיות שיש בבית. ביקשתי מהמורה לצאת כי אני צריך רגע זמן לחשוב על דברים. היא הסכימה ואמרה לי: “בבקשה, אתה יכול לצאת, ואם אתה צריך עזרה תגיד לי.” יצאתי מהשיעור כדי לחשוב על זה, ואז מצאתי את החברים שלי משחקים בחצר. הם קראו לי והזמינו אותי לשחק איתם. אמרתי להם שאני צריך קצת זמן לבד כי יש לי כמה דברים לחשוב עליהם.

  הסתובבתי סביב ביה”ס כדי לנשום אוויר, והסתכלתי על הנוף היפה. נרגעתי קצת, וחזרתי לכיתה. זה מאד עזר לי להתרכז ולהיות חלק. זה משמעותי לי שיש בביה”ס מבוגרים וילדים שאני יכול לדבר איתם ולשתף, וגם שמאפשרים לי מרחב להתאוורר ולהיות רגע לבד.

תלמדו אותי שהכול אפשרי בחיים

המורה למתמטיקה

כתב: עינב כרמי יינון

  אוהד בכיתה ח’. הוא אוהב להגיע לביה”ס, בעיקר כי הוא אוהב מתמטיקה. המורה למתמטיקה מאוד נחמד והוא נהנה לדבר אתו. הוא גם אוהב ללמוד ואוהב את החברים שלו.

  המורה למתמטיקה, משה, פוגש את אוהד פעמים בשבוע אחרי ביה”ס לשיעורים פרטיים. הם נפגשים בבית של אוהד. היום, יום רביעי, הוא יום שיש לו מתמטיקה. חוץ מזה, אחה”צ משה יבוא אליו – זה מאד משמח אותו. אוהד מגיע הביתה בשתיים וחצי. הוא אוכל ארוחת צהרים שאמא שלו הכינה לו  ועושה את דף העבודה שמשה נתן בשיעור. בארבע וחצי משה מגיע. לפני תחילת העבודה הם יושבים לדבר. אמא של אוהד מכינה למשה את הקפה הקבוע, עם העוגייה בצד.

   משה פותח ואומר: ” יש לי משהו לא כל כך משמח לספר לך”. החיוך של אוהד נעלם מפניו, יש לו תחושה לא טובה. משה ממשיך: “בעוד שבוע אני נאלץ לעזוב את ביה”ס.” “למה?” אוהד שואל. “אני עוזב את הארץ. אני הולך לגור עם אח שלי בניו יורק. נולד לו בן והוא ביקש שאצטרף אליהם”. “וואו מזל טוב, אבל איך אלמד מתמטיקה בלעדייך?” אוהד שאל. “תמיד יש איך ללמוד, גם בלעדי,” עונה משה. “אין לך מה לדאוג. אתה ילד חכם, ואתה תמצא איך לעשות זאת בלעדי”.

   אוהד היה עצוב מאוד, אבל הבין שמשה חייב לעזוב. הוא הבין שהוא כנראה יסתדר בלעדיו. הוא מאד העריך את משה ואהב אותו ונהנה לדבר אתו. הוא החליט לשמור אתו על קשר. הוא החליט שמדי פעם הוא יתקשר לעדכן אותו מה קורה ולשמוע על חייו של משה.

    אוהד המשיך ללכת לביה”ס. בהתחלה היה לו קצת עצוב, אבל הוא ראה שהוא מסתדר במתמטיקה גם בלי משה. אומנם המורה החדשה למתמטיקה לא הייתה משה, אבל היא הייתה מורה טובה. הוא הצליח להבין מתוך כל הסיפור שבגלל שמשה היה כ”כ משמעותי עבורו הוא קיבל כלים לחיים והוא לא תלוי באחרים אלא בעצמו, ושבחיים הכול אפשרי.

עזרו לי לגבש דעה משלי, ותנו לי מרחב לדבר

 סיפורו של דוד

 מאת: מושקא עפרון

היה היה ילד.

הוא היה ילד כאפות.

הוא היה עושה כל מה שחברים שלו היו עושים.

הוא היה

• לובש בגדים שהם לבשו.
• עושה דברים שהם עושים.
• מסכים עם הדעות שלהם.

בקיצור ילד ללא עמוד שדרה ודעות משלו.

יום אחד עברה לכיתה שלהם ילדה חדשה,

והוא התאהב בה ממבט ראשון.

אבל, החברים שלו החליטו לעשות עליה חרם.

זה הרס אותו מבפנים, שהוא צריך לעשות עליה חרם.

הוא לא ידע מה לעשות.

הוא פחד שאם הוא לא ישתתף בחרם הוא יאבד  את הכל.

את החברים שלו,

את הדעות שלו,

את האישיות שלו,

את מה שהופך אותו להיות הוא.

אבל…

האהבה שלו אליה היתה חזקה יותר.

הוא לא ידע בדיוק מה לעשות,

אז הוא הלך ליועצת בית הספר.

הוא נכנס לחדר של היועצת,

הוא התיישב אבל הוא לא ידע איך להתחיל את השיחה.

היועצת שמה לב,

אז היא החליטה להתחיל.

“היי, אז למה באתה לפה היום?”

הוא ענה “אז… אמ…” הוא היסס.

“יש לי בעיה קטנה.”

היועצת ענתה בנעימות “איזו בעיה?”

“אמ… אז יש ילדה בכיתה שלי שאני אוהב ואני לא יודע מה לעשות”

היועצת הינהנה בהבנה “אני רואה”.

היא המשיכה: “ומה אתה רוצה לעשות לגבי זה?”

“אני רוצה למצוא אומץ להגיד לה מה אני מרגיש”.

“הנה יש לך פה מרחב לדבר”.

“תודה”.

הוא לקח את עצמו בידיים,

ואמר לעצמו שזה הזמן לפתח אישיות.

אישיות שהוא יאהב ודעות שהוא באמת יסכים איתן.

לא כי חברים שלו חושבים ככה אלה כי הוא באמת מרגיש ככה.

…

הוא אזר אומץ וניגש אליה.

הלב שלו פעם חזק מהתרגשות.

היא הסתכלה עליו.

הוא תהה אם הוא  באמת יכול לעשות את זה.

הוא שאל את עצמו אם באמת כדאי.

היא שאלה: “אתה צריך משהו?”

ברגע שהוא שמע אותה הוא אמר לעצמו:

“על הזין שלי בוא נעשה את זה”.

ואז, עם כל החששות,

הוא פתח את הפה ואמר:

“כולם פה עושים חרם עלייך, אבל אני לא חושב שזה בסדר.

אני מרגיש שאת בן אדם טוב וזה לא בסדר שהם שופטים אותך

בלי להכיר אותך קודם. בזכותך ראיתי כמה הם מטומטמים,

גם אני הייתי מטומטם להיגרר לזה. אני הולך להפסיק להיות איתם. ו.. ואני אוהב אותך.”

נהיה שקט.

היא נראתה בשוק.

הוא נלחץ כל כך בזמן שהוא חיכה שתגיד משהו.

ואז היא אמרה:

“יא-הזוי מאיפה נפלת עלי? יש לי חבר וזה שאתה והחברים הערסים שלך

עושים עלי חרם לא מפריע לי,

בבקשה אל תפנה אלי יותר אף פעם”.

הוא היה כל כך בהלם.

הוא לא ידע איך להגיב.

הוא פשוט ישב שם בזמן שהיא קמה והלכה.

אבל, באותו רגע, קול קטן בראש שלו אמר לו

שזה לא אומר שהוא צריך להפסיק להשתנות.

מאז עברו שנתיים. הוא עכשיו מאושר מאוד עם החברים החדשים שלו

והוא לא מתחרט על כלום.