מערב הסעודית לישראל סיפורו של דוד שוקר

נולדתי בי ‘בשבט תש”ד 4.2.44 בנג’ראן בערב הסעודית. בוודאי תמהים אתם שיודע אני את התאריך המדויק אשתף אתכם. בתימן היו סופרים את השנים לפי השטרות ולא לפי היצירה. אבי ז”ל סיפר לי שאני נולדתי בי’ שבט שנת ברנ”ד לשטרות בחיפוש בספר שנקרא:. עד מאה ועשרים “הגעתי לתאריך של היצירה והלועזי.

הייתי כבר ילד בן 5 היינו בוכה ובוכה, בקש לראות את הוריי, צעק אבא, אמא. שום דבר. שנה שלמה ואני בוכה ובוכה ואילו חבריי, ששיחקתי איתם החלו להיעלם. התפלאתי לאן הלכתי. מדי פעם ראיתי שבאים אנשים לבושים בחליפות עם עניבות ומסתכלים עלינו ילדים. בליווי האחראים במוסד. כנראה שהם בוחרים להם ילדים כשהתבגרתי ידעתי שהם היו יהודים מארה”ב, עריריים ללא ילדים ופה קיבלו ילדים. לא יודע איך היה המו”מ איתם ואיך לקחו את הילדים, אבל אני הייתי בדעתי ובשום פנים ואופן לא התפתיתי ללכת איתם ותמיד רציתי לראות את אבא ואמא. אני נמצא בבית יתומים והיו לי אבא ואמא. זה לא מסתדר לי מה אני עושה שם. אני צועק בכל פעם אבא ואמא ואין קול ואין עונה. אך הסתדר ולמד בעיקר דברים שבקודש, פרשת שבוע, קצת דינים.

ואכן כך היה. משה ברנע הסתובב אתי כמעט מדי יום לטלוויזיה בימי ראשון, לרדיו היהודי, לעיתונים ולכל מיני מוסדות, קהילות יהודיות, רפורמים, קונסרבטיביים ואורתודוכסים. כולם שמעו את הצרות של יהודי תימן. לאר כחודשיים בערך הוא הכיר לי את פרופ ‘חיים טוויל קבענו להיפגש במסעדה, הגעתי עם החומר הרלוונטי, פרופ’ חיים טוויל אמר לי שאין לו זמן מיותר ורק אם אני רציני וכנה הוא יהיה אתי לאורך כל הדרך. וכך היה הוא שמע ממני ההקלטות אותנטיות של משפחות חצויות, קראו מכתבי מתימן בו יהודים מספרים על מצבם קשה. בישיבה יוניברסיטי כנס פרופ ‘טוויל כ -200 יהודים תימנים מסביבות ניו יורק. היה שם משה ברנע ואני סיפרתי על מצב היהודים בתימן ועל כאב המשפחות החצויות. לאחר מכן נבחר וועד / עמותה שתנהל את העניינים מארה”ב. בראשה עמד פרופ ‘חיים טוויל, שלמה ג’רפי וב”ה נעשו המון פעילויות עם הממשל האמריקאי ועם גורמים נוספים לפתיחת השערים בתימן.

דוד עם ביל שהיה חבר בעמותה בראשותו של פרופ ‘חיים טוויל.

פרופ ‘חיים טוויל בתימן

זה היה בתקופת חג חנוכת התקופה קרה בארה”ב החודשית הסתובב ולא הצטננו לאט כאב והראש כמו שכתוב:… שלוחי מצווה לא ניזוקים לאחר 4 שנים הצליחו להוציא ע”י משלחת שלנו בארה”ב ובעזרת פרופ ‘חיים טוויל שבזמן שהיה בארה”ב גייסתי אותו לעניין והקים עמותה. שנשלח לתימן והצליח להוציא 5 יהודים לארה”ב כביכול לקבל טיפול רפואי. ללמוד. אני עם משפחות חצויות מבני עי”ש טס לארה”ב למפגש עם קרוביהם. נפגש בביתו של החברים שלמים ג’רפי שארח אותנו. היינו שם למעלה משבועות, היה מרגש לראות את הפגישה ביניהם. נפרדו ילדים ונפגשו מבוגרים. 40 שנה לא ראו האחד את השני. לקחתי אותם לרבי ואז כבר הייתי מגולח ללא זקן. ברגע שנכנסתי ראיתי את הרבי מביט אלי ונועץ בי עיניים חודרות. התקרבתי אליו והוא שאל אותי מה עם יהודי תימן? אחרי 4 שנים וללא זקן התפלאתי איך הרבי זכר אותי. סיפר לו על איחוד 5 משפחות וזה מה שריגש אותי מאוד איך הרבי זכר אותי.