מה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין”

זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה,

“.ותהיו יראים זה מזה

[תנא דבי אליהו,פרק כ”ח]

כל השבוע דיברו איתנו על אהבת חינם, על אחדות ועל עם ישראל. בתשעת הימים, לקראת תשעה באב, אלה נושאים שהמדריכים שלנו מאוד אוהבים לדבר עליהם, ולהסביר שעם קצת אחדות – בית המקדש ייבנה שוב.

האמת, אני קצת השתעממתי. הנושא לא חדש לי, ושמעתי עליו המון פעמים. אבל מה זה אחדות, בעצם? התחלתי לחלום בהקיץ כשיוסי המדריך התחיל לספר עוד סיפור בנושא.

ראיתי מולי המון יצורים קטנים ועגלגלים, כולם בצבע לבן, לכולם יש שפם חום בהיר מסתלסל בקצוות, משקפיים צהובים, וכולם מקפצים בצעדי דילוג מצחיקים. “כולנו דומים, כמו תאומים, אנחנו הכי מאוחדים”, זמזמה השיירה הלבנה והעגלגלה שיר מצחיק באוזניי. רציתי לקחת אותם ליוסי המדריך, שיסביר לכולם מה זו אחדות בצורה קצת יותר משעשעת. צביטה קלה בכתף העירה אותי.

“היי, חגי, מה אתה חולם פה?” שאל אותי עוז.

“אני? רק הקשבתי ליוסי”, התנערתי מהחלום, “חשבתי על אחדות”.

עוז הנהן בהתפעלות מעושה. “יפה, אתה מקשיב, מה?” גיחך. “אתה יודע מה? אם אתה כזה חניך אכפתי, בוא נעשה משהו למען האחדות. השבת שבת חזון, האחרונה לפני תשעה באב, אולי אם נייצר אחדות קטנה משלנו, נקרב את הגאולה”.

אחדות? תהיתי, איך מייצרים אחדות? אולי נתחפש כולנו ליצורים לבנים, שנראים אותו דבר, שרים אותו שיר ולובשים את אותם הבגדים?

כשהצעתי את הרעיון לעוז, הוא דחה אותו בתמיהה: “מה? זו בכלל לא אחדות. אחדות זה לא שכולם אותו דבר, אלא שכל אחד נשאר עם המיוחדות שלו, אבל ביחד זה מצטרף למשהו אחד”.

לא בדיוק הבנתי, אבל עוז כבר הציע את הרעיון שלו לא רק לי, אלא לכל השבט. יוסי המדריך כמעט קפץ לתקרה מרוב התלהבות. “עוז, אתה פשוט גאון”, הכריז.

לפני שבת תלינו בבתי הכנסת ברחבי העיר מודעות שהזמינו את כולם לשבת מיוחדת של אחדות בסניף שלנו. בליל שבת הגיעו כמה מתפללים להצטרף לתפילת האחדות שהבטחנו. את קבלת שבת התחלנו עם יחיאל, התימני של הקבוצה, שאמר את שני המזמורים הראשונים בנוסח תימן. אחר כך עברנו למיכאל, שעשה שני מזמורים אחרים בנוסח קרליבך. הבא בתור היה דודו, שלימד אותנו מנגינה מרוקאית ל’לכה דודי’. כך נמשכה התפילה, וכל אחד מאיתנו למד לפחות שלוש מנגינות חדשות שלא הכיר.

התפריט של סעודת שבת היה ייחודי: כל אחד הביא מטעמים מיוחדים שאמא שלו הכינה מהמטבח המסורתי שלה. היה שם חריימה וגפילטע פיש וקוסקוס אמיתי ומרק תימני. עוז קצת קם מהמקום כשהחריימה שרף לו את הלשון מרוב חריפות, ויחיאל הוסיף קצת פלפל שחור לגפילטע פיש, שהיה לו מתוק מדי. צחקנו ונהנינו לטעום מהכול, וכל אחד סיפר תוך כדי כמה סיפורים שהוא זוכר מהמסורת שסבא שלו לימד.

הזמירות התחילו בניגון של חסידות בעלז, שאותו לימד אותנו חיים-מנחם, שיש לו דודים חסידים, ואחר כך פיוטים מכל שאר העדות. נשארנו עד שעה כל כך מאוחרת, שההורים שלנו באו לקרוא לנו הביתה, אבל כששמעו את הזמירות המגוונות שלנו הם נשארו להקשיב וגם להצטרף. אבא של יחיאל אפילו ביקש ללמד אותנו פיוט של רבי שלום שבזי.

גם למחרת התפילות והזמירות נמשכו עם כל הסוגים, הצלילים ונוסחים. במוצאי השבת הודינו לעוז על הרעיון. עוז אמר שהוא לא דמיין שהכול יהיה כל כך מוצלח, ואיחל: “עשינו פה חזרה גנרלית לאחדות של כל מנהגי ישראל. אז בואו נתפלל שכבר מחר נעשה הכול שוב ביחד עם כל ישראל בבית המקדש”.

עוד על אחדות באתר מילוג:

https://milog.co.il/%D7%90%D7%97%D7%93%D7%95%D7%AA/e_11745