הטיול שלנו לטנזניה 2021 – חלק ראשון
Copyright © 2021
בספטמבר שנת 2021 יצאנו אבנר, אמנון ומיכל ואני לשבועיים בטנזניה.
ספר זה מספר על החלק הראשון של הרפתקאותנו, הוא מתחיל ביציאה מארץ ומסתיים בסוף הביקור שלנו בסרנגטי. המשך הטיול מתואר בספר “הטיול שלנו לטנזניה 2021 – חלק שני”.
את הטיול ארגנו אמנון ומיכל. אמנון טייל בטנזניה עם ילדיו לפני 13 שנים, המדריך שלהם היה עמנואל. עמנואל הפך מאז למדריך עצמאי ויחד עם אמנון תכנן את הטיול שלנו, אבנר ואני הצטרפנו בשמחה.
הטקסטים ברובם נכתבו על ידי במהלך הטיול, ועברו עריכה ותוספות תוך כדי העבודה על הספר.
התמונות והסרטונים באדיבות מיכל ואבנר, עם תוספות קטנות משלי.
הסרטונים מסומנים במשולש של יוטיוב או בתמונה שעליה מופיעים אייקונים שונים והשם שלה. בסוף כל סרטון יופיעו המלצות של יוטיוב שאינן קשורות לספר. כדי לראות סרטון פעם נוספת יש לחזור דף אחד אחורה ולחזור לדף עם הסרטון.
התחלנו את מסענו בטיסת לילה לאתיופיה.
אחרי טיסה לא ארוכה נחתנו בשדה התעופה באדיס אבבה. הנה כמה תמונות – טרמינל 3 של שדה התעופה בן גוריון כפי שצולם מהמטוס, ערב רב בשדה התעופה באדיס והאנשים בלבן שהם סינים ממוגנים.
אחרי חניית ביניים בת כמה שעות המשכנו לשדה התעופה קילימנג’רו שבטנזניה.
בטיסה מאתיופיה לטנזניה עברנו מעל לקו המשווה.
לאמנון, שהוכרז כמודד הרשמי של הטיול, יש שעון שאיתו הוא מודד כל מה שאפשר. גובה, לחץ ברומטרי, מיקום וכיוונים. בעזרתו ידענו מתי בדיוק עברנו מעל קו המשווה.
אבנר סיפר לנו שמלחים בים נוהגים לקפוץ למים כשהם חוצים את קו המשווה, אז כדי לסמל את המאורע אמנון ומיכל הוטבלו במים קדושים…
סופסוף ראינו את טנזניה מחלון המטוס.
ערבות פתוחות זרועות כפרים קטנים, עצי שיטים ועמודי אבק. הנוף הזה ילווה אותנו במהלך כל הימים הבאים.
אחרי יום ארוך ומייגע בשדות תעופה, עם בירוקרטית קורונה אינסופית, שעות של עמידה בתורים וגם כמה שעות של טיסה יצאנו משדה התעופה שלמרגלות הקילימנג’רו (עטוף עננים ובלתי נראה).
ביציאה מהטרמינל חיכה לנו המדריך שלנו עמנואל, הידוע בשמו “עימה”.
נכנסנו לרכב שמופיע באחת התמונות הבאות ונסענו למלון הראשון שלנו. יפה שאין מילים.
בדרך מהשדה נוסעים בכביש ממש סביר, מסביב בתים קטנים, דוכני פירות, חנויות קטנות, ממש כמו בכל מדינת עולם שלישי, אבל נקי יחסית.
חוץ מהכביש הראשי הכל שבילי עפר, אין מדרכות, אין כבישים, הנשים צבעוניות בטירוף, המשאיות מקושטות קצת כמו הודו.
מזג אויר מושלם, את שאר היום ננוח כאן, מחר מתחילה ההרפתקה.
בית המלון שבו אנחנו שוהים בבעלות זוג איטלקי, כל האוכל מעשה ידיה של בעלת הבית. בערב פינקה אותנו בארוחה איטלקית.
היום אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיור במפעל למיון ושיווק קפה ואח”כ נסענו לקילימנג’רו.
הנה סרטון ותמונות שמראים מה קורה בצידי הדרך.
את מפעל הקפה מנהל סם שהוא חבר של עימה. סם הוא קנייתי שגר כבר שנים בטנזניה והוא מומחה בייצור ובאיכות של קפה.
הסיור אמור היה להמשך כשעה אבל בגלל שכולנו כל כך התעניינו נשארנו שם מעל שעתיים.
מפעל הקפה מקבל פולי קפה שעברו טיפול מקדים אצל המגדל (הוצאה מהתרמיל החיצוני ויבוש).
הפולים עוברים תהליכי מיון לגדלים השונים במערכת מכונות שמחוברות ביניהן בצינורות בהם מוזרמים הפולים ממכונה למכונה.
אחרי שקבלנו הרצאה מסם התמגנו ויצאנו לסיור.
בסדרת התמונות והסרטונים הבאים רואים איך מביאים את הקפה מהמגדלים.
לפני שפורקים את השקים לוקח מבקר האיכות דגימה מהשק, אחר כך שופכים את הפולים לתוך הפתח הראשון.
את הדגימה בודקים במעבדה כדי לראות שאיכות הקפה מספקת. מכאן יתחיל תהליך של הוצאת אבנים ושאר לכלוך. הפולים שישארו יזרמו למכונות שמנערות אותם ומפילות דרך מערכת של מסננים בגדלים הולכים וקטנים, כך שהפולים הגדולים ביותר ישארו במסננת הראשונה והקטנים ביותר באחרונה.
גודל הפולים הוא אחד הפרמטרים שקובעים את איכותם, ככל שהם גדולים יותר ככה איכותם עולה.
פרמטרים נוספים שקובעים את איכות הקפה הם רמת הייבוש, איכות הגידול ועוד.
יש לקוחות שדורשים שקים עם ציורים ספציפיים. כל שק מצוייר ידני, לפעמים אלפים ביום.
קבלנו הדגמה על אחד השקים.
כמו בהרבה מדינות עולם שלישי שום דבר לא נזרק, שאריות של גידול אחד משמשות חומר גלם למוצרים אחרים. גם כאן עושים אותו דבר.
כל השאריות האורגניות מתהליך הניקוי והמיון נארזות בשקים ומשמשות חומר גלם למפעלים אחרים, למשל נגריות.
אחרי מיון הקפה המפעל משווק את השקים בסיטונאות לקונים מכל העולם.
אהבנו את חדר ה-Fair Trade (קפה שעומד בסטנדרטים הן של אחריות סביבתית והן של אחריות חברתית כגון שכר הוגן).
לסיום למדנו על ההבדלים בין קפה ירוק לקפה שחור, על תהליך קלית הקפה ובקרת האיכות.
את האיכות של הקפה בודקים ממש כמו ביין. לוקחים קפה בכפית, מעבירים אותו בכל חלל הפה ובסוף יורקים.
אבנר שהדגים לנו אמר שממש מרגישים בהבדלים, חמיצות, מתיקות ועוד.
בסוף נתנו לנו לטעום כל מיני סוגי קפה, כלומר אבנר ומיכל טעמו, אמנון ואני אנשי תה.
היה סיור מרתק.
ביום האחרון של הטיול הביא לנו עימה חבילת קפה לכל זוג, אבנר שותה אותו במשורה ולא מתחלק בו עם אף אחד.
ממפעל הקפה יצאנו לטיול בקילימנג’רו. בדרך עברנו בכפר מושי ובשוק מטורף.
מיכל ואבנר התחילו לצלם את המוכרות ששתפו פעולה, צחקו איתם ובקשו תמונות.
לצערי עצרנו רק לכמה דקות והמשכנו מיד, הנה כמה תמונות וסרטון שממש לא ממצים את המקום.
עימה פינק אותנו בסל מלא כל טוב, שלווה אותנו במשך כמה ימים.
את קילימנג’רו רואים מאיפה שהיינו כאילו הוא כאן ליד. בפועל נסענו מעל 3 שעות עד שהגענו לנקודה הכי גבוהה אליה ניתן לעלות עם אוטו.
תכף אספר על ההר אבל לפני זה קצת על הדרך.
הטנזנים אוכלים הרבה דוחן, בצידי הדרך רואים משטחים גדולים שעליהם מייבשים את הדוחן, אחר כך הם מכינים ממנו קמח שמשמש ללחמים ולדייסות ובטח לעוד דברים שאנחנו לא מכירים.
לאורך כל הטיול לא הפסקנו להתלהב מהצבעוניות של האנשים, מהסלים, ובכלל מהנוף האנושי.
כמו שכתבתי קודם יש רק כביש סלול אחד והוא עמוס לעייפה, בלי שוליים ופס לבן לכל אורכו. זה כמובן לא מפריע לאף אחד לעקוף איך ומתי שבא, אבל את זה אנחנו כבר מכירים. הבעיה שהכביש עמוס משאיות שבקושי זזות. המון רכבים נוסעים על דיזל, באוטו שלנו אין מיזוג אז נסענו עם חלונות פתוחים, והשילוב קשה מאד. החלטנו שטוב שיש מסיכות… הנה תמונת הסבר
בהמשך עוד תמונות טיפוסיות מהדרך.
הנוף להר מתחלף כל הזמן, פעם כפרים ושדות, פעם מין סוואנה יבשה, טילי טרמיטים ישנים כמו מגדלים הרוסים, שדות של תירס.
כשהגענו למרגלות ההר ירדנו לכביש עפר, את ענני הדיזל החליפו ענני אבק, האויר הלך והתקרר, וככל שעלינו נהיה צלול ועם ריח מתוק של יער ירוק ומשכר.
הקילימנג’רו, או קילי כמו שקוראים לו כאן, מתנשא לגובה 5900 ומשהו מטר והוא מכוסה כמעט כל הזמן בעננים.
אמנון כמובן מודד את הגובה כל הזמן ומעדכן אותנו.
סביב ההר התפתחה תעשית יצור עץ, שמצד אחד משמחת כי עוצרת את כריתת היער הטבעי ומצד שני מאד מצערת כי העצים שהם מגדלים הם עצי אורן וגרווילאה, שניהם לא שייכים ומשנים את המערכת האקולוגית.
לצערנו נשאר מעט מאד מהיער הטבעי, לפחות בצד שממנו טפסנו להר.
בערך סביב 2000 מטר מה שנשאר מיער הגשם התחלף בשיחים נמוכים ומתגלים ראשי הרי הגעש הכבויים. הנוף מלא הוד, האויר מתחיל להיות דליל אבל יש לו טעם וריח משכר.
עצרנו בתחנת הכינוס ממנה יוצאות משלחות הטיפוס להר. על כל מטפס זר יש כ-4 מקומיים שלוקחים את האוכל, הציוד וכל מה שצריך.
בתמונה למטה רואים את המקומיים בהתארגנות. יש להם עמדת שקילה שעליו שוקלים כל סל כדי לוודא שהמשקל מתאים למאמץ.
ליד עמדת השקילה הייתה תחנה מטאורולוגית קטנה, אמנון “המודד” מיד נמשך אליה ובדק את איכותה. בנוסף קבלנו ממנו עדכונים שוטפים על הגובה אליו הגענו, ומעקב מסודר על הדרך וכמה זמן נשאר עד שמגיעים.
מתחנת הכינוס המשכנו עם האוטו למקום הכי גבוה אליו ניתן להגיע עם רכב.
בגלל שהסיור במפעל הקפה התארך מעל למתוכנן לא נשאר לנו הרבה זמן לבלות על ההר. עימה דוהר וממהר, הפארק נסגר בשש והחושך גם הוא התקרב.
בגובה 3400 מטר עצרנו סופסוף לכמה דקות.
הנוף מרהיב, קונוסים של הרי געש כבויים על רקע שמים כחולים עם עננים בכל הצבעים. הצמחיה נמוכה אבל אפילו בעונה היבשה יש כמה פרחים ושיחים שפורחים עם פרחים עדינים.
האוויר דליל וקשה ללכת, אבל למרות הזמן הקצר לא ויתרנו על הליכה קצרה, בסופה נכנסנו שוב לאוטו ויורדנו את כל הדרך חזרה.
היה נפלא, למרות שלא הספקנו לחוות את ההר יותר זמן.
בדרך למטה מההר פינקו אותנו שתי משפחות קופי קולובוס בהופעה קצרה. חגגנו את בעל החיים הראשון שראינו כאן בטבע.
בתמונה הראשונה הקוף משמאל הוא גור קטן, בזכות המצלמה של מיכל עם הזום המטורף הוא נראה כאילו הוא ממש כאן, בפועל הוא היה כתם קטנטן בין ענפי העץ.
חזרנו חזרה לכביש הראשי ומיד אחרי שיצאנו מפארק חווינו שקיעה ראשונה באפריקה, ממש לפי הספר. בנוסף חכתה לנו הפתעה, פסגת הקילימנג’רו בצבצה פתאום מבין העננים.
היום הגיעה המנה העיקרית. אחרי שלוש וחצי שעות הגענו לפארק הראשון שלנו – פארק טרנגירי (Tarangire).
בדרך לפארק עצרנו לכמה דקות בשוק מסאים.
המסאים הם אחד השבטים הגדולים בטנזניה, הם לובשים מין פונצ’ו באדום, סגול או צהוב, לפעמים גם כחול. בכל מיני מקומות ראינו שווקים שבהם הם מוכרים את הסחורה שלהם – תכשיטים, פרות ועיזים, בגדים, דבש ועוד.
בהמשך נבקר בכפר שלהם בשמורת סרנגטי.
גילינו שהם מאד לא אוהבים שמצלמים אותם, ואם מצלמים אותם הם הרבה פעמים מצפים לקבל כסף, לכן המעטנו בתמונות. הנה כמה מהשוק בכל זאת.
בתחילת הסרטון רואים חבלים כחולים שהם מכינים בעבודה ידנית כמובן.
באחת התמונות רואים שורות שורות של סנדלים עשויים מצמיגי מכוניות ממוחזרים. אפריקה, כמו עוד מדינות עולם שלישי, היא פח הזבל של העולם המערבי. מצד שני לפחות נעשה שימוש חוזר בחומר סופר מזהם. כרגיל שום דבר לא שחור או לבן.
לפני שנצלול לפארק כמה מילים ותמונות על הדרך, כי הדרך בטנזניה היא חלק מהחוויה.
בתמונות אפשר לראות מסאים וכפריים הולכים (לאן ומנין? מי יודע), מגדלי תירס עורמים את התירס היבש, עמדת מכירה של גזר שנמכר לפי דלי ובקתות אופייניות.
לאורך כל הדרך לשמורה ראינו עצים עם קופסאות עליהם, לקח לנו כמה זמן להבין שאלו הן כוורות דבורים.
התמונות כולן צולמו תוך כדי נסיעה.
טרנגירי הוא פארק שמה שמאפיין אותו זה שבעלי החיים נמצאים בו בעונה היבשה (יוני עד ספטמבר), וזאת בזכות בורות מים, נהר שעובר דרכו וביצה גדולה בחלקו המערבי.
בעונה הרטובה כמעט שלא רואים בו בעלי חיים. אנחנו זכינו לראות שפע מטורף. בפארק יער באובבים עם כמה אלפי עצים מרהיבים, חלקם בני 600 שנים ומעלה. הבאובב הוא עץ מוגן.
בכל בוקר לפני שיצאנו לספארי קבלנו קופסה עם ארוחת צהרים. אפשר להגיד שפחות או יותר שבענו מהאוכל, נהנינו? לא ממש (חוץ מאמנון שדי נהנה מהאוכל). בתור תיירים האוכל שמגישים לנו הוא אוכל של “מיזונגו” (מבטאים mizungo), בדרך כלל עוף צלוי או מטוגן, צ’יפס, איזה פרי, קרקר עם גבינה מותכת ובקבוק מיץ. את האוכל מכינים בבוקר, עד הצהרים הצ’יפס קר ובלתי אכיל, העוף סביר למי שאוהב עוף קר.
מיכל הטבעונית קבלה צ’יפס וגם עוד קצת צ’יפס, אם רצו לפנק אותה היה גם איזה כריך עם ירקות. בדרך כלל תרמנו לה את הפירות שלנו.
כמו שאמרתי – לא נוסעים לאפריקה בשביל האוכל.
ועכשיו לעיקר, אתן לתמונות ולסרטונים לדבר בפני עצמם, כי בשביל זה באים לטנזניה.
רק נכנסנו לשמורה ומיד קבלה את פנינו שיירת זברות בדרך לבור המים, ג’ירפות מנשנשות צמרות עצי שיטים, להקת בבונים מסתובבת בין הרגליים של הזברות והג’ירפות.
נעתקה נשימתנו, המצלמות התחילו לעבוד בקצב מטורף.
אחת החוויות שליוותה אותנו בכל ימי הספארי היא הקרבה לחיות. הן עמדו מטר שניים מהמכוניות, עסוקות בענייניהן. לפעמים הן היו בורחות כשהתקרבנו יותר מדי, אבל גם אז התרחקו כמה מטרים והמשיכו במה שעשו.
בטרנגירי היו איתנו מעט תיירים, אז רוב הזמן היינו לבד או עם עוד רכב אחד. בהמשך נהיה בשמורות הרבה יותר עמוסות ואז נדע להעריך את השקט של נסיעה על דרך שהיא רק שלנו.
בתמונה רואים עדר של אימפלות. לקח לנו כמה ימים והמון שאלות לעימה עד שהצלחנו לזהות ולהבדיל בין אימפלות לצבאי התומסון, שניהם סוג של Gazelle.
לחזיר הבר עימה קרא כל הזמן “פומבה”, כמו שלנמיות הוא קרא “טימון” למרות שהן לא סוריקטות כמו בסרט.
בכלל מלך האריות מלא במילים סווהיליות, בהמשך הטיול כשהיינו בסרנגטי ממש הרגשנו שאנחנו בתוך הסרט.
הציפור היא סוג של כחל, ראינו אותה בהמון מקומות. בכל אתרי הפיקניקים, איפה שעצרנו לאכול היו סביבנו כמה מהן, לא פוחדות מכלום, מגיעות ממש עד אלינו.
כפי שאמרתי טרנגירי מלאה בעלי חיים בעונה היבשה בזכות שפע מקורות המים שבה. ממש בכניסה לפארק עצרנו ליד בור מים וצפינו בחיות באות והולכות.
בזכות זה שהטיול היה רק שלנו, לא בקבוצה, יכולנו לעצור איפה שרצינו, מתי שרצינו ולכמה זמן שרצינו. עימה שמכיר כל דרך בשמורה למד מה מעניין אותנו ובסבלנות אין קץ עמד וחיכה עד שנבוא על סיפוקנו.
כל פעם שבקשנו לעצור הוא עצר, הרבה פעמים הצלחנו לראות מראות מיוחדים רק בזכות זה שכולנו לקחנו את הזמן וניסינו למצות את החוויה עד תום.
כאן ראינו את הלביאה הראשונה שלנו בטנזניה (בהמשך נראה עוד הרבה), היא שוכבת על אחד הענפים העבים.
בתמונה הבאה אפשר לראות אותה מקרוב, בזכות המצלמה של מיכל עם הזום המטורף, במצלמה של הטלפון שלי אפילו לא רואים שיש שם משהו.
יש כאן סיפור מעניין. בעבר האריות היו מטפסים על עצים רק בשתי שמורות – מאניארה וויקטוריה, וזאת בגלל שהשמורות היו מוצפות חלק גדול מהשנה. היום עם ההתחממות הגלובלית המצב התהפך, אריות בטרנגירי מטפסים על העצים כי האדמה מאד חמה ואילו במאניארה ובויקטוריה הם דווקא ירדו מהעצים כי השמורות יותר מיוערות והאדמה פחות חמה.
טנזניה מלאה בציפורים, צבעוניות, גדולות, קטנות, הולכות על קרקע או עפות, לאן שלא מסתכלים רואים ציפורים.
בדף הקודם מצולמים:
הורנביל לבן ראש (hornbill) או כמו שהמדריך קורא לו “זאזו” בגלל מלך האריות.
עץ עם קינים של איזה סוג של ציפור ממשפחת האורגים (weaver).
אורג תאו לבן ראש (buffalo white head weaver).
כאן רואים זוג עופות דורסים מסוג לבלר (secretary) שחיים כזוג מונוגמי, והם בעלי מוטת הכנפיים הגדולה ביותר מבין העופות הדורסים באפריקה. הם מתאפיינים בציצת ראש וניזונים מנחשים, מבלים רוב זמנם על הקרקע. קשה להבין מהתמונה כמה הם גדולים.
בהמשך עוף דורס כלשהו וחוברה אפריקאית שנראית קטנה בתמונה אבל היא ממש לא קטנה, הזכרים יכולים להגיע לגובה של 120 ס”מ.
קצת על טנזניה.
בטנזניה יש כ-150 שבטים, כל שבט עם שפה משלו ומנהגים משלו. השפה הרשמית היא סווהילית.
רוב הטנזנים הם נוצרים, יש מיעוט מוסלמי גדול והשאר דתות מקומיות.
האפריקאים מתנהגים כאילו אין מגיפה, לא שמים מסיכות, לא שומרים על ריחוק חברתי. אנחנו מאד שמרנו על עצמנו, שמנו מסיכות כשצריך והשתדלנו לא להיות במקומות צפופים. גם חיסון הרבה לא קיבלו, בקיצור אפריקה.
המדריך שלנו וגם מנהל מפעל הקפה שתפו אותנו בכל מיני בעיות שקיימות כאן. למשל הצעירים לא רוצים לעבוד בעבודות ידניות ובחקלאות, מה שיוצר בעיה קשה בעיקר בכפרים. בנוסף החלקות המשפחתיות מתחלקות בין הילדים והולכות וקטנות, כך שמאד לא יעיל לעבד אותן. בקיצור החקלאות המשפחתית בבעיה. גם יש מעט מאד תמיכה ממשלתית, מה שגם מקשה על התפתחות החקלאות.
ואם מדברים על ממשלה, השחיתות כמובן חוגגת. לדוגמה – בדרך היום לפארק עצרו אותנו שוטרים ורצו לתת קנס על מהירות. היה ברור לכולנו שזה מצוץ מהאצבע וילך ישר לכיס שלהם.
חשמל ומים יש ברוב המקומות שהיינו בהם, אבל מספיק למנורה אחת קטנה וכמובן שיש הפסקות חשמל. היתה כאן תקופה שלא היה חשמל 3 חודשים. כן, 3 חודשים. הכבישים לא מוארים בכלל וזו חוויה די מפחידה לנסוע בהם במיוחד כשהם עוקפים בלי לעשות חשבון.
ואם חוזרים לצעירים, רואים עשרות מהם יושבים נטולי מעשה בצידי הדרכים על אופנוענים, אלוהים יודע ממה הם מתפרנסים. חוץ מלנקות ולצחצח את האופנועים הם לא עושים כלום.
ולסיום בעית המידבור. בנסיעה היום עברנו איזורים מכוסים ביערות מדהימים ולאט לאט הנוף התחלף לשטחים חשופים ומדבריים. עד שנות השישים הייתה כאן כריתה מסיבית של עצים, וגם ניצול של שאבי היער לצורכי חקלאות.
בשנות השישים הממשלה התחילה להקים פארקים והאיזורים המוגנים במצב טוב (לפי מה שאמר עימה), אבל הכפרים הולכים ומתרחבים, גידול בקר ממשיך להיות בעייתי ושטחי המחיה של חיות הבר ממשיך להצטמצם. זה ממש עצוב לראות.
בתמונות הבאות צעירים ואופנועים, מעבר חציה של פרות וקצת הדגמה של בעית המדבור, אפשר לראות את בור המים היבש באחת התמונות.
אחרי יום ארוך הגענו בחשכה “למחנה”, כמו שאבנר קורא לזה “glamping” – שילוב של “glam” עם “camping”.
על גדות אגם מאניארה אהלים ענקיים ומפנקים, חדר אוכל עם מרפסת ענקית שפונה לאגם (בתמונה), בלילה שומעים את פכפוך המים, קולות של חיות ושקט, כמה שקט.
בקבלה קבלנו פנסים רבי עוצמה בעזרתם ראינו לאן אנחנו הולכים. השבילים במחנה היו מנוקדים בהפרשות מהפרשות שונות, ממש כמו ללכת בשדה מוקשים. כשחזרנו למחרת כשהיה עוד אור הבנו למה.
כל מיטה במחנה מכוסה בכילה והמיטות ענקיות. למזלנו לא היו יותר מדי יתושים בחדר. לעומת זאת בחוץ היה קשה מאד לשבת בגלל יתושים וברחשים.
בערב הלכנו לחדר האוכל, האור היחיד בשביל הוא אור הפנסים שלנו, גם חדר האוכל מואר במנורות קטנות על כל שולחן. מאד אינטימי.
המקום הזה היה אחד היחידים שבהם היה בופה, בשאר המקומות קבלנו תפריט ממנו בחרנו, וכל המנות הוגשו לשולחן.
יום שני בפארק טאראנגירי.
כמה מילים על הפארק לפני התמונות. גודלו של הפארק מעל 2800 ק”מ מרובע, בערך עשירית משטח ישראל. הפארק מתאפיין ביער נמוך ודליל עם עצי באובב, עצי שיטים מכמה מינים, עץ שנקרא כאן עץ הנקניקיה האפריקאי בגלל צורת הפרי שלו, דקלים, קקטוסים, שיחים נמוכים ושטחי עשב.
יש בפארק כ-600 פילים (כמה וכמה תמונות), כ-200 אריות (שראינו וצלמנו), נמרים (ראינו אחד), צ’יטות שלא ראינו ומלא אוכלי עשב.
מה שמיוחד בפארק הוא הכמות של בעלי החיים והקרבה אליהם. נסענו בתוך עדרים של זברות וגנו, משפחות של פילים ותאואים, מלא ציפורים, ממש בלתי נתפס.
הנה מתחילים.
ארוחת בוקר בשש, התחלנו לאכול בחושך וסיימנו בזריחה
בדרך לשמורה עוברים דרך כפרים, בית פה, בקתה שם, ילדים עומדים ומנפנפים כי מי הולך לבית ספר, רועי בקר וצאן ונשים שעובדות בפרך.
גם היום קבלו את פנינו בעלי החיים מיד בכניסה לפארק.
להקות של נמיות מתרוצצות ואוספות אוכל, חזירי בר ואימפלות.
בכניסה לשמורה פגשנו משפחת בבונים ענקית.
הם עברו מצד אחד של הדרך לצד השני, לא מעניין אותם בכלל שאנחנו שם, הזכרים הגדולים הולכים עם הרבה טקס בישבן (כמו ששר מאיר אריאל), הנקבות מטפלות בגורים ובכלל, והגורים כדרכם של גורים משחקים ומתרוצצים.
בסרטון אפשר לקבל קצת מחווית הנסיעה בדרכים בשמורה, ותמונה טיפוסית של מיכל.
פתאום קבל עימה הודעה בקשר שרואים אריות.
מייד התחלנו לדהור לכיוון המקום וראינו לביאה צועדת לך בהדרת מלכות, מגיעה לעץ שיטים ומצטרפת לחברותיה השרועות שם ונחות.
עימה לקח אותנו הכי קרוב שיכול אבל הצלמים התלוננו, כי הזווית הייתה מול השמש ואי אפשר היה לצלם. אחרי בקשות חוזרות הוא החזיר אותנו לנקודה המקורית, שם אפשר היה לצלם בלי בעיה.
בכלל לקח כמה ימים עד שאבנר ומיכל הצליחו להסביר לו מה חשוב להם ומה לו. המטרה שלו הייתה להביא אותנו הכי קרוב לחיות שהוא יכול, והם רצו תמונה טובה. כל עצירה הייתה מלווה בהוראות “עוד קצת קדימה” “טיפה אחורה” “יש קוץ שמסתיר” “הזווית לא מספיק טובה”. בקיצור, קטעים. אמנון ואני היינו שווי נפש לכל העניין, העיקר שאפשר לראות בעלי חיים.
בהמשך עברנו ליד תל של נמיות גמדיות מתוקות להפליא.
בערך באמצע היום חצינו את נהר טרנגירי.
נהר? זרזיף שזורם כל השנה, ועולה על גדותיו בעונה הגשומה. כשעברנו על הגשר הכרחנו את עימה לעצור כדי שנוכל לצלם את ההפתעות שחיכו לנו, הוא כל הזמן היה בלחץ שאסור לו לעצור על הגשר, ומה יקרה אם יבוא רכב, למרות שרוב הזמן היינו בודדים בשטח.
ראינו את החסידה צהובת המקור הראשונה שלנו, מין לטאה, ברווז ואנפות. השילוב של החסידה עם הלטאה, האדמה האדומה והסלעים הלבנים יוצרים תמונה מעניינת ויפה.
בהמשך הדרך ראינו אריה בודד שנח בצל עץ בגדה הרחוקה.
בתמונה אחרי האריה אפשר לראות את השמורה מאחת הגבעות, אחריה הורנביל והמודד.
אחד הדברים הכי מהנים בספארי זה לתפוס את בעלי החיים כשהם עוברים את הדרך. בדרך כלל הם עושים את זה כמה מטרים בודדים מהאוטו.
קצת לפני הפסקת הצהרים ראינו שיירת תאואים חוצה את הכביש. כשהתקרבנו הם מייד נעצרו, ואפשר היה ממש לראות את הראשון בשיירה חושב לעצמו “לעבור או לא לעבור, זאת השאלה”. עושה צעד קדימה ושוב נעצר, וכל החברים מאחור מחכים לראות מה יחליט (אולי בעצם מה היא תחליט?).
בכל אופן בסוף תפס אומץ ואחריו כל השאר.
צלמנו גם פילה וגור חוצים כמה מטרים לפנינו. הנה התמונות והסרטים.
אחד הדברים שאופיינים לעדרים הוא עמידה במעגל, כשראש כל אחת מהחיות מופנה לכיוון אחר. בתמונה זברות מדגימות מבנה הגנה. בהמשך ראינו גם ג’ירפות, גנו, צבאים ועוד.
העץ הוא עץ הנקניקיה האפריקאי, אחלה שם שבעולם, שהפרי שלו אהוב מאד על הבבונים.
בתמונות אחר כך עדר פילות עם גור הפילים קטן, שהתרוצץ בין הפילות הענקיות ולא הפסיק לינוק.
בתמונה הבאה להקת חסידות צהובות מקור.
רגע לפני ארוחת הצהרים קבלנו שוב קריאה, הפעם על נמר ששוכב על עץ, כמובן שנסענו.
עימה מגיע לעץ האמור, איך הוא ידע שזה העץ? יש להם למדריכים כל מיני סימנים מוסכמים ביניהם. הנמרים מבלים את רוב זמנם על עצים, חבויים בין העלים והענפים. הדרך הכמעט יחידה לגלות אותם היא לראות נמר מטפס על העץ, או אם הוא במקרה זז.
אנחנו התיירים הלא מנוסים חפשנו וחפשנו ולא ראינו כלום. רק אחרי הסבר מפורט ובעזרת המשקפות והמצלמות הצלחנו לראות אותו, חבוי בתוך העץ.
את ארוחת הצהרים אכלנו ליד הביצה בקצה הכי מרוחק של השמורה.
זהו שטח ענק מוצף במים ומכוסה כולו בעשב גבוה. הביצה לא עמוקה, פילים עומדים בתוך העשב, שוקעים עד הברכיים במים כמו תכשיטים שחורים על בד ירוק. זברות ואימפלות, עדרי גנו ותאו.
אנפות בקר לבנות מנקדות את הירוק הזוהר ומנקות את בעלי החיים מחרקים ומזיקים.
כרגיל כשישבנו לאכול הקיפו אותנו כמה כחלים וחיכו לפרורים. בסוף הארוחה התפנקנו באננס טרי מהסל שעימה קנה בשוק במושי.
אחרי ארוחת הצהרים התקרבנו לביצה. בקשנו מעימה לנסוע לכיוון מסויים אבל הוא התעקש לנסוע דווקא לכיוון השני, וידע למה.
על השביל בשולי הביצה צעדה שיירת פילים, הפילה האם מובילה בראש, הפילונים הקטנים באמצע בין כל הפילות האחרות, ומאחור במאסף במרחק מהשיירה, פיל זכר מתנהל לו לאיטו.
הלכו להם לאט ובשקט, הגיעו למים, שתו והמשיכו.
כל שנותר לנו בני האדם הוא לעמוד, לשתוק, להתפעל ולצלם.
אחרי הפילים תמונה מזווית אחרת של הביצה, הפעם עם זברות.
פעם שלישית גלידה – עוד להקת אריות נחה בצל העץ.
בהמשך הטיול נראה עוד המון אריות, למעשה ראינו אריות בכל אחת מהשמורות שהיינו בהן.
חוץ משלוש פעמים בסרנגטי כל הלהקות שראינו רבצו בצל ולא עשו כלום. ובכל זאת זו חיה מרשימה ביותר.
בכלל יש משהו מרגש בטורפים הגדולים, אולי בגלל שאין הרבה, אולי בגלל שכל התנועה שלהם משדרת עוצמה וכח, אולי בגלל הפחד הקמעי שלנו כנטרפים.
רק בסוף הטיול, כשבאמת כבר ראינו אין ספור אריות הפסקנו להתרגש.
רגע שיא נוסף וקצת מפחיד – פיל זכר החליט שאנחנו לא מוצאים חן בעיניו. בהתחלה התגרד לו באיזה עץ, כששם לב שנעמדנו לצלם קצת איים ואח”כ עמד ונעץ בנו מבט זועם.
פתאום התחיל לזוז לעברנו, אני שישבתי בצד אליו התקרב מיד קפצתי למושב של אבנר, מי ישמור עלי אם לא הוא. עימה כל הזמן אמר לנו לשמור על קור רוח, לא לעשות שום דבר ורק להסתכל. הוא הבטיח לנו שכשימאס לפיל הוא ילך. זה לא ממש הרגיע אותי, במיוחד כשהפיל מסתובב מצד אחד שלנו לצד השני.
בסוף התחלנו לנסוע, הפיל התחיל לרוץ אחרינו, אבל אחרי כמה מטרים פנה לרכב שהיה אחרינו איים גם עליו ואז נסוג לאחור.
הידיעה הזו שחיה כל כך גדולה יכולה פשוט להפוך את האוטו, ואין לנו מה לעשות, מחזירה אותנו לפרופורציות.
עימה סיפר לנו שהפילים יודעים לזהות רכבים של ציידים ותוקפים אותם. הם כל כך חכמים שאפילו יודעים לזהות את האנשים עצמם וזוכרים אותם. חיה מדהימה.
בתמונות –
משמאל למעלה דיק דיק (השם שהכי הצחיק אותי בטיול), עוד על הדיק דיק בהמשך.
מימין למטה באובבים שאי אפשר להפסיק לצלם.
משמאל למטה הורנביל אדום מקור (Red bill hornbill).
היום חזרנו ל”מחנה” כשהיה עוד אור וליד החדרים גילינו הפתעה.
אלה הם האשמים במוקשים מהלילה הקודם.
אפרופו “מחנה”, בתמונות למטה אפשר לראות איך נראה “אוהל”, עכשיו ברור למה אני כותבת הכל במרכאות.
עוד מילה קטנה לסיום – המחנה יושב על שפת אגם מאניארה (manyara). זהו אגם מלוח כי המים שבו מגיעים מההרים ומהגשמים ואין לו מוצא, כך שלאורך השנים הם הולכים וממליחים.
מחר נטייל בפארק מאניארה שנמצא בצד השני של האגם, למרגלות ההרים, ומשם נמשיך ל-3 ימים בסרנגטי.
הלוואי שהייתי יכולה לשלוח את השקט שיש כאן.
אחרי שפע החיות אתמול ושלשום היום היינו בשמורה שונה לחלוטין.
אחרי ארוחת בוקר ונסיעה לא יותר מדי ארוכה הגענו לשמורת מאניארה (Manyara), שהיא שמורה קטנה יחסית ושטח גדול ממנה מכוסה באגם.
בניגוד לשמורות האחרות שמורת מאניארה מכוסה ביער, חלקו יער עבות וחלקו יער שיטים סבוך. גם כאן יש לא מעט חיות אבל הרבה יותר קשה לראות אותן, ואכן ראינו מעט מאד יחסית לטרנגירי.
הדרך לשמורה עוברת בכפר גדול, או אולי אפילו עיר קטנה. כרגיל מוכרי פירות וירקות פורסים את סחורתם על הרצפה, מלא סוגי בננות שאנחנו לא מכירים, ניסינו את הבננות האדומות והן היו נפלאות.
האוטו עושה רעשים, מתברר שאחד הגלגלים יצא מאיזון. עימה “נכנס” למוסך לתקן. מוסך? בחיים לא היינו יודעים שזה מה שעושים שם. מין סככה פתוחה קטנטנה, קירות מלאים בכל מיני אביזרים ומלא גברים צעירים שנדבקים אלינו הנשים ולא מפסיקים לנסות לדובב אותנו. ממש לא מפריע להם שאמנון ואבנר שם, כל אחת מאיתנו נצמדה לבן הזוג שלה, לא היינו מאויימות, סתם ממש לא נעים.
בכניסה לשמורה ראינו בפעם הראשונה את החרדון אדום הראש (אגמה כמו שקוראים לו כאן Agama).
הזכר בצבעים של כחול בוהק ואדום, יפיפה, הנקבה חומה וקטנה, לא היא צריכה לעשות את העבודה.
כאמור השמורה מאד ירוקה עם הרבה נחלים.
עימה מספר לנו שירד הרבה מאד גשם לפני שהגענו והאגם הציף שטחים רבים. הוא הוסיף שכבר מספר שנים כמויות הגשם באיזור עולות וזה משנה את כל השמורה.
הדרך שבה נסענו הייתה דרך חדשה יחסית כי הדרך הישנה שהייתה צמודה לאגם מכוסה כולה.
כשנסענו לאורך האגם אפשר היה לראות עצים בתוך המים, רובם הגדול התייבשו ומתו כי המים מלוחים. עוד השפעה של ההתחממות הגלובלית.
גם כאן קבלה את פנינו להקת בבונים.
הגור הקטנטן בתמונות לא הפסיק לינוק ולנשוך את הפטמה של אמא שלו, כל פעם שהיא הרחיקה אותו הוא צרח וצרח, עד שהיא נשברה ונתנה לו שוב. וחוזר חלילה. מזכיר נשכחות…
הלהקה מפוזרת בשטח גדול, אפשר לראות את היחסים בין הקופים, את האינטראקציות, הגורים שמשחקים בין הענפים, והנקבות שמטפלות בכולם.
הפארק מלא בציפורים מסוג הורנביל (hornbill).
כאן יש לנו הורנביל שחור מקור מזמר שיר מרגש. בסרטון אפשר לראות כמה הוא רחוק מאיתנו, תודות למצלמה של מיכל קבלנו גם תמונות תקריב.
איתו בתמונה בהמשך הורנביל אדום מקור. בסרטון אפשר לראות כמה הוא גדול.
בתמונות שאחריהם מופיעים כפן, אנפה אפורה, דורס כלשהו (אני אף פעם לא מבדילה ביניהם) וסוג של שרקרק יפיפה שקוראים לו כאן “אוכל הדבורים” (Bee eater).
בתור מגדלי ואוהבי דבורים אבנר ואני מתפעלים מיופיו אבל לא אוהבים את המזון שלו…
בקצה השמורה עצרנו לאכול צהרים יחד עם קבוצת יערנים מאחת המדינות הסקנדינביות. אחרינו הגיע אוטובוס מלא בתיירים מקומיים, חלקם שיכורים לגמרי. עימה רק רצה לקבור את עצמו, בעיקר מפני שאחד מהשיכורים הוא פקיד בבנק שלו.
לא רחוק משם להקת פלמינגו אוכלת בעשב. כשאבנר התקרב לצלם פרסו כנפים ממש מולו, עפו כמה מטרים ונחתו לא רחוק.
בסמוך לאיזור הפיקניקים ישנה נביעה של מעיינות חמים, אחת מכמה בשמורה. ירדנו לראות ולהרגיש, המים רותחים, אי אפשר לגעת בהם, הריח כמובן ריח של גופרית והאבנים מסביב צבועות בצבעים זוהרים.
על גזע עץ ענק ראינו משפחת קופי גונון ירוק (Green Guenon).
אמהות הסתירו את הגורים, חיכינו בסבלנות ובסוף הצלחנו לצלם גם אותם.
כמו שכתבתי בכל אחת מהשמורות ראינו אריה. הפעם לביאה בודדת, בדרך החוצה מהשמורה.
אם עימה לא היה עוצר איפה שעצר בחיים לא היינו רואים אותה. הוא קבל טיפ מאחד הנהגים והסימן שלו היה מקום עם הרבה סימני צמיגים בחול. בכלל גם בהמשך התפעלנו מהסימנים שהמדריכים נותנים אחד לשני, זה יכול להיות עץ ספציפי, מקום שממנו רואים איזה פיסת נוף שאפשר לזהות ושאר סימנים מסימנים שונים. הם מכירים את השמורות כמו על כף ידם.
כמעט תמיד יש עוד ג’יפים בסביבה. המדריך שלנו אמנם אשף בנסיעה בדרכים צדדיות, והרבה פעמים היינו לבד לגמרי, אבל תמיד בסוף ג’יפ בא מולנו או מאחורינו. המדריכים נמצאים בקשר אחד עם השני, ומעדכנים על תצפיות מעניינות. כשרואים פתאום ג’יפים דוהרים לאן שהוא, או כשרואים מלא רכבים עומדים במקום אחד, מיד יודעים שיש איזה התרחשות ומצטרפים.
ממש לפני היציאה עצרנו ליד עץ נקניקיה ענק ועליו להקות של קופים.
משפחת קופי גונון (בתמונות) וגם בבונים וקוף כחול ישבן (שלא), מקפצים מענף לענף, אוכלים ומשחקים, עמדנו לידם חצי שעה ולא הפסקנו לצלם, כלומר אבנר ומיכל לא יכלו להפסיק לצלם, אמנון ואני כרגיל מתבוננים ונהנים.
על עץ ליד הקופים נחת זוג ציפורי הורנביל זהוב מקור, הזכר עם מבנה מרשים על המקור. עמדו והתלטפו, התנשקו וניקו אחד את השנייה.
כשנמאס להם לדגמן לנו זוגיות פרסו כנפיים ועפו להם.
יצאנו מהשמורה והתחלנו לטפס על ההר למלון שלנו שממוקם בראש ההר עם נוף לאגם.
תוך כדי אחד הפיתולים לא רחוק מפתח השמורה ראינו להקת בבונים שישבה על הברזלים. הכביש צר ומתפתל ואין איפה לעצור, אבנר שתמיד מוכן עם המצלמה ביד היה היחיד שהצליח לצלם אותם תוך כדי נסיעה.
שבוע מאוחר יותר כשחזרנו בחזרה מסרנגטי, עברנו שוב באותו מקום וקיוונו לצלם אותם, אבל הטבע כמו הטבע לא ממש מחכה לנו והם לא היו שם.
בתמונה אחריהם מבט לעמק ולשמורה מלמעלה.
המלון כאמור ממוקם בקצה הרמה כשכל העמק פרוס לפניו. כדי להגיע אליו ירדנו כרגיל מהדרך הראשית ונסענו בשביל עפר לא ברור, דרך שדות וכפר מסאי.
כמו בשאר המלונות שהיינו בהם אין שילוט למלון, אין סימן שיש משהו ששווה לנסוע אליו, רק הבטחון של עימה (ואמנון שעוקב אחריו עם וייז ועם מפות גוגל) מבטיח לנו שנגיע למקום.
פתאום נגמרה הדרך בשער, שומר פתח לנו ושוב הגענו למקום קסום. כמובן שהבריכה ממוקמת במקום מושלם והחדרים כרגיל מפנקים ביותר.
בערב היתה הופעה על שפת הבריכה, נגנים וזמרות מסאים, להקת להטוטנים עשתה תרגילי התעמלות. אמנון ומיכל ויתרו על התענוג, אבנר ואני עוד חשבנו לנצל את הבריכה אבל היה קר, אז צפינו במופע עד שהשמש שקעה.
בבוקר יצאנו מאגם מאניארה והתחלנו בנסיעה לסרנגטי. בדרך עוברים בכפרים עם מסאים ומסאיות צבעוניים ומלא חנויות מזכרות (שאיכשהו כולן נראות אותו דבר).
סרנגטי מחוברת לשמורה בשם נגורונגורו (ngorongoro) שבה נטייל בעוד יומיים. כבר בכניסה אפשר להבין שכאן כבר לא נהיה לבד, מלא רכבים ותיירים. המדריך שלנו עימה אומר שלפני הקורונה היו עוד הרבה יותר.
סרנגטי היא שמורה ענקית בצפון מערב המדינה, רובה בטנזניה וחלק נוסף בקניה (שם היא נקראת מסאי מארה Massai Mara), ושטחה מעל 14,000 ק”מ רבוע. תוסיפו לה את שטחי נגורוגורו ותבינו שמדובר במדינה קטנה.
כדי להגיע לסרנגטי צריך לעבור דרך שמורת נגורונגורו, שבלבה יש מכתש ענק שנוצר מקריסה של הר געש, כנראה גדול יותר מהקילימנג’רו. מהכניסה הראשית נסענו עד שהגענו לנקודת תצפית על נגורונגורו.
חלק משורת נגורונגורו נמצא על רכס נגורונגורו והשאר על רמות שהולכות ויורדות לכיוון סרנגטי.
הדרך יורדת בצד אחד של ההר ומטפסת לצידו השני, כל האיזור בנוי מכתשים מכתשים.
בתוך אחד המכתשים עצרנו מעל אגם של מי גשמים, לידו כפר מסאים. מסאים רועים את העדרים ובעלי חיים מהשמורות מסתובבים במכתש ושותים מהאגם זה לצד זה.
בתמונות כפר המסאים בו נבקר בדרכנו חזרה מסרנגטי.
אחרי כפר המסאים המשכנו לאורך רמה גדולה. כאן יש סיפור מעניין.
ברמה חיים עדרי ג’ירפות והיא מכוסה עצי שיטה נקראים שיטה שורקת. לעצים יש פרי עגול שיש בו חור ונמלים שחורות בונות בהם את הקן.
העץ אהוב מאד על הג’ירפות אבל כשהן תולשות את העלים העץ זז, הנמלים יוצאות מהקן ועוקצות את הג’ירף סביב הפה, וכך שומרות על העץ. חוץ מזה בגלל החור הפרי שורק ברוח וגם זה מפחיד את הג’ירף, ומכאן גם שמם.
אנחנו ראינו ג’ירפות אוכלות את העלים בתאבון רב, אולי לא עבדו הטריקים הפעם. חוץ מזה אפשר גם כאן לראות עדר ג’ירפות עומדות במעגל, שומרות אחת על השנייה.
בהמשך עוף דורס דגמן תנוחות שונות.
ירדנו מהרמה והגענו למישורי נגורונגורו.
מסאים רועים עם העדרים שלהם וענני אבק מלווים אותנו בדרכנו.
לצידי הדרך ראינו דוכנים עם בקבוקי פלסטיק, ליד חלקם עמדו מסאיות אבל היו גם כאלה שפשוט עמדו לצד הדרך. בהתחלה חשבנו שאלה בקבוקי שתייה ולא הבנו איך השתייה מחזיקה מעמד בחום שבחוץ. עימה הסביר לנו שאלה בקבוקים עם דבש שרודות המסאיות.
בדרך בחזרה מסרנגטי עצרנו ליד קבוצה כזו ועימה קנה בקבוק דבש. טעמנו והטעם שונה מהטעם של הדבש שלנו. כידוע הדבש מושפע מאד מהפרחים ממנו מייצרות אותו הדבורים, ואני מאמינה שגם מזג האוויר משפיע.
בתמונה אפשר לראות קבוצת מסאיות יושבות בצל השיטים ומוכרות דבש.
לא כל כך ספרתי על הנסיעה בספארי. כאמור חוץ מהכבישים הראשיים כל הדרכים בטנזניה (ובאפריקה בכלל) הן דרכי עפר. כל פעם שרכב בא ממול או רכב עוקף מתרוממים הרי אבק. כאן דוגמה לאיך זה נראה.
כל פעם שאנחנו רואים רכב בא ממול או רכב שעומד לעקוף, ישר כולם סוגרים חלונות. כמובן שאין מיזוג אז מזיעים…
חוזרים למלון עם שיער עומד נוקשה ומטונף, אבק בגרון, אבק באף ובאוזניים, אבל כשרואים כאלה מראות מיוחדים למי איכפת.
נסענו ונסענו ופתאום משום מקום מופיע שער גדול, סתם ככה באמצע הדרך, לא קשור לשום דבר.
זה השער שמסמל את המעבר משמורת נגורונגורו לשמורת סרנגטי. חוץ מהשער אין שום סימן אחר, לא גדר, לא שומר, לא כלום, סתם סימון של בני אדם.
עצרנו להתרעננות קלה, לחלץ קצת איברים והמשכנו בדרכנו.
נסענו במישורים חשופים, מעט מאד בעלי חיים, פה ושם יענים, עדרים לא גדולים של צבאי תומסון וצבאי גראנט (שגם ביניהם למדנו סופסוף להבדיל וכבר הספקנו לשכוח).
כל כמה זמן מישהו מאיתנו רואה משהו מעניין וקורא לעימה לעצור. הפעם זה היה אמנון שגילה ארנבת. היחידה שראינו כל הטיול, למרות שחפשנו.
בתמונות הארנבת, חרדוני אגמה, יען וחוברה.
כאמור בסרנגטי כבר לא היינו לבד. כל כמה זמן עוקף אותנו רכב בדרכו לשמורה, בצד השני תיירים חוזרים מהשמורה.
אחרי נסיעה של כמה זמן ראינו רכב עומד בצד הדרך ומייד נעצרנו לידו.
הפעם זכינו לראות את הצבועה הראשונה שלנו, הולכת ממקום למקום, כאילו מחפשת משהו. לא ברור מה.
בכלל הצבועים שראינו, בניגוד למה שרואים בסרט מלך האריות, הם די קטנים, בגודל של כלב בינוני. גם כל הצבועים שראינו בסרנגטי היו בודדים, לא ראינו להקות צבועים בכלל.
סופסוף אחרי מעל 3 שעות נסיעה הגענו לתוך השמורה ממש, האדמה כבר לא חשופה, מכוסה בעשב לא גבוה, כמות בעלי החיים הולכת וגדלה, למרות שבסרטון עדיין לא רואים.
הנוף עוצר נשימה, אי אפשר להפסיק לצלם. סרנגטי נקראת ככה כי במסאית המשמעות של השם היא מישורים ללא סוף.
למרות שבמבט ראשון נראה שכל השמורה היא מישור אחד גדול, למעשה היא מלאה במקווי מים, חלקם קטנים, חלקם בריכות גדולות, נחלים שזורמים בהם מי גשמים.
אמנם באנו בעונה היבשה אבל מספיק שיורד קצת גשם והבריכות מתמלאות במים.
כפי שכבר סיפרתי הסרט “מלך האריות” מככב כאן.
עימה סיפר לנו שלפני שעשו את הסרט בילו אנשי הצוות ימים רבים בסרנגטי, ושאבו מהשמורה רעיונות רבים. אפילו יש סלע שנקרא “lion king rock” כי שימש השראה לסלע בפתיחת הסרט.
באופן די משעשע חיה שם להקת אריות, אותה ראינו בדרכנו בחזרה מהשמורה.
הדרכים בשמורה מסומנות בשלטים עשויים אבן, כפי שניתן לראות בתמונה.
בתמונה בדף הבא מצולם עץ עם מרבו. המרבו חי במגורי קבע, ואכן כל פעם שעברנו ליד העץ הזה, שעומד בצומת מרכזית בשמורה, היה עליו המרבו.
עם השמים היפים של טנזניה ומזג האוויר המשתנה הוא קיבל בוק שלם של תמונות, אחת יותר יפה מהשנייה.
הנוף מתחלף ממישורי עשב פתוחים ליער שיטים. הנדידה חזרה לסרנגטי עוד לא מורגשת והעדרים עוד דלילים.
למרות שזו לא היתה עונת ההמלטות קיווינו שאולי בכל זאת נראה אחת. כשראינו ג’יפ עומד בצד הדרך מייד הצטרפנו, ולשמחתנו ממש מולנו זברה ממליטה.
כולנו התרגשנו, עמדנו וחיכינו בנשימה עצורה לראות את הולד יוצא. ואכן תוך כמה דקות ראינו את שק ההריון עם הולד בתוכו יוצא החוצה.
חיכינו לראות את האם פותחת את השק ומטפלת בגור, אך במקום זה היא הריחה אותו, עמדה עוד כמה דקות, השילייה יצאה והיא הלכה.
זו הייתה לידה שקטה.
הזברה כנראה ידעה שהולד מת עוד לפני שיצא ואפילו לא נסתה לטפל בו.
עימה אמר לנו שזה קורה הרבה בלידות מחוץ לעונה. עצוב.
את הלילה הראשון שלנו בסרנגטי בילינו ב”מחנה” בשם Migration Camp שנמצא בחלק הצפוני של השמורה.
היינו צריכים לנסוע נסיעה די ארוכה כדי להגיע אליו, והזמן הלך והתקצר. אסור להסתובב בשמורה בחושך, אלא אם משלמים על ספארי לילה ולנו לא היה אישור כזה.
עימה ממהר, ובכל זאת כשראינו את אותו הג’יפ מסיפור הזברה עומד בצד הדרך, עצרנו לידו שוב. הפנינו את הראש לכיוון אליו הסתכלו התיירים וראינו את השקיעה היפה ביותר שאי פעם ראיתי.
עמדנו וצילמנו עד שהשמש ירדה לגמרי, כשהבטנו לצד השני נגלה לנו ירח לא פחות יפה.
הלילה תפס אותנו כשאנחנו עדיין בשמורה.
עימה דהר בחושך, בצידי הדרך נוצצות עיניים של חיות, הצרצרים מצרצרים בכל הכח, מדי פעם שומעים צבועים. נסענו ונסענו, עוד קילומטר ועוד קילומטר, חושך מסביב ואין נפש חיה (אנושית כמובן). עימה פונה לדרך צדדית, כששאלנו כמה עוד ניסע הוא ענה “עוד כמה ק”מ”, מי יודע עוד כמה.
המשכנו לנסוע ככה איזה חצי שעה, נצנוץ אור לא נראה בסביבה. הדרך נהייתה צרה, האוטו קופץ, עימה דוהר ואנחנו מטלטלים מאחור בכלל לא בטוחים שהוא יודע לאן הוא נוסע. אמנון מנסה לעקוב אחרי הדרך אבל אפילו וייז ומפות גוגל לא יודעים איפה אנחנו.
ואז, משום מקום – שער, האוטו ירד ירידה תלולה וחנה. על שביל מואר בפנסים מחכה לנו קבוצת אפריקאים. לקחו את המזוודות, הגישו מיץ, הסבירו לנו בחשיבות רבה על המקום ולקחו אותנו לארוחת ערב, הכי טובה שאכלנו כאן.
המיטות בכל המקומות שהיינו בהם ענקיות, אבל ממש ענקיות. הפעם גם קבלנו פינוק ומתחת לשמיכה חיכה לכל אחד מאיתנו בקבוק חם.
החדר כולו מקושט בעלים טריים, אפילו שטיח המקלחת. על שולחן סלון קטן בקבוקים ממותגים. Glamping.
לקינוח קבלנו מופע – היפופותם צעיר החליט שבא לו על העשב במחנה .
ההיפו הקטן בגודל מיני משאית טייל לו בשטחי המחנה, כשעובדי המקום מאירים עליו בפנסים ומנסים לגרש אותו חזרה לנחל שצמוד לנו.
הזוי ומצחיק, רק באפריקה.
אגב, אסור לנו להסתובב בחושך בלי ליווי, יש לנו אפילו מכשיר קשר לקרוא למלווה אם נרצה לצאת. אחרי מופע ההיפו הבנו למה.
אחרי לילה מלא בקולות בעלי חיים קמנו לבוקר בהיר ומזמין.
מזג האויר ממש נחמד אלינו, למרות שבשעות הצהרים מגיע ל-30 מעלות זה כמעט לא מורגש, כי הרכב פתוח ויש כל הזמן רוח. בערבים מתקרר ונעים.
הטמפרטורות אמנם דומות לישראל אבל הקרינה מאד חזקה. ממש נפלא ללבנות כמוני שמצליחה להישרף בצל. בגדים ארוכים, קרם שיזוף וכובע חובה.
יתושים אין הרבה למרות כל האזהרות, אבל בשעות הצהרים זבובי צה צה מציקים מאד. עוקצים אפילו דרך הבגדים ולא מתרגשים מכל דוחי היתושים שאנחנו מורחים.
ישבנו במרפסת לארוחת בוקר מפנקת, ובאפריקה כמו באפריקה יש אורחים לא צפויים. הורנביל חביב בא לבדוק מה מצב האוכל. לידו שומר החיות, או בעצם שומר האנשים מפני החיות.
ביציאה מהמלון נעמדו כל עובדי המלון וליוו אותנו בשורה לאוטו. אח”כ עמדו ונופפו לשלום, כבר אמרתי הזוי? ללא ספק המלון עם הכי הרבה תשומת לב שקבלנו בכל הטיול.
הבוקר התחיל עם מזג אויר חם והתקפה קשה של זבובי צה צה, שבדרך כלל מתחילים להציק רק אחה”צ, והסתיים עם גשם קל וקור מרענן.
בתמונות – צמד תנים שחורי גב, צב על אם הדרך, תנין ותאו.
אגב צב – כמו כל שאר החיות גם הם חוצים את הדרך מדי פעם, כידוע הצב לא ממש חיה מהירה ומיכל היתה מאד מודאגת שמא ידרסו. עימה היה חייב להתחייב בפניה שהוא מחפש אותם ונזהר. למזלנו לא דרסנו אפילו אחד.
היום היינו בבריכת ההיפופותמים הראשונה שלנו.
ההיפופותם הוא החיה הכי מסוכנת לאנשים באפריקה, שהורגת הכי הרבה, בעיקר נשים וילדים שיורדים לנהר.
היא מגוננת בקנאות על הגורים שלה ואפילו התנינים לא מתקרבים אליה.
העור שלה נטול שער והוא מין קרום דק וחדיר למים כך שהמים שנספגים מייצרים שכבת הגנה. זו הסיבה שהם כל הזמן שקועים במים.
יש להם בלוטות שמפרישות שמן ששומר קצת על העור, אבל הסכנה הגדולה ביותר שלהם היא השמש.
בערב כשהשמש מתחילה לשקוע הם יוצאים מהמים לשדות המרעה הקרובים ואוכלים כל הלילה. הם חיים במשפחות שמורכבות ברובן מנקבות וגורים, ומאד לא אוהבים היפופותמים ממשפחות אחרות, בעיקר לא את הזכרים.
זו אחת הסיבות למריבות ותיגרות שפורצות כל כמה זמן בין משפחות שחיות צמודות זו לזו. בבריכה שראינו היו לפחות 4 משפחות שונות, אולי 5.
שכחתי להגיד – אי אפשר לעמוד קרוב מדי, הצחנה בלתי נסבלת.
האטרקציה הגדולה השניה של היום היו הצ’יטות. עמדנו כמעט שעה ליד זוג ובדרך למלון ראינו זוג נוסף.
הזוג הראשון, זוג זכרים, ישב מתחת לעץ ובקושי זז. חיכינו וחיכינו וכלום לא קרה. עוד ועוד ג’יפים הגיעו למקום, כל אחד מנסה למצוא זוית טובה לצלם את הזוג.
פתאום התרוממו וראינו שמשהו קורה. לאט לאט התחילו להתקרב לעדר צבאים וכולנו התרגשנו שהנה נראה אותם בצייד.
כשחיה בתנועה אז בכלל יש מלא אקשן. כל נהג מנסה לצפות לאן היא תזוז ומנסה לשפר עמדות. המדריך שלנו מאד מנוסה וזה מורגש גם בסבלנות שלו, לא רץ ממקום למקום, מראה לנו התנהגות שמלמדת מה הולך להיות.
הצ’יטות התקרבו לעדר והמכוניות בעיקבותיהם, נהגים נדחפים, אמנם בשקט אבל מלא תנועה. אז בטבע כמו בטבע לא בדיוק מתחשבים ברצון שלנו והם התיישבו להם שוב וחזרו לישון.
עימה אמר שהם מאד רגישים לנוכחות המכוניות ושאם יש יותר מדי רעש ותנועה הם מוותרים על הציד. חבל, אבל מצד שני בזכות התיירים יש למדינה כסף לשמור ולטפל בשמורות, אז אולי המחיר שווה.
לא רחוק מהצ’יטות ראינו נמרה שרועה כמו שטיח על עץ. רק בזכות המצלמות עם הזום הגדול אפשר בכלל לראות אותה, איך המדריכים מוצאים את הנמרים זה לא ברור.
עימה הסביר לנו שזו נמרה כי היא שוכבת עם שתי הרגלים האחורית משני צידי הענף, לזכרים התנוחה הזו קשה…
עוד שקיעה מרהיבה, אנפות ושלדג, צבוע, פילים וג’ירף באמצע הדרך, שממש לא התאימה לו הנוכחות שלנו.
אחרי הצהרים הגענו לעוד מלון מפנק. כרגיל קבלנו את פנינו עם מיץ המנגו או האננס הטרי שמגישים בקבלה בכל מקום.
אחד הדברים הכי יפים במלונות שהיינו בהם הוא הקיר עם המפתחות. כל מלון מעצב קיר מיוחד בהתאם לסגנון של המקום. אין כאן מפתחות אלקטרוניים, כל מפתח עם מחזיק מפתחות, לרוב חתיכת עץ גדולה וכבדה, מפתחות כמו של פעם, גדולים ומרובעים.
סביב הקבלה וחדר האוכל היו מלא בריכות קטנות וקרקור הצפרדעים היה כמו מוזיקת רקע.
אם בגלל מחסור בחשמל או כדי להשתלב בסביבה שום דבר לא מואר, אפילו השבילים מוארים בפנסים קטנים ותו לא. גם בחדר האוכל אוכלים לאור נרות.
כל הליכה בלילה חייבת להיות בליווי של עובד המלון שמאיר את הדרך בפנס, ושומר מפני חיות.
יום שלישי בסרנגטי, יצאנו מוקדם בבוקר וחזרנו לארוחת צהרים, ויצאנו שוב בחמש.
הבוקר היה כולו טיול בארץ האריות.
המפגש הראשון התחיל בעץ עמוס נשרים. אבנר היה הראשון לראות אותו. כשנעצרנו לראות מה קורה ראינו פתאום להקת אריות, כולל 6 או 7 גורים מתרחקת מהמקום, צועדת לאט עם בטנים מלאות. קלטנו שבשיח לא רחוק מהעץ יש פגר כלשהו שבדיוק סיימו לאכול. ברגע שהתרחקו האריות הציפורים ירדו מהעץ והתנפלו על הפגר.
לאט לאט, תוך כדי שהם הולכים בשורה התרחקו האריות ונשכבו לעכל בצל עץ.
אפשר לראות שעל אחת הלביאות יש משדר שעוזר לעקוב אחריה ואחרי הלהקה.
חשבנו שזה יהיה השיא, עד שראינו לביאה בודדת שוכבת בצל.
לשמחתנו היינו היחידים באיזור, אז יכולנו לבחור איזה זווית מתאימה לנו, בלי שרכבים אחרים נדחפים ומפריעים.
כשהתקרבנו אליה ראינו שהיא קמה ונדרכת ומתחילה להתגנב לעבר עדר של צבאי תומסון. לצערנו לא הייתה לה סבלנות והתקרבה מהר מדי, הם הבחינו בה וברחו.
מאוכזבת ורעבה התחילה לצעוד לעבר השביל ואנחנו אחריה. אבנר ומיכל בקשו מעימה לעצור לצלם, אבל הוא התעקש לנסוע עוד קדימה. כשהגיע לאן שרצה נעמד ולשמחתנו ראינו אותה באה לעברינו, חוצה את השביל מטר מהאוטו וממשיכה בדרכה.
הלביאה ואנחנו לבד, אין רכב נוסף סביבנו, אין מילים.
ואפילו המפגש זה לא היה הסוף.
לא רחוק משם נעמדנו ליד כמה רכבים וראינו זוג אריות ליד אחד הנחלים. עמדנו והסתכלנו, שאר הרכבים אבדו סבלנות ונסעו, אך לא אנחנו. אחרי כמה זמן אחד האריות קם והתחיל ללכת לאורך הנחל, ואנחנו בעקבותיו. באיזה שהוא שלב הוא נעלם בתוך הצמחייה וחשבנו שזהו, נגמר. לפתע ראינו אותו מתחיל לנוע לכיוון שביל בצד השני, ורכבים דוהרים לכיוונו. הצטרפנו ונעמדנו לא רחוק ממנו.
חיכינו בסבלנות והיא השתלמה לנו. גם השיירה הארוכה שנוצרה לא הפריעה לו לעבור את השביל, ללכת לאורך המכוניות עד לעץ שקרץ לו.
באמת חיה מרשימה.
חוץ מכל ההתרגשויות האלו ראינו שני נמרים.
הפעם אחד מהם היה על הקרקע אבל מוחבא בתוך העשב הגבוה, בפיו נמיה שצד לא מזמן.
הנמר השני היה על עץ לא רחוק משם, על הסתעפות של הענפים התחתונים היה מונח חצי פגר של צבי.
כמו עם האריה גם כאן נוצרה שיירת רכבים, כל אחד מנסה לשפר עמדות תצפית. אפילו שמענו עברית מאחד הרכבים. באחת התמונות אפשר לראות את שיירת הרכבים שצופה על הנמרים.
בנוסף היינו בבריכת היפופותמים אחרת מזו שהיינו בה אתמול.
בהמשך היום ראינו עדר גדול של בפאלו רועה.
כשהתקרבנו ראינו שהעדר עומד במין מעגל גדול, עימה הסביר לנו הזכרים הצעירים מקיפים את הנקבות המבוגרות והעגלים, ראשם מופנה כלפינו, שומרים.
פתאום הם נבהלו והתחילו לברוח. אחרי כמה צעדים נעמדו שוב והפנו אלינו את ראשם, לראות מה אנחנו הולכים לעשות. ואנחנו? כל מה שרצינו היה בסך הכל לצלם אותם.
אבנר אמר שהתאו לא מקבל את הכבוד הראוי לו, כולם מחפשים אריות ונמרים, צ’יטות וקרנפים, ואת התאו לוקחים כמובן מאליו. השתדלנו לתת לו כבוד.
על הדרך רץ זוג דיק דיק.
בדרך כלל הם מתחבאים בשיחים ובקושי מוציאים את הראש. בגלל שהם כל כך קטנים הם טרף קל ולכן מאד פחדנים (או ביישינים כפי שעימה אומר).
לדיק דיק סיפור מעניין. הם מונוגמים לכל החיים, אם אחד מת השני מאבד את הרצון להמשיך לחיות, לא שומר על עצמו ונטרף.
מתברר שלכל זוג יש מקום קבוע לחרבן. אם משהו פוגע בערימה הם יעברו למקום אחר.
הזוג שבתמונה בחר להקים את השירותים שלו בשולי הדרך, אני מעריכה שמהר מאד הם יצטרכו למצוא מקום חדש.
לא רק רכבים מסיירים בשמורה, גם כדור פורח ואפילו מטוס קל אפשר לראות מפעם לפעם.
לסיום, כמו אתמול גם סיור זה הסתיים בגשם.
האויר נקי וצלול, ריח של גשם, ראות מעולה וקריר. מה אפשר עוד לבקש. אגב בסרטון הצלילים שנשמעים כמו רוח הם רעמים.
האוטו של עימה כל כך משוכלל ומתוחזק שאמנון משמש על תקן מייבש אדים אוטומטי. גם המגבים לא משהו, העיקר שעימה יודע לאן לנסוע.
ביום האחרון שלנו בסרנגטי טיילנו עד הצהרים. אחרי ההתרגשויות של אתמול, היו המפגשים היום קצת פחות מעניינים.
בבוקר כשיצאנו מהמלון גילינו שהדרך חסומה בגלל עץ ששני פילים זכרים ענקים הפילו. בתמונה אפשר לראות את העץ שחוסם את הדרך.
בכל זאת גם היום ראינו אריות. בפעם הראשונה ראינו כמה לביאות מנמנמות בשמש ואחר כך פגשנו את המלך ישן בצד הדרך, כששיירה ארוכה של רכבים עומדת, כל רכב עוצר לכמה דקות לידו, התיירים מצלמים ומגיע הרכב הבא. האריה אפילו לא הרים את הראש.
אחר כך חזרנו לעץ שבו ראינו את הנמר אתמול ולשמחתנו הוא היה שם שוב. גופת הצבי כבר נעלמה, בטח אכל אותו בלילה. הפעם הוא היה ממש פעיל. קם והסתובב, עבר מענף אחד לשני, חיפש מקום נוח לישון ולא מצא. אנחנו נהנינו מכל רגע והתפעלנו מכל תנועה.
בדרך החוצה עברנו שוב דרך עדרים גדולים של צבאי תומסון וג’ירפות. ראינו נמיה שחורה, עוד ציפורים יפות וסוג של מכרסם שאני לא זוכרת מאיזה זן. גם יען חצה את השביל מולנו.
יצאנו מסרנגטי בדרכנו לנגורונגורו. לפני שהגענו למלון עשינו סיור קצר בכפר מסאים. פארק נגורונגורו הוא פארק שימור. במקור חיו כאן שבטי מסאים ושבטי בושמנים. הבושמנים חיים על ציד ולכן לא יכלו להמשיך לחיות בפארק והועברו למקום אחר, המסאים שהם מגדלי בקר ועיזים, עדיין חיים בשמורה וממשיכים לקיים אורח חיים מסורתי.
למדנו בכפר שהם ניזונים אך ורק מבשר, הם פוליגמיים והילדים גרים עם ההורים עד גיל 7, אח”כ עוברים לבקתות עם בני גילם.
עימה סיפר לנו שיש להם בעיה גדולה עם הדור הצעיר, ובעיקר עם הגברים הצעירים שלא רוצים להמשיך את החיים המסורתיים. הוא אומר שיש מצב שבעוד 20-30 שנים כבר לא יראו מסאים בתלבושת המסורתית שלהם, והכפרים ילכו וינטשו. עצוב אבל אלה החיים.
קבלו את פנינו בריקודי “ברוכים הבאים” כפי שניתן לראות בסרטון, והמשיכו בקפיצות די משעשעות ומאד גבוהות ומרשימות.
אחר כך הכניסו אותנו לבקתה, קטנטנה, עשויה מחרא של פרות מעורבב בבוץ, במרכז הבקתה מדורה בוערת ומזל שיש חור בתקרה אחרת בכלל היינו נחנקים. בסוף לקחו אותנו לבית הספר והילדים שרו לנו ודקלמו את ה-abc.
על המשך הטיול אפשר לקרוא בספר “הטיול שלנו בטנזניה 2021 – חלק שני”.
החלק השני כולל ביקור בשמורת נגורונגורו, ביקור בשבטים מקומיים, ביניהם שבט בושמנים, סיור בשווקים של העיר ארושה ואת זנזיבר.
הנה לינק לספר השני וטיזר קטן.
Published: Dec 8, 2021
Latest Revision: Dec 18, 2021
Ourboox Unique Identifier: OB-1242810
Copyright © 2021
Skip to content
A wonderful book, makes you want to go tomorrow! And probably the longest and most invested book on Ourboox! Congratulations!
Thanks