ברוכים הבאים לספר שלי

יותר נכון סיפורים קצרים שכתבתי

הם טיפה מוזרים

 אבל תהיו עם ראש פתוח קצת אתם יודעים..

גם לדעתי אין שום דבר בלהיות מוזר

מוזר זה מיוחד

כן כן מיוחד

מיוחד מאוד אפילו

אז תקראו

אולי זה יעניין אתכם תנו צאנס…אני לא יכולה להבטיח שזה יתרום לכם משהו

אבל המחנכת שלי מכיתה ב אמרה שלקרוא זה טוב אז…

תהנו :]

 סיפור 1: אהבה מחושמלת

“אני צריכה אותה ,אני צריכה את האהבה שלך בחזרה. ג’וני בבקשה תחזור אלי”

כתבתי לו במכתב החמישי בערך אחרי שזרקתי אותו

אם אתם שואלים למה זרקתי אותו ואז אני כותבת לו שאני צריכה אותו

זה בגלל שהרגשתי כלואה איתו. הוא ממש קנאי…ובמיוחד עם טומי… עכשיו אני מבינה למה

טומי הוא היה אפל כזה ושקט מאוד.

אני יכולה להבין את ג’וני, גם אני לא אתן רוצה למישהי שאוהבת את בן הזוג שלי

להתקרב אליו כל כך.

הוא אמר שהוא לא רוצה שהוא יפגע בי מפני  שאני אוהבת את ג’וני ולא אותו…

עשיתי טעות… הוא היה כל כך חסר לי, אני מרגישה כול כך לבד פתאום. ידעתי שהוא לא יחזור אליי אבל משום מה הייתה לי תקווה.

למרות שהוא אפילו לא קרא את מה שכתבתי לו.

בהתחלה הוא קרא אותם ואפילו השיב להם אבל היום הוא אפילו לא רואה אותם

בטח יש לו חברה חדשה שכן מעריכה אותו.

יומיים אחרי כתבתי עוד מכתב ושלחתי לו בו היה כתוב “בבקשה, אני יודעת שפגעתי בך… לא ידעתי כמה חסר תהיה לי”

כמובן הוא לא ענה

חצי שעה לאחר מכן  הוא השיב לי!!

רצתי לקרוא אותו בהתרגשות וגם קצת פחד

המכתב שהוא השיב בלבל אותי מאוד “למה לא בחרת בי” רשמתי שלא בחרתי בו?למה הוא התכוון?

לא הבנתי… הבלבול הרג אותי

בנוסף היה רשום במכתב “בואי אלי היום, אני רוצה מאוד לפגוש אותך”

ממתי הוא מדבר ככה… מה עבר עליו מאז הפרידה…

בכל מקרה הבלבול לא עצר אותי מלרוץ לבית שלו.

הלכתי לבית שלו מוצפת ברגשות והמחשבות משתוללות ללא הרף!

.הגעתי ודפקתי בדלת חיכיתי ואף אחד לא פתח אז דפקתי עוד, ושוב אין תגובה

אני פותחת את הדלת והיא הייתה הפתוחה

 אני נכנסת בשקט אל תוך הבית צעד צעד אל תוך הסלון ודפיקות הלב שלי הן כל כך חזקות מהריצה ויכולתי לשמוע אותן כל כך טוב מהשקט הזה שסר וזה הפחיד. ולא היה פה איש. אני הולכת אל המטבח וגם שם אין אף אחד.

הוא שכח שהייתי אמורה לבוא?

אני עולה בגרם המדרגות לעבר הקומה השנייה והולכת בין החדרים בשקט עד ששמעתי את ג’וני ברעש מייסר!

נכנסתי ללחץ ורצתי לעבר הרעש

נכנסתי לחדר השינה של ג’וני והוא קשור לאיזה ברזל על הקיר ואני הזדעזעתי והוא בפחד ממלמל לעברי אך לא הבנתי דבר מהמלמולים האלו

 בפתאומיות הוא צרח עם דמעות בעיניים ועם פרצוף חרד… הבנתי שמשהו רע הולך לקרות אבל לא ידעת מה.

פתאום! מישהו החזיק אותי חזק מאחורה והתחלתי לצרוח.

הכל היה כול כך מהר ומפחיד

הסתובבתי

וראיתי את טומי.

 לא הבנתי מה הוא עושה ועוד יעשה.

מה הוא פסיכופת? עלה בראשי המחשבה באותו רגע

הוא שחרר אותי לאט וצעד אל המחשב.

הוא פתח אותו וסובב אותו לכיווני ומראה לי את התכתבות שלי עם… גוני

 הוא התכתב בעזרת המחשב שלו איתי.

רגע… כמה זמן ג’וני היה כלוא איתו פה?? אולי זה היה למה הוא סינן אותי??

אני לא מבינה ואני מתוסכלת.

 זהו השלב שבו הוא ירצח אותנו ויקבור אותנו במקום לא נודע ולא יתפסו אותו בחיים?! אני בוכה. וג’וני בוכה.

אנחנו חסרי אונים.

אני רואה את הדלת שמאחורי פתוחה ואת כרטיס היציאה שלי מהבית הזה.

אבל ג’וני… הוא קשור לקיר ובחיים לא יהיה לי לב בשביל לעשות לו דבר כזה.

עמדתי והסתכלתי על הפרצוף המפחיד והמכוער של טומי והחיוך המטורף הזה שחושב שאני יכולה לאהוב אותו.

צרחתי עליו “אני בחיים לא אוהב אותך! אתה פסיכופת! אתה משוגע!”

הוא התחיל פשוט לצחוק לי בפנים! אני לא מבינה מה מצחיק.

“את תאהבי אותי, אל תדאגי” הוא אמר ברוגע מופתי כאילו הוא תכנן את הרגע הזה כבר שנים.

“בחיים לא” השבתי בניסיון להיות גם רגועה למרות שמתתי מבפנים

הוא התחיל להיות עצבני, ראיתי.

הוא ניגש למחשב שוב ולקח מספריים מהמגירה שמתחתיו הוא חתך את כבל החשמל של המחשב והמחשב נכבה.

לא הבנתי מה הוא מנסה לעשות.

הוא לקח את כוס המים שהייתה ליד המיטה של ג’וני

הוא שאל אותי “את אוהבת אותי?” אני לא עניתי

“את אוהבת אותי? תעני!” עוד פעם לא עניתי

לא היה לי מה להגיד

“את אוהבת אותי?!” הוא צעק עלי כמו שלא צעקו עלי בחיים. לא שלטתי על עצמי והתחלתי לבכות

לא ידעתי מה לעשות

“חתיכת סתומה שכמותך תעני!”

הוא ממשיך לצעוק

“לא” אני אומרת בשקט

“טוב…”

הוא ויתר? אני לא מאמינה

הוא לקח את הכבל הקרוע הוא טבל אותו בכוס המים שהייתה ביד שלו וניגש לאט לג’וני

“בבקשה לא” אני בוכה ואומרת בתסכול

הבנתי מה הוא רוצה לעשות

“את היית צריכה לאהוב אותי ואת לא הסכמת”

-“איך אני יכולה לאהוב אותך ככה”

“ברור שיכולת”

הוא הוריד לג’וני את החולצה והוא צרח והתחנן.

הוא שפך על החזה שלו מים

וג’וני צרח לי את המשפט הבא

“נטלי את אהבת חיי, אני אוהב אותך תמיד”

וחשמל אותו למוות.

אני מסתכלת ובוכה ופשוט קפאתי במקום

ידעתי שלא היה לי מה לעשות.

טומי ניגש אליי

והתקרב

התקרב אלי מאוד עד שלא היה לי נעים בכלל.

התקרב אלי עד שיכולתי לשמוע את נשימותיו הכבדות באופן שהגעיל אותי.

הוא קירב אלי את הכבל הרטוב, קרוב קרוב אל הצוואר שלי וכל כך פחדתי.

הייתי בטוחה שזה הסוף וטומי הפיל אותו על הרצפה.

הסתכלתי עליו ולו היה קשה להסתכל עליי.

הוא הביא לי עיניים של לכי כבר לפני שאני אתחרט

 הוא תפס את הפרצוף שלי חזק מאוד

ולחש “את לא תספרי לאף אחד

ושחרר

רצתי

 רצתי לדלת הכניס

כמו שלא רצתי בחיים שלי.

הסתכלתי לאחור כמעט כל שניה כדי לבדוק שהוא לא התחרט ושהוא בא לתפוס אותי שוב.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על ג’וני

על העובדה שאני גרמתי למותו

למוות של אהבת חיי,

על זה שאם לא הייתי נפרדת ממנו בכלל כל זה לא היה יכול לקרות והכל בגללי

ורציתי לשכוח את כל מה שהיה

אבל שיצאתי מהדלת הרגשתי הקלה.

סיפור 2: אהבה עצמית

אישה אחת בסביבות גיל ה30 בשם לילי שלא שונה במיוחד מהשאר, קמה בבוקר שלא שונה ממש מכל בוקר אחר.

היא הסתכלה במראה וכרגיל שנאה את איך שהיא נראת, ושנאה את החיים המשעממים שלה.

היא צחצחה שיניים, דילגה על ארוחת הבוקר ויצאה להליכה בנסיון לרדת במשקל כי היא חשבה שאם היא תרד במשקל היא תאהב את עצמה.

אחרי כמעט שעה הליכה וריצה לילי התעייפה והייתה רעבה והחליטה ללכת לבית הקפה שבסוף הרחוב היא נכנסה לבית הקפה התיישבה והזמינה לה סלט קטן לאכול.

בשולחן שמאחוריה ישבו ארבע נשים בנות גילה שדיברו על החיים המשעממים שלהן ולא משנה מה שהן יעשו הם תמיד יתאכזבו מעצמן.

לילי שמעה את דבריהן ואמרה לעצמה: “ממה יש להן להתבאס הן כל כך יפות ומחוטבות, על מה יש להן להתאכזב!?”

לילי חשבה על הדברים שהן אמרו והחליטה לגשת אליהן

היא הגיעה ואמרה להן “אני שמעתי את מה שאמרתן ואני בשוק, ממה יש לכן להתאכזב בדיוק? אתן יפות ומושלמות! אני לא חושבת שזה הגיוני שאתן אומרות דברים כאלו! ויש אנשים שבאמת לא אוהבים את עצמם כמוני”

“ממה לך יש להתאכזב בדיוק?”

שאלה מישהי מהרביעייה שלהן

“נכון, מה יש לך להתאכזב” ענתה עוד אחת

“כן, את אומרת שלנו אין מה להתאכזב ואנחנו מושלמות אבל לך אין ממה להתאכזב מעצמך” ענתה השלישית

לילי חשבה שהן ציניות איתה כדי שלא תרגיש רע עם עצמה והשיבה “תהיו אמיתיות, אני כבר מעליבה את עצמי מספיק, אין לי ממה להיעלב יותר”

הם הסתכלו עליה במבט מופתע והשנייה אומרת

“את לא רצינית נכון?”

ולילי ענתה “אני מאוד רצינית! תראי את הרגליים שלי! כמה שהן ענקיות! החזה שלי שטוח והאף שלי בכלל לא מתאים לפנים שלי!”

-“איפה את חיה!”

הרביעית שלא אמרה דבר ורק הסתכלה והקשיבה, היא הבינה שכולן מרגישות רע עם עצמן אבל חושבות שהשנייה מדהימה אבל כולן מהממות ויפות באופן שווה בעיניה.

“!די”

הרביעית צעקה.

שלושת הבנות נבהלו ומבטם נמשך אליה

“אני מקשיבה לכן כבר 10 דקות והשיחה הזאת לא מובילה לשום מקום!”

-“אוקיי ו..?” אחת מהן עונה לה

-“מה שאני מנסה להגיד זה שאתן אומרות כמה רע לכן עם הגוף שלכן ולשנייה אתן אומרת שאין סיבה בכלל שהיא לא תאהב את עצמה. אתן ארבע בנות מדהימות ויפות שלא משנה מה הן יעשו הן לא יהיו מרוצות מעצמן”

הבנות שתקו.

” אז יש לי רעיון”- היא המשיכה ואמרה “בואו נלך יחד לטבע נתפשט ונרקוד! יחד!”

הבנות הסתכלו עליה והן היו פעורות פה.

“את רוצה שמה נעשה?”

“איך זה יגרום לנו לאהוב את עצמנו? לא הבנתי”

“אני לא מבינה מה הבעיה-

נלך ביחד נתפשט, נרקוד ונאהב את הגוף שלנו!”

-“למה שנתפשט…?”

“כי זאת הדרך הכי טובה להראות את האהבה העצמית שלנו”

“אבל זה נורא מביך…” מישהי ענתה לה בשקט

-“זה הקטע! אנחנו נהיה גאות בגוף שלנו”

“אני לא חושבת זה שנתפשט אחת מול השניה כמו היפים יגרום לנו לאהוב את עצמנו”-

רק תסמכו עלי!” קחו את הרגליים היפות שלכן ובואו איתי. עשיתי את זה מלא

פעמים!”

הן הסתכלו עליה כאילו לא הכירו אותה בכלל. וקמו, הן לעולם לא חשבו שהן יצטרכו לעשות דבר כזה מביך בשביל לאהוב את עצמן.

הן הלכו ליער שמאחורי בית הקפה ונעמדו במעגל ונעצרו.

הן הסתכלו על בעלת הרעיון ואמרו:

“נו? מה עכשיו?”

-“עכשיו תתפשטו”

-“עכשיו?”

-“כן עכשיו עכשיו”

-“זה מביך מידי… חייב לעשות את זה?”

-“תשמעו בנות אני עושה את זה למענכן! אם אתן רוצות להיות שלמות עם עצמכן אז תעשו את זה”

-“להיות “שלמות” עם עצמנו?”

-“כן, מה הבעיה?”

“לא אמרת להיות “שלמות” עם עצמנו… אמרת “לאהוב” את עצמנו!”

“לא באתי בשביל שאהיה “שלמה” עם עצמי!”

“כן מה זה? עבדת עלינו!”

הבנות צועקות, כועסות ונסערות

“בנות”

היא מנסה להשתיק אותן והן ממשיכות בשלהן

“בנות שקט בבקשה, תפסיקו!”

הן שותקות ומסתכלות בכעס

“אתן לעולם לא תיהיו מושלמות”

-“מה… למה?”

-“כי אין דבר כזה “מושלם”

-” אז איך את מצפה שנרגיש יפות אם את אומרת שאין כזה דבר כזה מושלם??”

“הדבר הכי טוב שאתן יכולות לעשות לעצמכן זה להיות שלמות עם עצמכן ולהיות גאות בעצמכן ובמי שאתן!”

-“איך נעשה את זה?”

הן נאנחות וממשיכות להקשיב לה.

היא לא מוסיפה כלום לדבריה

ומתחילה להוריד את הבגדים!

הבנות מסתכלות אחת על השנייה ומחייכות.

היא מורידה את החולצה והן בוהות בה ואחריה מישהי נוספת מתחילה להוריד גם את הבגדים!

ואז עוד מישהי אחריה! וכל השאר גם מורידות.

כולן עומדות במעגל בלי בגדים ונורא מתביישות.

-“כל הכבוד לכן.

זה צעד גדול מאוד”

הן מסתכלות ומחייכות.

“לומר את האמת זה ממש בסדר”

-“אני שמחה לשמוע”

“עכשיו תחזיקו ידיים”

הן מחזיקות.

הן מתחילות לרקוד ולהסתובב במעגלים

“אתן מרגישות יותר טוב נכון?”

הן לא עונות הן רק מחייכות והן מרגישות נפלא.