דבר המוציאה לאור .

כתב היד נשלח אליי במייל .בהודעה נכתב : “אבקש להוציא לאור “. וזהו.  בלי שם או כינוי . כלום. כעבור כמה דקות הודיע הסלולרי שלי על סכום גדול מאוד שנכנס בביט . הוצאתי קבלה על פי חוק אך מכיוון שלא היצלחתי לאתר את האיש ביטלתי את הקבלה וחשבתי לתרום  את הכסף לניזקקים. חשבתי

                   אני 

האפשרות שהוא טועה לא נתנה לו מנוח עד שעלה בדעתו כי ייתכן שטעה שוב ובעצם צדק כל הדרך…

אתה הרגשת את  זה . הרגע שהגיע .אחרי שעות של רביצה על המיטה שלא היתה אלא מזרון רגיל בתכלית מונח על מחצלת קש . מזרון המכונה  “זרדן ” מסיבות שלא  יכולת  להסביר לאישה היפה  שלעיתים מתחה רגלים ארוכות  לצידך . לא ממש מתחה לא תמיד  לצידך. על הבחירות שלך נדבר  בהזדמנות אחרת .מה היה ברגע  שגרם לך  לומר: “הרגע הגיע”?  האם אתה זוכר  את הדגדוג שהיצטבר מתחת לרגל ימין ואיתות נוסף שחשת  בעורף בחיבור הצוואר ובראש בצידו הימני?  זה לא רציני! אתה  עובר עכשיו על מה שכתבת  וחששות כבדים ממלאים  את ליבך .אולי כל זה שווה לזבל? ומעל לכל הרגע כבר לא נראה ככ בטוח .שבשלו קמת  התקלחת הכנסת  קפסולה משובחת של קפה במכונה והמתנת  בסבלנות שתתמלא כוסית הפורצלן שקנית  פעם מסוחר יד שניה שנשבע שזו היתה על שולחנו של רוברט פריפ.  שמעת את השם אבל לא היית  בטוח אם מדובר בשגריר או באיזו דמות נעלה אחרת בכל מקרה הסוחר שנראה כמו אחיו האבוד של רספוטין אמר את  השם פריפ  בבטחון וללא היסוס שגרם לך להוציא את השטר האחרון של החמישים שהיה נח בכיס האחורי למטרת אוכל. מה אכלת באותו היום? קפה.

אתה מרגיש שנטשו אותך שעזבו אותך באמצע הדרך.
אתה צודק וטועה כאחד.
אתה צודק כי הדרכים נפרדו אתה טועה כי הן לא נפרדו עכשיו . אם תביט בשלווה  על העלילה הזאת תיווכח כי הדרכים תמיד היו נפרדות ואילו האיחוד היה קיים רק במוחכם וגם הוא הבהב וכבה לסירוגין.
זה לא מרגיע אותך.עם זאת  נרשמת התקדמות. בעבר היית מתפוצץ רק על סימן קטן של אי הקשבה של נטישה של נסיגה מצדה ועדיין אינך שליו . אתה מרגיש שחייבים לך .היא לא חייבת לך כלום. אתה מרגיש שהשתמשו בך? גאד בלס  על הרגעים בהם היא הקדישה את גופה לשימושך.. אולי חסר לך משהו. חסרה לך הדרמה? חסרות לך המילים המפורשות חסר לך השילוח. בולוקוס!!
כל זה אתה יכול לביים בראשך אתה לא צריך שחקנית בשר ודם. שחרר אותה.תן לה ללכת לדרכה. יותר מזה. תן לעצמך ללכת לדרכך .פנה מקום בליבך לחדש .מקום לרוגע .לשלווה. המחבר האלמוני של הסטוריה אוגוסטה  כותב כי המעשה האחרון של  הקיסר אנטוניוס פיוס לפני מותו היה לקרוא למפקד המשמר ולתת לו את הסיסמה של היום. הסיסמא היתה : ” קור רוח” . החום יתנדף. הזמן יעבור וביום אחד בעתיד אתה תביט אחור בהישתאות  על ההיתרגשות הזאת. כמו שאתה תוהה  היום על סיפורי העבר. בקור של הרוח.  

אולי הנכד שלך  גרם לכל התסבוכת הזאת . קשה לראות איך הנכד שנולד גרם לאלפי מילים לעלות.אצלך . אדם שברוב היום לא מוציא מפיו מילים מיותרות . אפילו בעל המכולת אליה הוא נכנס אחת ביום לקנות ממנו משהו זה שנים לא יודע את שמו- אם ידחפוהו  אותו לקיר הוא יאמר . זה שדומה לזמר ההוא .. איזה זמר?

נו ההוא . לא חשוב. אולי המלחמה שפרצה היא שגרמה לו לשבת ולהקליד את מוחו. המלחמה שנגעה לו רק כשפתח את הטלויזיה שהכניס הביתה כמה שבועות לפני האסון אחרי שנים רבות שלא היתה בסביבתו כמו היה זה מעשה נבואי. מלחמה בטלויזיה . הוא חושב על זה ותופס את דו המשמעות. ברגע שהפסיק להילחם בה והכניס אותה לביתו היא שידרה מלחמה. הוא חושב על זה ותופס את תלת המשמעות של העניין  תוהה בינו לבין עצמו אם קיימת עוד משמעות שחמקה מתחת לראדר שתהפוך את הרעיון לארבע משמעות . הוא עזב  את הרעיון אבל המחשבה שיש משהו בעולם שיש לו ארבע משמעויות סימולטנית סחרר את מוחו סימולטנית . זה הרגע שהוא החליט להתפצל . אונה אחת תכתוב ואונה אחרת תקרא .זה מה שגרם לכל התסבוכת!

“השיער מכסה לו את הפנים תיראה! אין לי כח לזה .אני לא עושה את זה יותר. הוא גדול מספיק הגיע הזמן ..קח אותו לספר  “

האבא ניסה להתווכח אבל כשראה שאין עם מי נענה לדרישת האם והורה  להתארגן ליציאה. ערב . חורף.

הילד הרגיש שמשהו חשוב הולך לקרות אבל לא הבין לגמרי לאן הולכים ומה הולך לקרות  לבש את מעילו הקטן ועמד בדלת. בדרך לאוטובוס לא החליפו מילה. וגם אם כן הילד לא זכר מה. הוא זכר שנכנסו לחנות מוארת בנאון לבן  שבמרכזה עמד כיסא גדול כמו של רופא גם האדם שהלך סביבו לבש חלוק לבן לצד הקיר שורה ארוכה של כיסאות. גברים. עיתונים מקומטים . מאפרות וסיגריות. האב הצביע על כיסא עץ ישן  לצידו הילד התיישב. ממולם עבד ספר קירח על ראשו של לקוח במהירות רבה. הילד שמע את שקשוק המספרים והתכווץ. המספרים נראו מאיימות ורק בנס לא דקרו את האדם היושב שמשום מה נראה רגוע ואף התלוצץ עם הספר על קבוצת הכדורגל שלהם שהולכת מדחי אל דחי. הילד חשב שהלקוח הוא טיפוס אמיץ.

“מי בתור??” שאל הקירח  .האב קם על רגליו. הילד זרק עליו מבט תוהה. האב אמר לו” אל תידאג” הילד דאג. הוא לא דאג כשלא אמרו לו דבר מכיוון שלא היה יודע שהוא צריך לדאוג. אך כשנאמר לו לא לדאוג מייד היה נדרך. האב הרים ונשא אותו אל הכיסא הגדול . אל הספר הוא אמר קצרות “בלי סכין!” הספר הנהן קשר סדין מלפני גופו של הלקוח הקטן  והתחיל לעבוד תוך כדי חלוקת הוראות. קצת ימינה . עכשיו למעלה . תעצום את העיניים..שמאלה … הילד ציית האב הרים את קולו “אמרתי בלי סכין” . הספר היתנצל.” רק פה מאחורה…”. “לא ” התעקש האב “בלי סכין.רק מכונה”

טרטור חשמלי דגדג את ערפו של הילד. אחר כך מברשת וטלק ו..”זהו זה” קרא הספר . הסדין הוסר.  הוא פתח את העיניים. הספר אחז ראי קטן שהראה את העורף המסודר היטב. “איך?” שאל . 

טוב מאוד הנהן כמה מגיע לך? 

“שמונים”

מי שהיה פעם ילד שלף שטר של מאה הניח על השידה של הראי אמר לא צריך עודף ויצא. בחוץ פנס רחוב לבן הבהב הבהב עד שנידלק

אתה  האחרון .בינתיים.  הגירסה האחרונה של עצמך . אתה  לבד. עכשיו אביב . אתה  חוזר אל כל מי שהיית . לו יכולתי , אתה כותב ,   הייתי עושה את כל הדברים אחרת. הייתי משקיע איפה שהנחתי, משקה איפה שייבשתי, ממהר איפה שהאטתי, קופא איפה שהידרדרתי, אוסף איפה שזרקתי  צועק איפה ששתקתי. שותק איפה שצעקתי  ויצאתי אל העולם בצעקה  . חמש שנים עברו מאז ועד שהוריי בעצה אחת עם הוריהם לקחו החלטה לעלות אל ארץ זבת חלב דבש מהלך 12 אלף קילומטרים מהפיצה הלא כשרה  של האיטלקי מול האובליסק . זו לא הייתה בדיוק עצה אחת. הסבתא צעקה ” הם משוגעים! לקחת ילד קטן מהגן שלו מהחברים שלו! ומה יש להם שם? מלחמות ? צבא? הרי אבא שלי ברח משם שלא יגייסו אותו התורכים ..”

“התורכים עכשיו בתורכיה” השיב סבא בזעף הושיב אותה אל שולחן הפורמייקה הקטן במטבח והגיש לה את המאטה המסורתי מה שעיכב בקושי את הטענות הרגילות שלה” מתי כבר תמכור את החנות הזאת היא לא מביאה כלום . המחיר של החלב שוב עלה צריך לחסוך . הבעל של אחותי קנה דודג דארט חדשה ואנחנו עוד נוסעים באוטובוס ..” ושכחה מכל העניין

סבא צעד לקראתכם  חיבק את אימא לחץ יד לאבא הקשיב לתקציר סיפורי התלאות והלך לחפש את נהג המונית הערבי “שלו “שייקח את כולם  למרכז הקליטה. בכניסה לרכב נתן לילד  את  ה”משקפופר” החדש. “עכשיו אתה יכול לכתוב את החוברת הבאה”

אבל אני לא יודע לכתוב

“אבל אתה תלמד”

אבל אולי אני אשכח עד אז

“אתה לא תשכח” סיכם

סבא שלך  שעלה בגיל שבעים וארבע מארגנטינה על מנת להיקבר בארץ הקודש ואשר השיג את מטרתו ,לבסוף, ללא קשיים ניכרים   , היה לכל הדעות  איש יקר ובשל כך עמל רוב חייו לחסוך כל פרוטה. מישהו אחר היה חושב שמדובר  בקמצן ,מישהו אחר ככל הנראה היה צודק. בשל כך יצא מכל דופן האירוע השבועי בגינה הקטנה של הבית החד קומתי בבת ים  שם היה מזמין את חתנו -בעלה של בתו , כל שישי צהרים לארוחה חגיגית כך במשך שנתיים ימים .24 חודשים .כל שישי. צהריים. אוירה נוחה ומנומסת.

האורח שמצא בחמו שותף מלא לאידיולוגיה החסכנית ,דאג להגיע תמיד בזמן ובידו בקבוק יין זול. ממש זול . הכי זול שהיה ניתן למצוא. כשהיה עובר בשער הלבן והקטן חיכו כבר על השולחן כנפי עוף שצלה סבא על מצע איצטרובלים שלוקטו מן העץ שסכך על גינת הבית.עם תום שלב העידכונים. לוח הזמנים .ההמראות והנחיתות היה מוזג בעל הבית מיין הבוסר אל הכוסות ומברך הנוכחים. האוירה עליזה ומנומסת. מאה אחוז. עם תום המפגש היה קם הדוד הגביר לוחץ ידיים ומסרב במחוות אדיבות לקחת עימו שארית הבקבוק.

עד שיום אחד נישברת ולקחת  אותו לצד : “סבא , למה אתה עושה את הארוחות האלה ?”

“מה זאת אומרת?”  השיב בחיוך . “זה משפחה” .

“כן.” מחיתי. אבל אתה לא רואה שהוא מביא כל פעם יין כל כך כל כך זול.. ואתה עושה לו פה על האש.. ??”

סבך  ניפנף ידו כמרחיק זבוב טורדני :

“..ולמה אתה חושב אני משתמש באיצטרובלים..?”

.

לסבא שלך היה חבר מרוסאריו,שעלה איתו ארצה (האנשים מרוסאריו הם כמו האנשים מאוסטרופולי…). פעם ביקש  שתלווה את החבר, שלא ידע מילה בעברית, לשוק הכרמל. אחרי רבע שעה אבדו עקבותיו… קיללת את אימ-אימא שלו תוך כדי סריקות, עד שמצאת אותו עומד מול המתרים של חב”ד שעמד וצעק

“. “כפרה-כפרה”. עומד ומביט כמו עגל. דפקת לו מכה על הכתף. “מה נהיה?? איפה נעלמת? אני מחפש אותך בכל השוק יא בן...”הרוסארינו המופתע צעק בחזרה: “מה אתה רוצה?? זה הוא שצועק כל הזמן “פרה-פרה” (“חכה! חכה!” בספרדית)”.

סבא אדולפו עלה ארצה בגיל שבו מודים על כל יום שבא אולי בגלל זה חזר וטען ש”כאן זה גן עדן”. טיעון יפה אך לא מספיק בשביל לבלבל את הטבע .וכשהגיעה השעה הלך אל עולמו ברגע .”כמו צדיק” אמרה סבתא אלגרה שהשלימה מחזור של עשור שנים בבדידות בבריאות ובשמחה עד שיום אחד .תמיד זה יום אחד. הובהלה קריטית לאיכילוב. “זה ייקח זמן” אמר הרופא בלי לפרש. .התכנסו בנותיה לשכור שירותיה של סייעת. מצאו  אחת מבוגרת מבני ברק, שהגיעה עם ספר תהילים ביד  ,והתיישבה במרץ. במהלך המשמרת הרביעית חטפההסייעת  אירוע מוחי איבדה הכרה וצנחה למרגלות המיטה . הרופאים נחלצו להנשימה .למחרת אושפזה במיטה שממול. כך הצילה סבתא  נפש אחת בישראל.

לא היה מקום מתאים יותר לפגישה הזאת. קבעו בהרף מילה. בהרף עין .לה היו כרטיסים להופעה הוא רצה לקפוץ לסופרפארם אז קבעו בשש וחצי ברחבה ליד המשכן. כשהגיע ראשון וראה את השלטים האוהלים המיצגים והקריאות התיישב באחד הכסאות בפיזור נפש ופליאה על המיקום המושלם .
הגאוני.
האם היה זה מקרה? הכל מקרה. חשב .גם המפגש הראשון היה מקרה. העדיף לא לחשוב עליו. כל הסיפור הזה איתה העיק עליו שנים ועכשיו להיפגש איתה אחרי ככ הרבה שנים ? “לקפה אם אתה בעיר” צייץ הווצאפ שהיה נטוש זה שנים. הוא ענה חיובי אינסטנטיבית כאילו היה זה מעשה יום ביומו. זה לא היה מעשה יום יומי.למעשה מאז נאמרו המילים האחרונות בינהם התרחק ככל האפשר מהאיזור הזה בעיר שהזיכרונות עלו בו כמו איזה פופ אפ באתר חדשות. הוא לא מצא בה שום דבר חדש. למען האמת נאלץ להודות שנותרה אותה צעירה יפה רעננה ומלאה בעצמה שזכר. לא קרה בינהם דבר. לא אז ולא היום אז למה הוא מוטרד.הוא צריך להיות מוטרד מ”המצב” הוא צריך לחשוב על האזרחים הנמקים בשבי על חלומות שנקטעו ברגע. על זה הוא צריך לחשוב לא על האישה החמודה שבקשה לפגוש בו בשביל…בשביל מה?
who gives a s..t?
הוא זרק מבט על הכיכר והתאמץ למחוק מליבו כל תמונה של חטיפה. עינויים או שבי.
עכשיו היא חוצה את הכיכר בלי להעיף מבט סביב. “מה שלומך?” היא פונה אל עיניו. הוא לוחץ את ידה ומסמן על הכיסא . “כרגיל ” הוא פולט נשימה “הכל כרגיל”. 

הדייטים  האלו מעייפים אותך . ההתארגנות מסביב. השיחות הארוכות והעקרות למצוא מכנה משותף עם מישהי שעד לפני שעה וחצי לא ידעת שהיא קיימת. לגלות התעניינות , לנסות להתעלם  מהאדרות עצמיות מניסוחים מטופשים

רק כדי לגלות שמצאת את      מבוססות באותה ביצה ממנה עקרת

 que pena

לפעמים עולה משהו  ניצנוץ הבהוב של משהו מוכר כזה שהיית רוצה שיהיה מוכר זו יכולה להיות זוית של חיוך  בתמונת הפרופיל או משהו שנכתב  ב”אודות” שם של סרט או ספר או סתם רוח שובבה מן הכתובים שפוגשת את שלך שבדיוק יצאה לשוטט מה הסיכויים שתפגוש אותה במציאות? נאדה . או שזה המרחק או שהיא נראית ככ עסוקה ברשימה שכתבה שלא תקבל ממנה  יותר מעשר דק של התייחסות ביום מקסימום. מקסימום.או שעל כרחך אתה מצליח לראות את האישה האמיתית מתחת לפרסונה אין לך צורך לקחת רכבת קלה או מונית ולשבת על בר לשרוף שעות שלא תקבל בחזרה כדי לגלות את מה שאתה כבר יודע. אתה לא צריך לשכב איתה כדי לדעת איך היא תהיה כי כבר שכבת איתה באופן  עמוק שאף אחד לא יבין לכן אתה לא משקיע יותר בהסברים. אתה כבר מכיר אותה היטב מהמשפט הראשון שכתבה פחות או יותר. פחות כי אתה לא משאיר מקום למקרה להיקרות ולהפתיע אותך . אולי זו הקללה של מגידי העתידים  . לחיות ללא הפתעות בחיים .אתה רוצה להיות הוגן עם החיים. איזו הפתעה יש לה ערך  כשבסוף ממתין מה  שפאול צלאן קרא לו רב אמן מגרמניה? נאדה בריבוע . עם זאת אתה משאיר את הערוצים פתוחים אולי הקול הנכון יגיע מאיפשהו ויגאל אותך מן הכלום שמסתחרר סביבך כמו סביבונים .סביבוני רפאים.

ישנה קונוונציה כלכלית האומרת כי כל דבר שעולה יכול גם לרדת (חוץ ממחירי הדיור בתל אביב..) הנגזרת מתופעה פיזיקלית יותר הנוגעת לתנועת המטוטלת. דברים שעולים בזיכרון לעיתים נשארים ולא יורדים .אני לא מדבר על טראומה. אוה לא. הטראומה לא צריכה אותי שגריר יש לה מספיק פגועי יום שיעידו כוחה. אלא שלפעמים מילה. מוסיקה .מראה ענף עומד בעוז כנגד הרוח. ריח של אדמה רטובה. צליל דריכות צעידות  בכביש שכוח אל. דוק ערפל מסתגסג מול העין הצופה. טעם קפה לא טרי אבל רותח המתפשט בלשון לפעמים עולה ונשאר כתמיהה ניצחית .כגעגוע חמקמק שבקושי אפשר לתפוס. לא על מה שהיה או  מה שהייתי. אלא  כך שהיה. שיותר לא יהיה.

לכל מקום שאתה הולך משהו מהעיר הולך איתך . משהו מהעיר כשהיית איתה הולך איתך. מה שלפעמים מכביד על ההליכה . אתה רוצה לומר ..אני יודע אני מודע אני מקבל את מצבי הבלבדי אתה רוצה לומר אבל למי ? היא כבר במקום אחר מגדלת ילדים או קריירה או שניהם . ברגע זה ממש כשאתה יורד במדרגות הנעות אל בטן התחנה החדשה של החשמלית היא עולה מן המים באחד החופים המסודרים האלו לאורך ים המלח שמארגנים פסטיבלים בורגניים . הולכת בצעדים החמודים שאתה מכיר היישר אל האוהל שלה . שלו . שלהם. היא דווקא נהנית מהשטויות האלו אתה חושב ומכיר בעובדה שגם אם היו משלמים לך לא היו מוצאים אותך בחופשה כזאת ..מי בכלל ביקש ממך? אתה שייך לרחובות לפינות .לשדרות ולקפה . מי בכלל היתה מבקשת ממך לבנות איתך אוהל בטבע ? אתה מהנהן בהשלמה הפעם האחרונה שלך בטבע היתה לפני כמה שנים  עם החמודה ההיא עם התחת של ביונסה והחיוך של שאדיי  ששכנעה אותך שיהיה כיף על ההר. היא נהגה שעות  עד שהגעתם אל  הפסגה  . אחר כך  חילקה איתך סיגריה אחת של חומר שנשבעה שבדוק שטוב  . ירח מלא עלה . ימים לאחר מכן ימים? חודשים לאחר מכן דיווחה שהיתה לך הבעה של איש זאב אי אפשר לדעת מה מכניסים היום  לסיגריות האלו .   

לפעמים אתה  שוכח שסבתא נפטרה. לפעמים אתה  “גוער” בעצמך  להפסיק להתעצל לקום  לקחת רכבת לאשדוד, לקחת מונית ולהגיע אל הבניין ליד המרכז המסחרי הקטן והישן שתי דקות הליכה מחוף הים. לעלות במדרגות לדפוק בדלת. לשמוע את הקול המוכר שואל “מי סה?”  להמתין לפתיחה . לקבל נשיקה גדולה על הלחי וצביטה  “פאג’וטו” היתה אומרת. {ה”נעלם “הגיע }  ..אבל אז ניזכר שהיא כבר לא  .ואיך ביומה האחרון בבית החולים במסיכת חמצן סימנה שרוצה לכתוב . הגשת אל ידה הרועדת את הלוח המחיק והטוש מקצה המיטה  .”מה שלומך” .כתבה באותיות לטיניות.

היום ודאי הייתה כותבת מה שהיתה אומרת ,בימים רחוקים ,שנראים היום שלוים מאי פעם. הגינה הקטנה שהיתה משקה ועודרת יום יום. יושבת לצד שולחן הפלסטיק הלבן  מוזגת קפה אל כוסות שיצאו מהאופנה עוד בלידתם,מותחת את השעוונית השקופה ,מניחה צלחת של עוגיות בלתי אכילות בעליל : “אוחו קרידו ” ( זהירות יקירי) היתה אומרת  : “אין יותר עיוור ממי שלא רוצה לראות . אין יותר חירש  ממי שלא רוצה  לשמוע…”

לא משנה איפה את

לא משנה מה את עושה .

תמיד יש משהו לא בסדר-

מליון סיבות למה .

לא משנה איפה אני .

לא משנה לאן.  אני הולך

תמיד מחפש אותך..

לא יודע למה

אף שגמאתי קילומטרים בבוקר היצלחתי להתקומם בערב ולהניע את גופי למפגש אמנותי בבית של אנשים שלא הכרתי . למען האמת כבר תקופה ארוכה שאינני “בליין” לכן למצוא את עצמי הולך ברחובות שלא למטרת עבודה היה אויר מרענן . הערב הלך טוב. אמנית מבאי הבית הגישה סיפור מזעזע מתעתע של קורטאזר והשולחן הציע מטעמים תוצרת בית ויין מצויין שנלגם…ובכן,כיין.

על דיזנגוף צפון כמעט חצות לילה אני צועד לכיוון כללי דרום ..צועד..וצועד. היין והמילים הולמים במוחי..צועד ..הכביש ריק ממכוניות .ברי היין בפינת נורדאו והלאה מפוצצים . תורים מתארגנים בכניסות . אני? צועד מתוך החלטה לעצור כשייגמר הכח ולקחת מונית . זר רכוב על קורקינט שועט בכביש בלי קסדה ובלי כלום. צועק לעברי : ” תמשיך ככה ..נראה לאן תגיע ..!!!”

צמרמורת חלפה בגבי. מי זה? מה הוא רצה לומר ? לאן אני אגיע ?

עצרתי ולקחתי מונית. הנהג ברבר כל הדרך והכניס אותנו לפקק מטורף באיילון . פאק הים. הוא היתנצל : “סליחה אתה צודק לא הייתי צריך לעלות על הכביש המהיר נסעתי לפי הוויז. טעות שלי ” . התרווחתי במושב האחורי ואמרתי

תמשיך ככה ונראה לאן תגיע .

אפיון בעלי הדירות שמצאתי במהלך שיטוטיי לפי עיר : ת”א מרכז – יורשים לעתיד או בפועל של נכסים שבחיים לא היו גרים בהם ועם זאת לומדים בתנועה איך להוציא כל שקל אפשרי מכל סנטימטר מעוקב בדירה . ת”א דרום – אופרטוניסטים עם המון מחוות גדולות בידיים רמת גן-בעלי עסקים קטנים שבמקום להשכיר חנויות רצו לשוק הפרטי ומתייחסים לדירה באותה קנאות עסקית של נדלניסטים בשנקל . גבעתיים – ילידי המקום שמביטים בתדהמה על הביקוש שנהיה לדירות המצוקמצקות שבהן הם בילו את כל חייהם יפו – יזמים צעירים עם כוונות גדולות וכיסים קטנים. בת ים – ערב רב של פרנואידים. פתח תקווה ? קסנופובים מלידה . מתווכים תל אביבים : ” יש לי חבל כביסה להשכיר ברוטשילד בפריים לוקיישן . לשלוח לך סרטון ?”

הלילות היו לילות מלחמה. “מלחמת יום הדין”, כפי שיכנו אותה  ויציגו באופן נאה את עיקרון החוכמה שלאחר מעשה. עם רדת החשכה ירדה הוראה ברדיו להחשיך הבתים, אולי סברו כי המפציצים של חיל האוויר הסורי מסתמכים על אורות הקרקע ולא על מכשירי רדאר. מלחמה או לא – אחת הייתה להורים: קפה חייבים לשתות בנחת. מניין שאבו הרעיון? אולי מסורת של  אנוסי ספרד. קפה לוקחים בנחת בפלורסטה או ברחוב ביאליק. ויהי כן. נס קפה. אחד סוכר בלי חלב. וסיגריות, הקופסה מעל המקרר, אל תבקש מהילד הוא לא מגיע.

יושבים במרפסת פעורת התריסים, הבהובי השאיפות מאירים אותם לרגעים. זו הקומה הרביעית. מבט החוצה מגלה  אפשר את סוכת השכנים השרים שירי חג באפילה .אלו הבוכרים שהגיעו אחרונים  ואולי עוד לא קלטו לאן הגיעו, מה קורה סביבם.אולי באמת חגגו את יציאת טשקנט.מי יודע?  הנה עולה הרוסית מן הסוכה ומתמזגת עם הספרדית שבמרפסת. לשון אחת, עם אחד, שפה אחת. עד שאלוהים יודע מה גרם לאמא להטיל בהינף יד אחת את שארית הקפה אל מעבר למעקה הבטון.

“הלו!” עלתה הזעקה מלמטה. “מי זה זורק פה מים חמים! הלו! מים חמים על הראש. הלו!”

מייד סגרו המבוגרים את שלבי התריס והשתופפו אפיים ארצה עד יעבור הזעם הטטרי

אתה ניזכר בקביעה של ביל מאהר .שאי אפשר לקבל הכל בחיים לא ? ממשיך ותוהה אם יש בקהל מי שמכירים מישהו שקם בבוקר בבריאות מלאה בלי דאגות כלכליות באהבה שופעת סביבו והולך בשמחה לעבודה..?וגם אם יש מישהו אחד כזה מרים מאהר את קולו .אז ..פאק הים!

אי אפשר לקבל הכל אתה מסכים .למען האמת לפעמים אי אפשר לקבל אפילו קצת.. כדאי לך לקוות שהכל יסתדר להאמין שהכל יבוא על מקומו .היא ואתה והכלום והשום דבר.

כל עוד השמש עולה בבואנוס איירס. בשנה שהגנרל חואן דומינגו פרון שב לתפוס שלטון על ארבעים  מיליון מיואשים, אבא הרגיש שזו קריאת השכמה ודחק בכל מקורביו כי הגיעה העת להטיס את עצמנו רחוק מהאנטישמים האלו. אך משזכה למשיכת כתף גלותית לא המתין עוד, ארז המטלטלין וביחד עם אימא עלו על רציף 83A בדרך ל-ocean C, הספינה הטרנס אטלנטית ההולכת בימים.

עד לעצירה בנאפולי , עד לבוא “דן”, היא אוניית הסוחר המרופטת ביותר בצי הישראלי, שתטלטל הנוסעים בלב ים עד שיתבקשו לשאת חגורות הצלה או תפילה לאלוהי הים או לתרגל כמה תנועות חתירה  לאגנוסטיקנים מתקדמים.מרכז הקליטה בנצרת עלית יקבל פנינו בזעף. ולא רק הוא, אבל אבא יאמר שאנשים עובדים פה קשה ואפשר להבין.

“מה להבין?” תתקשח האם. “אין סבלנות ל”חדשים”. כל הזמן מתקנים אותך. אתה יודע שהיום צחקו לי בפנים?”

“איפה?”

“בדואר”.

“מה קרה?”

“רציתי להתקשר למשרד החינוך בקשר להסמכה, אתה זוכר? אז נכנסתי לדואר לקנות כמה סימונים-“

אסימונים”.

“כן. ככה היא תיקנה אותי, ואני אמרתי לה שאני לא מבינה למה הם כל כך חשובים שכולם קוראים להם “הסימונים” והיא התחילה לצחוק”.

“זה מצחיק”.

“אז אמרתי שתלך לאמא של הזונות”.

“בספרדית?”

“בעברית”.

“זה לא מצחיק”.

במוצאי שבת עומדים להקרין את “הנעדר” עם סיסי ספייסק וג’ק למון בקולנוע אביב סמוך לדואר, ממש מאחורי הגן הציבורי. עם רדת ערב יפצחו אבא ואימא בהכנות קדחתניות ליציאה. יהיה זה חורף אופייני. הגשם יענה לברכת “משיב הרוח” כמי שהופרע משינה עמוקה…

“עכשיו קיץ בבואנוס איירס”, יאמר אבא, ואימא תיאבק ברוכסן המעיל החום. “

כעת הזמזום.

הבייביסיטרית נכנסת ומקבלת בביישנות פקודת הערב. היא עולה מהדירה שמתחת ולפני שנה מבוכרה. “תהיה ילד טוב”, מזכיר לעצמו אבא, מפזר הבטחה מעודדת: “נביא לך משהו” ופותח את הדלת לאשתו. הוא בן שלושים והיא רק בת עשרים וחמש והם כבר מדברים עברית במבטא מתגלגל. הם יוצאים לסרט  כשהתחילו לצאת היו לוקחים את התחתית משכונת פלורסטה עד למרכז ומשם בחשמלית לקאז’ה דה לוס סינה.”רחוב שלם… רחוב שלם של בתי הקולנוע הטובים ביותר… בקושי אפשר היה להשיג כרטיסים. כשנתנו את עשרת הדיברות צריך היה להזמין מקום חודשים מראש”. אחר כך היינו הולכים לאכול איזו פיצה ולשתות גלידה בקווזיטו… ובבוקר של יום ראשון הייתי הולך לשחק כדורגל בפארק עם הבחורים של בית הכנסת, כי היה צריך להספיק  למגרש של “בוקה ג’וניורס” שהיו משחקים אחר הצוהרים. היו להם שחקנים טובים.כשהייתי בא לקחת את אימא שלך, סבא שלך, שהיה אוהד של “ריבר פלייט” היה קורא לבת שלו בצעקה: “אליסה! הגיע אלייך הלוזר של בוקה…” למי  אכפת, העיקר שהיינו יוצאים. אחר כך כבר התחתנו… ו…” הם יורדים במדרגות. ארבע קומות. מותירים ילד ושמרטפית מאחור. נאבקים ברוח הצווחת עם כל צעד בדרך, כל נוע אביב.

הזיכרונות האלו לא יצילו אותך . אתה יודע . השנים על פני האדמה לימדו אותך  איך זה עובד. אתה עושה משהו לוקח החלטה מכריע הכרעה מנשק נשיקה ורק אחר כך מגיע החשבון בצורה של מבט לאחור. זה לא חשבון זו חשבונית שכבר שילמת עליה . יש איזה תוכי חמוד שמתיישב בזמן האחרון על חוט הטלפון שעובר פחות ממטר מקצה המרפסת ונועץ בך מבט. תוכי ירוק .הוא אוחז בציפורניו השלופות חתיכת פרי  שקטף מעץ השסק הזקן ותוך כדי שנוגס נגיסות קטנות ועסיסיות מגניב מבטים לעברך.  מה אכפת לתוכי ממך? זו שאלה שצריך להפנות לצפר מומחה . אולי התרשם מן הירוק שבעינייך או מהמוזיקה שאתה משמיע . עכשיו זה דיויד בואי . מה הוא רוצה לומר ?דיויד שר על נערה סינית . התוכי .לעומת זאת  מראה לך . שפירות מתוקים אפשר לקטוף ללא חשש בתנאי שאתה מוצא חוט גבוה מספיק לנחות עליו.

מבעד לחלון האוטובוס ראית  את הפינה. מפגש רחוב הבית שגדלת בו עם הרחוב שהוביל אל קולנוע שכונתי וסניף דואר.פינה. סתם פינה שלא משכה את תשומת לב הנוסעים .אל הפינה הזאת הגעת סתור שיער ובפנים אדומות להוביל את הקבוצה  לניצחון מזהיר על הקבוצה של הגדולים ב”חפש את המטמון” המשחק המונומנטלי בתנועה שהיה נערך אחת לשנה וקבע גיבורים  עליהם ידברו חודשים איך פיצחו את התחנה הזאת ומי עלה על הפיתרון של החידה בתחנה ההיא ..ממש חומר לרומנסות.
אל הפינה הזאת הגעת לפני ארבעים שנה לקבל  את כתב החידה הראשון ואת ההנהגה על קבוצה נרגשת  בת שבעה ילדים וילדות בגילי שייצגו את..עצמם. החידה עניינה אותף כמו חצי לירה על הרצפה. הניצחון עוד פחות .מי שמשכה את תשומת ליבף ואם להודות על האמת את תשומת לב הכל היתה. א. שמאז הגיעה עם הוריה מן המרכז אל החור הזה בצפון פיזרה עלינו אבק כוכבים בצורה של בלונדינית עינים כחולות ועור לבן כמעט שקוף. וקול חמוד שהיית מוכן לעשות בשבילו דברים מטורפים ובלבד לשמוע את הקול  אומר :”תודה” .דברים מטורפים כמו להמר מראש על ניצחון מול קבוצת הגדולים רק כדי לשמוע את הקול אומר: “אני חייבת לראות את זה”!

סתור שיער ואדום פנים מהליכה מזורזת הגעתי אל הפינה היכן שעמדה הקבוצה ובמרכזה כתם צהוב. המדריך זרק עליי מבט  ולפני שהגיש לי את כתב החידה הראשון אמר בנימה מעריכה שמעולם לא זכיתי לשמוע: אתה נראה טוב. אמר. מה הוא ראה ?
que se yo.
“אתה נראה טוב.”  ממש טוב. הוסיף.

האישה הזאת עשתה מה שאף אחת לא היתה מוכנה לעשות בשביל לבלות איתך זמן וזה להעמיד בסכנה את כל מה שיש לה את כל מה שהשיגה בחיים . אתה צריך להעריך אתה צריך להבין אתה צריך לסלוח להכיל לחבק במקום זה אתה שולח אותה לעזאזל או איך שקוראים היום לאתר הטמינה של אהבות אבודות . אתה ידעת שזה אבוד מהרגע הראשון שלכדת את המבט ההוא בעיניה כשעלתה במדרגות אחרי מי שבאה איתו . מבט של איילה במנוסה . איילה יפיפיה במנוסה . אתה ידעת שזה אבוד אי אפשר להציל אף אחד מעצמו אי אפשר להציל אף אחד מגורלו וזה היה גורל . אתה ידעת שאין לך כל מושג איך זה יקרה אבל הכוכבים כבר החלו לנוע במסלול אחר מכוונים לאותו היום שבו תהיה שלך . היא לא היתה שלך היא לא היתה של אף אחד . אתה עושה את אותה טעות של זה שעלה במדרגות לפניה בבטחון של מי שמחזיק בכיסו אגרת חוב פגת תוקף .

כבר אז קלטתי בחושיי הקטנים כי דעתם של הוריי, לגבי איך צריך לחיות את החיים, היא רק דעה אחת מתוך שלל דעות שנמנעה ממני הגישה אליהן רק בשל נסיבות גילי הצעיר. ועם זאת אני מלא הודיה שלא ניסו ללמד אותי את מה שלא הבינו. מין למשל. הקיץ ההוא בסוף כיתה א’, אחרי ימים רבים שהייתי מבלה בחוץ מול לוח המודעות הענק שעמד בכניסה לחניה, ופרסם בעיקר את סרטי השבוע בבתי הקולנוע, קורא את הפרומואים הקצרים, מנסה לדמיין את העלילות ולא מצליח להבין במוחי הפעוט למה הכוונה ב”סרט טקס ואהבה”. אז בקיץ ההוא שאלתי את אימא והיא תיקנה אותי. “זה לא טקס”. הבעה גועלית עולה על פניה. “זה סקס”.

ואבי בא שלום, נח על משכבו, עלה למדרגת צנזור פוריטני מן המעלה הראשונה. שכשהיינו צופים יחדיו בטלוויזיה והיה מרגיש שהנה מתקרבת סצינה של עירום או תשוקה או כמו שכינה את זה יוסי בנאי “סתם לכלוך”, היה מכבה את המרקע לקול מחאות הצופים הצעירים, סופר עד עשרים (הוא היה יכול להיות עורך קולנוע מעולה), מדליק והופ… הכל כשורה. פעם כשליווה אותי  למבחני קבלה לפנימייה יוקרתית נאלצנו לעבור  בתחנה המרכזית הדחוסה שמעליה התנשאו כרזות של קולנוע במרכזן הובלטה דמותן של בחורות עירומות בחוצפה מזמינה.אבי התקדם בתוך ההמון כשעיניו תקועות ברצפה ואני אחריו, משתדל להבליע מבטי הבוער. ככה הגענו אל דוכן פלאפל נסתר מן הרחוב הראשי, כמו פליטים מסערה. אבי פלט אנחת רווחה כשהבחין בתעודת הכשרות המתנוססת והזמין ברוחב לב 2 מנות עם כל התוספות. כשהגיעו הפיתות, שמנו לב כי על הזגוגית הקטנה שממולנו הודבקה תמונת דיוקנה של ריבה מפותחת בלבוש חוה אימנו. מבטינו הצטלבו. אבא שלי משך בכתפיו כמודה בתבוסתו ואמר: “דווקא טעים הפלאפל”.

במבט לאחור קשה להסביר מה היה ב”בילוי”הזוגי הזה בשבת שגרם תענוג. נכנסים למשתלה שזועקת  בחוסר רלוונטיות ..מסתובבים בין עציצים שתילים ופרחים ואחרי דיון ארוך לכאן או לכאן..קונים איזה אחד או שניים או עשרה..במבט לאחור כעבור שנים יכולת  להישבע שאין לך מושג מה שלח אותך  לשם שהרי היום גם תחת איומי אקדח לא תכנס למשתלות וגם בחינם לא תתכופף לסחוב עציץ או אדמה או איך קוראים לזה? מה ששופכים על האדמה שתצמיח? ….אנשים אוהבים לומר שהזוגיות מוציאה את הטוב שבאדם אצלך היא הוציאה את הגנן. וגם לא גנן מי יודע מה..

ג’וזף הלר ב”מלכוד 22″ כבר האיר שחוץ מדז’ה וו יש עוד שתי תופעות “ראיה” אחיות .

פרסקה וו וג’אמיס וו.

הראשון מתייחס ל”כמעט נראה” וזו התחושה שמגיעה כשאתה רואה משהו אבל לא בטוח אם ראית אותו קודם ,רגע האי ודאות הזה : פרסקה וו. השני זו התחושה האופפת אותך כשאתה מביט במשהו שאתה אמור להכיר אבל הוא נראה לך זר כאילו מעולם לא ראית אותו -ג’אמיס וו- ככה קמת באותו בוקר מהצד שלך במיטה וכשחזרת מהמקלחת ראית אותה פוקחת עין אם היא עצמה אותה בכלל קודם בועטת בשמיכה ושואלת “מה נשמע?” כאילו  מכירים שנים .

עכשיו בראיין קולברסטון והפסנתר שלו ממלאים לך את החדר. אתה נשכב על המיטה. מיטה? . מיזרון . על הקרקע. כבר כמה שנים שאתה מתעקש על המנח הזה .שבע שנים בדיוק כמספר השנים הקודמות כשישנת במיטה זוגית חבוק אל גבה של..של..בעלת המיטה.יום תמורת יום. אתה זוכר שאמרת לעצמך כשנרדמת במיזרון לראשונה..היה זה לילה קריר .קפוא. קור כלבים .הבית היה ריק מחפצים רק קיבלת את המפתח עוד לא קנית כלום נשכבת על המיזרון בפינת החדר מצונף במעיל ולפני שנרדמת חופשי ומאושר למחצה נאנחת בידיעה שייקח המון זמן להישתחרר מהנוכחות שלה. יום של שיכחה תמורת יום של חיים .חישבת .כלומר שתוך שבע שנים אתה תישכח ממנה כליל. עכשיו שבע שנים אחרי ..ברכות! שכחת אותה כליל .

עכשיו אתה יכול לראות כמה מטופש היה כל עניין הדאגה מהפרידה . הרי מחוץ לכמה אנשים סנטימנטלים להחריד שעוד שואלים אותך עליה בדאגה מעושה. חוץ מהבני זונות האומללים האלו אף לא זוכר שהיה לכם עניין משותף או חיים משותפים. שבע שנים פור גאד סייק. נמחקו כלא היו..כדאי שתהיה הוגן.

טוב שנמחקו

מי רוצה לחיות את אותם ימים אותם דיבורים אותם הימהומים אותם מחוות אותם חיבוקים יותר מפעם אחת בשעתם לשעתם.?

אתה מהנהן בהסכמה. החיים נועדו לפעם אחת! ומי שמחפש לעשות עליהם סיבוב שני בדיוק של אינטש.. הוא קרייזי סאן אוף אה ביץ’.

 בגיל בית ספר יש יתרונות כלשהם לעובדה שההורים שלך מורים, אך לא אם הם בבית הספר שלך. לכן הבוקר ההוא נחרט בזיכרון. כשהודיעו שהמורה לאנגלית חולה (“יש!!!” זעקו כל הגרונות הצעירים, שאולי אהבו את השפה, אבל את המורה שלימדה אנגלית בעברית תפסו כמאחזת עיניים), רגע לפני שהכיתה נכנסת לכאוס הרגיל של צעקות, שטויות, שירים, דיבורים והיאבקויות, נפתחה הדלת ודרכה נכנס המורה המחליף שגייסו מחדר המורים של בית ספר שכן. אבא שלי. מייד עבר רחש בין כולם. “זה לא אבא של… כן. זה אבא של…” השכן לשורה מאחור טפח על כתפי בעליצות “אבא שלך”.

הנהנתי והתפללתי חרישית  שלא יהיו פה בושות ושנצלח את המבחן הזה ביחד. שלא ישעמם. שלא יפריעו. שלא יזרקו בדיחות. ושאצליח לשמור על מעמדי,מקום טוב באמצע. המורה נעמד במרכז הכיתה והעיף מבטים שלווים על פני התלמידים, כאילו כל השאלות האלו לא נוגעות לו כלל וכלל. הוא פתח ושאל איזה שיעור הוא מחליף, וכשכולם קראו “אנגלית!” הניח את ידיו הגדולות על ראשו בדרמטיות ואמר במבטא הכל כך ארגנטינאי שלו  “אוי ואבוי, אני יודע באנגלית רק חאו אר יו”, מה שגרם לכולם לפרוץ בצחוק מעודד…

משם עבר לאנקדוטה על הצדיק העני שהמלאכים מבקשים מהאל שיעזור לו לזכות במפעל הפיס. “בסדר!” צועק אלוהים. “אבל קודם שימלא טופס”. צחוק כללי. מישהי מרימה יד. הוא משבח את הערתה.עכשיו כבר עולות כמה ידיים.אבא שלי נראה כל כך זר ועם זאת כל כך מוכר. אחר כך עבר לדבר על משל יותם והעצים, ואחר כך ואחר כך … הצלצול עלה אך אף אחד בכיתה לא שמע אותו. המורה המחליף, שזכה לכבוד מחבורת הבנדיטים שהיינו, צעד בשקט אל הטור המרכזי בין שורות השולחנות עד לקיר וחזרה אל שולחן המורה. “שמחתי להכיר אתכם” אמר והצביע על הכיתה  “ברוכים תהיו”, סיכם ויצא.

כולם ניגשו אל שולחני. בארוחת הערב אימא הגישה ספגטי ברסק עגבניות, בלי תבלינים, בלי כלום, פשוט שמה הכל בסיר. למה? כי ככה אוכלים כשאימהות עובדות. היא שאלה איך היה היום בבית הספר. עניתי שדווקא היה מאוד מעניין. “מה היה מעניין?” הוסיפה לשאול, ואבי שבדיוק עמד במאבקו האישי להעלות על המזלג את הפסטה הרכרוכית הרים את ראשו  כמנצח: “כן באמת… מה היה?“

לילה אחד . לא לילה . רגע אחד הבהיר לך איך עומדים העניינים בינכם .

לא עומדים

נישקת אותה כמו אז

היא נשקה חזרה כמו אז ושום דבר לא היה כמו אז. אז היא היתה צעירה בעשר שנים סתורת שיער סתורת מחשבות עם פוטנציאל להיות מישהי חשובה מישהי גדולה . אחרי שנות הסערה איתך אחרי השקט שהישתרר היא הגיעה לעיצובה המושלם היא חשובה עכשיו היא אסופה ומתוחכמת  בדיוק כפי שחזית

אתה מיתעצב ושמח באחת .

אתה מיתקרב ומתרחק באחת

אבא שלי תפס פעם את אחת מהחוברות של הפנר באחת מן המגירות שלי, קימט אותה ואמר: “מהפח באת ולפח תשוב…”. הגביר את המעיכה וסינן: “כשתמצא אישה אמיתית לא תצטרך את השטויות האלה”.

“די אבא… אתה חושב שלא יהיה לי חשק ל…?”

“לא יהיה לך כסף!”

אימא שלי זכתה בחמש עשרה דקות של תהילה במקומון הנידח, שאת יציאתו לאור היה חייב לפרסומות הגדולות של אולם האירועים שהיה בבעלותו. אף פעם לא הבנתי את ההיגיון הכלכלי הזה, אולי זה מה שמנע מבעדי להיות בעל אולם אירועים ועיתון. היה זה יומה הראשון של חופשת הפורים, שלדידה גילם הבטחה של חופש בצורה של חמישה ילדים ובעל, שהמתינו לבידור, טיפול, הזנה, הקשבה, הפרדה, ניחומים, איומים וסוכריות. היא עמדה במטבח להכין כדורי שוקולד, הילדים שרועים על הרצפה צופים בתוכניות  המטופשות בטלוויזיה. הבעל יצא. פתאום הריח. כלומר רק היא הריחה אותו. ניחוח עדין, כמעט מתוק, ושרוף

משהו לא הניח את רוחה. היא עזבה את קערת הקקאו ויצאה לסלון, מקמטת את אפה. “לא מריחים כלום”, ענינו בצהלה.  “זוזי, נו, אימא את מסתירה”. האם המשיכה ללכת בעקבות חוטמה ופתחה את דלת הכניסה. רחרחה לפה ולשם ולבסוף איתרה את המקור. הדירה הצמודה. צלצלה בפעמון. דפקה בדלת. בכי ילדים. משהו לא בסדר, אמרה לעצמה. כשפנתה לרדת במדרגות לבקש עזרה, עלתה השכנה הצעירה. האם הצעירה. כמה צעירה? אולי בת תשע עשרה. אולי. הביטה בפני אימי המודאגות ואמרה: “רק הלכתי להביא משהו מהמכולת…” סובבה את המפתח במנעול ופתחה.

מכת עשן העיפה אותה חזרה למדרגות. משתעלת החלה לצרוח אך לא זזה מהמקום. אימי קרעה את בד שרוולה, קשרה אל אפה כמסכה ופרצה אל הדירה הבוערת. סיר חלב שהושאר ברשלנות על הגז הדליק את המטבח והפיץ עשן כבד. היא רצה אל חדר הילדים, שלפה מן הלול תינוקת בוכייה, ובחיבוק מגונן יצאה מן הדירה הישר אל ידיה של האם הקפואה. אחר כך הורידו את כולם למטה. אח”כ הגיעו מכבי האש. בערב היו דפיקות בדלת. האב הצעיר ביקש לדבר עם אימא שלי. הוא החל להודות ופרץ בבכי. במקומון יכתבו על התושייה של המורה מרחוב ביאליק, שהצילה תינוקת מלהבות ממול לפרסומת שתבטיח מגדל שמפניה  לזוגות הראשונים שיסגרו חתונה באולם .

אין כמו הקיץ. בטבריה,, העיר שגרים בה רק מי שחייבים. את הקיץ הילדים היינו מבלים, , על רחבת הדשא שחיברה את שלושת הבלוקים החדשים בני ארבע הקומות. בניינים של עמידר העומדים היום על תילם, בחסדי האל יותר מאשר ביסודות הבטון ובכוחות הצנטריפוגה. אך לפני ארבעים שנה, כשהסיד בחוץ זעק מלובן (סיד לא יודע לזעוק!) והדשא היה ירוק, היו תיבות הדואר נוצצות במתכת עת פגעו בהן קרני השמש הטברייניות העליזות, חסרות הדאגה.

הטברייני עצמו הוא יצור חסר דאגה.  דואג מעבודה? למה לדאוג ממה שאין? דואג למחר?הרי שלא דאג לאתמול ובכל זאת הגיע היום. הילדים? ברוך השם, אוכלים בבית הספר.הדאגה היחידה שיש לו בחיים היא לוודא שלאחר יהיו דאגות  גדולות משלו.הדואג הטברייני הוותיק (שבעה דורות לפחות!) עשוי לחקור אותך לשלומך,ילדיך, הוריך, תעסוקתך, כמו עובד סוציאלי מצטיין, ולא עוזב אותך עד שאתה מודה סוף סוף באיזו תקלה.או אז ימשוך הטברייני בכתפיו, ויפטיר “מה בג’ינה מין נאס – עיר ואג’ה אל ראס”. {מה שיוצא מאנשים זה רק כאב ראש}

בקיץ חסר-הדאגה  שיחקנו לרוב בכדור משחק שקראו לו “עמודו!”.

המחזיק בכדור זורק את הכדור שבידיו למרומים תוך כדי שהוא זועק בשם של אחד האחרים במעגל. הילד שקראו בשמו מנסה לתפוס את הכדור, בעוד האחרים בורחים לכל הרוחות. מרגע שאחז בכדור הוא צועק “עמודו” וכולם נכנסים ל”פְרִיז”. עתה ינסה בעל הכדור לפגוע באחד העומדים ולהוציא אותו מהמשחק. המנצח הוא אחרון העומדים.

בקיץ ההוא,הגיע אל הדשא ילד חמוד עולה חדש מאזרביג’אן. אפילו לא מילה בעברית. רק אזרית. לא רוסית לא ערבית לא בוכרית..ניסינו עליו הכל.הילד לא מבין מילה.עברנו לפנטומימה.מראים לו “איך זה עובד” בהילוך איטי. אחר כך מניחים לו את הכדור ביד. עושים פרצוף עם השפתיים, דופקים עם היד על החזה ואומרים לו: תצעק שם.הוא מהנהן עם הראש שהבין. כולנו מחייכים. הכדור אצלו. מחכים. האזרי הקטן זורק את הכדור לעננים וזועק בכל כוחו: “שם!!!!”.

כל ילד יודע שהכוח, הכבוד, הגיל והמוצא תמיד קובעים על האספלט המשותף. ככה גם בשכונה שלנו. בטבריה נותנים שמות של אותיות לשכונות היורדות מן ההר עד מורדות הכינרת. שיכונים מאוכלסים בעולים שהיו פעם חדשים. “זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני ויש בה ילדים כמוך וכמוני”.לשכונה שלנו קוראים קריית שמואל. אבל אף אחד לא יודע מיהו שמואל. אדם הרוסי אומר שזה שמואל מהמינימרקט, קשה להאמין.השיכון מורכב משלושה בניינים בני ארבע קומות החולקים חלקת דשא לא מטופלת,ולא גזוזה, ואף על פי כן דשא

הדיירים – משפחות צבא קבע או עולים מברה”מ, בוכרים, גיאורגים ורוסיה הגדולה, “עליית האינטליגנציה”, שכונתה כך בשל כמות הפסנתרים העצומה שעשתה עליה.המשותף לכולם? ילדים. המון ילדים. ומכיוון שכל ההורים עבדו קשה כל שעות היממה, נמצא שכל הילדים מבלים בחלקת הדשא המרכזית עולם הילדים. כאן ברור מי על הדשא ומי בחוץ.

ה”גדולים”. ורק אם הם לא יורדים “למטה” או שפתאום יורדת עליהם השראה נדיבה, מקבלים הילדים ה”בינוניים”, כלומר אנחנו, את הזכות לבעוט כמה בעיטות כדור.הקטנים נשלחים לשחק מחבואים מסביב ולא להתקרב.התור שלנו הסתדר כך: שליח היה דופק בדלת דירה שבע בניין המרכזי ושואל בדחילו את “מלך השכונה” אם המגרש פנוי. הילד המגודל והחצוף היה מגרד בראשו, וחורץ גורלות. “היום כן, עד השעה חמש. מחר לא, עד השעה שש…”

אחר צוהריים אחד, אחרי שקיבלנו תשובה שלילית מהטמבל, עמדנו ילדי ה”בינוניים” עם הכדור ביד, מתמסרים בצידי הדשא, בשעה ששתי דמויות זרות הלכו והתקרבו. רזים שחומים קטנים ובלתי מוכרים. ביקשו מסירה. קיבלו מסירה. הקפיצו ושאלו למה אנחנו לא על הדשא.

“כי אסור”, השיב אחד הילדים.

הזרים השחומים והרזים התפלאו. “מי אמר שאסור???”כולנו התפרצנו ודיברנו בבת אחת .אחד הרזים והשחומים (סליחה, הם נראו ממש תאומים, כמו המפטי דאמפטי הגרסה השדופה) היסה את הקולות ואמר, “אוקיי הבנתי. תיקראו בבקשה למלכי השכונה שלכם. אנחנו מוכנים להתערב שנקרע להם את הצורה בכדורגל”.הבטנו בהם כמשוגעים. “אבל אתם לא מבינים, הם כיתות ז’ וח’!…”

“תקראו להם”, דחקו בנו הזרים השחומים והרזים “אל תדאגו. רק תיקראו להם”.
כעבור כמה דקות ירד מלך השכונה ולצידו ארבעת חברי מועדון הגדולים. “מי זה פה התחצפן עלינו?” נהם. הזר ניגש אליו בנונשלנטיות ואמר בחדות: “אנחנו מוכנים להתערב”.

“על מה?”

“שני בקבוקי קולה לכל אחד מכם. אם אתם מנצחים”, אמר והוציא מכיסו שטרות שגרמו לרחש התרגשות בסביבה.

“ומה אתם רוצים?”

“אם אנחנו מנצחים… אתם נותנים לילדים האלו לשחק מתי שהם רוצים ולא מתערבים להם במשחק…”

“מה זה??” התערב אחד הגדולים.

“מה ששמעת”, הגיב הזר בניחותא. “יש התערבות או לא?” המלך בחן את שני הרזים ואמר בזלזול: “בטח יש התערבות. אבל תשאירו את הכסף אצלה (הצביע על אחותו הקטנה), שלא תברחו בסוף…”

התנאים נסגרו. ארבעה על ארבעה. הזרים לוקחים לקבוצה שניים מאיתנו. אני עומד בשער. המשחק נפתח. הגדולים מסתערים קדימה בכוח פיזי כאילו שיחקנו ברוגבי, אבל אחד הזרים חוטף בקלילות, מעביר אחד, שניים, מוסר הצידה לחברו שכבר עומד במקום הנכון לדחוק פנימה. פחות מדקה… אחד אפס לרזים

בחלוף עשר דקות הסתבר כי הרזים השחומים הם קוסמי כדורגל. עקבים בין הרגלים. סיבסובים. העמדת הכדור בין הצוואר לגב, א-לה מארדונה. הקפצות. מספרות. דברים שלא ראינו בחיים.
בעשר-אפס הרימו הגדולים את הידיים, ואמרו זהו. לא עוד. מספיק. ניצחתם.
הרזה ניגש אל האחות הקטנה של הבריון ומשך ממנה את השטרות. עכשיו הוא עומד מול מלך השכונה לשעבר, שנראה כמו ילד בכיתה ח’.

“אנחנו מצפים”, אמר והצביע על חברו. “שתקיימו את ההתערבות. כי אם לא, יהיה לכם עסק עם דיגמי משיכון א”.הכל בלעו את הרוק. דיגמי זה מותג. כמו אל קפונה בשיקגו. הרזה טפח על שכמי. “כל הכבוד”, אמר. “היית שוער טוב”. אחר כך סימן לחברו ובאותה הפתאומיות שצצו – נעלמו. מאז הגדולים לא נראו יותר על המגרש. אדם הרוסי סיפר שכולם עברו לפנימייה בדרום. היום , בדרך צפונה, עברתי במקום. אך במקום דשא – עמד חניון, ובמקום ילדים – צהלו מכוניות.

כבר בילדות הייתה לי נטייה ללכת לאיבוד. שווקים. ירידים. חוף הים. תחנות מרכזיות. ערים שלא הבינו מילה ממה שאני אומר. נשים. חנויות כלבו. מרכזי קניות. גינות ציבוריות. לא בכוונה. הולכים יד ביד. אך ברגע שהיד המהדקת של אימא הייתה מרפה לרגע  מפני עצירה, מפני מעבר, מפני משהו שהסב את תשומת ליבה –הייתי מתנתק אל עולם מעניין יותר מאושר יותר , צועד לבדי בין ההולכים בלי לדעת דבר על מה שצופן לי העתיד.

סטירה! זה מה שצפן העתיד. או מכה על היד. והבטחות שְמָד מיידיות ודרישה מן האב להעניש את הילד בחומרה, כאילו לא הבחינה שעונשו נגזר מעצם גורלו להיוולד. כעבור כמה דקות (ולפעמים שעות) היה מתחלף הזעם בריחוק הידידותי שבו ניהלה את חייה, והכל היה שב למקומו בשלום. השבוע באחד הערבים הגשומים של העונה הקפיצה אותי הביתה, ובחניה סיפרה איך : “פעם שעברה הווייז בלבל אותי לגמרי! הלכתי פה לאיבוד ברחובות הקטנים, הגעתי הביתה באיחור של איזה שעה…”. פתחתי את הדלת ויצאתי אל הכפור “זה קורה, אימא” ניחמתי אותה בפיזור נפש . “זה קורה”.

כמו שכולם יודעים , משק כנפי הפרפר במקום אחד מחולל כאוס גדול במקום אחר, אך לעיתים גם באותו המקום. הכול התחיל באותה הפסקה מתסכלת בין עשר לעשר וחצי בבוקר, כשעמדנו כל בני הכיתה על מגרש הספורט, בועטים בכדור דמה שהדבקנו מאיזה פנימית של צמיג שנעטפה בסלוטייפים ובגומיות ונדחסה בכוח עד שהתקבלה מן צורה אובלית. מישהו צרח “די! אי אפשר לשחק עם החרא הזה. אי אפשר לבעוט, אי אפשר כלום!! למה שלא נעשה מגבית ונקנה כדור נורמלי…?כולנו צעקנו ביחד.בעד נגד ולהורים שלי אין כסף.. הישיבה פוזרה ללא הכרעה

כעבור שבוע הגיע במפתיע אל הכיתה הכדור החדש, בזכותם של אלו שהיו בעד ובכל זאת התארגנו על הסכום הנדרש ורכשו כדור שחור-לבן מנופח להפליא. אבל כשהצלצול הכריז על ההפסקה וכולנו רצנו בהתרגשות אל המגרש, טענו “הרוכשים” כי מי שרוצה לשחק בכדור צריך לשלם את חלקו, ומה פתאום שאנחנו נממן לכולם את המשחק. “טוב”, אמרנו הרוב הנעלב. “אם ככה, תשחקו לבד”, ועזבנו את המקום כועסים ומתוסכלים.

במהרה תפסה מקומה האיבה.  כשילד מ”בעלי הכדור” היה זקוק באמצע השיעור למחק – אף אחד לא התנדב לתת לו. כשמישהו מ”הם” היה צריך עזרה בשיעורים או אפילו הצלה רגעית מהמורה שהמטירה על ראשו המסכן שאלות ליד הלוח – ישבנו הרוב וספקנו כפיים בהנאה. וכך בשעה ש”הרוכשים” המשיכו להוציא לנו את העיניים עם הכדור בהפסקות, התנקמנו בהם בקטנות, בעקיצות ובהתעלמות מוחלטת. ילדים שפעם היו הולכים הביתה ביחד הפסיקו לדבר. חברים טובים הפסיקו לתקשר. איומים על תגרות ועל פיצוצים כבר החלו להישלף. אפשר היה לחתוך את המתח בכיתה בסכין.

לתוך הקילומבו (“בלאגן” בספרדית) הזה נכנס בוקר אחד מנהל בית הספר. איש חינוך ותיק, גדל גוף ועקשן. קפדן פדגוגי ועם זאת דואג ומסור אשר נהג לדבר בקול רך לתלמידים הקשים  ממשפחות קשות יום, תוך שחילק מכות מדויקות וכואבות מכף ידו הענקית. הוא הניח את רגלו על כיסא המורה ונשען לפנים. “מישהו מוכן להגיד לי מה קורה פה?” שאל. האיש הקפדן גילה לפנינו חושים חברתיים כמעט על טבעים. “אל תעבדו עליי”, תבע. “משהו קרה. אתם לא מתנהגים כתמול שלשום. אני מרגיש מתח גדול ביניכם. בבקשה, מי מתנדב לדבר? אחרת אני בוחר באופן אקראי, ואם הוא לא יענה אנחנו נעבור חדר”.

האיום עבד. מישהו מרוכשי הכדור הרים את ידו ודיבר. מישהו אחר קטע אותו ומישהו אחר קטע גם אותו. המנהל צרח “שקט!” וכולם השתתקו.

“הבנתי”, אמר בקולו הרך והמצמרר. “הבנתי מה קרה פה. טוב תראו, אין לי פתרון בשבילכם. והמורה של השיעור האחרון לא תגיע, לכן אני מציע שנרד כולנו למגרש ונשחק כולנו כדורגל…” המהפך המפתיע שחרר זעקות של שמחה ואושר מגרונות הכול. “אבל יש בעיה”, הוסיף בערמומיות. “השרת של בית הספר כבר הלך. ואין לי כדור…”

הפשרה הושגה על המקום. “תלחצו ידיים”, הורה המנהל במגרש לפני תחילת המשחק. “תלחצו ידיים. ותזכרו. אין יותר שלי שלך שלי. אני נותן לך היום מה שאני יכול, מחר אתה נותן לי מה שאתה יכול. ברור??””ברור!” צעקנו בהקלה ובחוסר סבלנות .המנהל ביקש את הכדור לידיו. הוא מתכוון לבעוט בו עכשיו גבוה גבוה לתחילת המשחק . “יש לכם חצי שעה עד הצלצול” הודיע, מתח את רגלו השמאלית ובעט  לשמיים. הכדור הסורר סטה אל הקומה השלישית ,אל חלון הכיתה השניה משמאל, רעש ניפוץ הזגוגיות הגיע עד סוף הרחוב. עלינו לכיתה ופינינו בזהירות רבה את הזכוכיות ואת הכדור המפונצ’ר. מישהו אמר “חבר’ה, אולי נעשה מגבית ונקנה כדור?” וכולנו פרצנו בצחוק.

חמישה פרקים לתוך הסדרה . בצפיית בינג’ אקסטטית אל תוך השעות הקטנות של הלילה אתה הבנת  שטעתה . שום דבר בסידרה הזאת לא הזכיר  את סיפור אהבתכם . ההפך! אם יש משהו שהסדרה הזאת לא הזכירה זה את סיפור האהבה שהייתם  שקועים  בו עד לשד עצמותכם . ועם זאת היא הרי ראתה משהו..
אתה  התקשת  להבין מה. בסידרה זוג האוהבים מכירים בגיל צעיר. ואתם  רק עכשיו ( לא צעירים . לא צעירים) בסידרה הזוג קופץ פעם  לשחיית לילה בעירום. במציאות אתם קפצתם  פעם אחת  לטבילת לילה מתחת לדוש הישן והחורק בחדר האמבטיה שלך 
עכשיו אתה  ניזכר כי באחד הפרקים קלטת  ברקע שיר ישן  שנמצא בפלייליסט שאתה משמיע  כל פעם כשאתם עוברים על פי הסימן שלה אל המיטה.אולי זה זה? אתה  מחפש את השיר ומפעיל. עכשיו עולה ברמקול הביתי קולו של בראיין פרי הדורש חוזר ודורש
dont stop the dance.. 

הערב הגיע. מנהל בית הספר התיכון  הכיפח והצדקן  פתח והודה בקולו העורבני לכל אלו שהגיעו “למרות המשחק”. “”בית וגן” אחד”, צרח בהתרגשות, “מראדונה אפס…”עכשיו כל המתח מתמקד בקולי. כלומר באין קולי. רגע לפני העלייה לבמה, בעודי מחפש בעיניי את הוריי בקהל הרב , אבד לי הקול. ההיסטריה גאתה. המורה ניסתה  להרגיע. כלום לא עזר. כלום לא יצא. בקושי לחישה. המנהל ניגש אל מאחורי הקלעים עם שני פועלים, רמקולים ומיקרופון אחד. “אתה תדבר למיקרופון והם ידברו בלי, ונקווה שישמעו” והרים את עיניו אל תקרת האולם

אלפי קילומטרים משם נשרקת שריקת הפתיחה. אני לא מוצא את אבא בקהל. ההצגה מתחילה. אני נכנס עם המיקרופון המטופש ולוחש לתוכו. הצופים בשקט. אולי שומעים. אולי לא נעים  להראות שלא שומעים  הפרטנרית הבלונדינית שלי, זו שבאיוולת נעורים תתחתן כעבור שנה עם החבר הבוגר והראשון שלה, מסרבת לניסיונות החיזור המגושמים שלי על הבמה. הקהל צוחק. אולי שומעים. עכשיו אני רואה את אימא בשורה השנייה. לבד. עכשיו השירים. עכשיו חוסה לואיס בראון מתרומם גבוה גבוה מעל ההגנה הגרמנית ומבקיע את הראשון. אחר כך ולדאנו. אחר כך המחצית השנייה הנוראית והשוויון של הגרמנים. הבלונדינית מחליטה שאני בכל זאת שווה משהו ומחבקת אותי חזק.מסך יורד.הקהל מוחא כפיים. אין לי מושג איפה דייגו עכשיו והאם הבושם של הבלונדית הברה משכר גם אותו

אני יורד מהבמה, מתעלם מהכאפות, מהברכות, מטקס קבלת התעודות, ויוצא החוצה לאוויר יוני החם. הולך לברזייה ליד הגדר החיצונית. מתכופף לשתות. דמות גבוהה מתנתקת מהחלון הצופה אל תוך האולם, ומתקרבת אף היא אל הברזים. בידה השמאלית מסתירה רדיו טרנזיסטור קטן. “שיחקת יפה” העיר אבא, מניח את הידיים מתחת לזרם ומרטיב את הפנים. “שיחקת יפה מאוד” הוסיף, וטפח על גבי.התרוממתי היישר אל פניו שקיבלו גון עליצות לא רגיל. “ניצחנו…” לחש. “ניצחנו… השער האחרון מסר דייגו בין ארבעה… אנחנו אלופי עולם… ניצחנו…”
“לא יאומן …” קראתי ופתאום חזר אליי הקול. “מראדונה אחד!”, צעקתי בכל הכח. הקהל שיצא התבונן עכשיו בעניין במשוגע שברחבה  “מראדונה אחד! בית וגן אפס…”

שלושה אנשים אושפזו בגל החום הקיצוני ששטף את הארץ . אמרה הכותרת באתר ואתה שחזרת מן החוץ מהנהן עכשיו מול המחשב. הזמן עובר אתה חושב אבל גם עכשיו אחרי ככ הרבה זמן  -אתה לא בטוח מה לעשות בו . דומה כי הוא מתקיים בלי כל קשר להחלטות שלך למעשים שלך לעצירות שלך או למצב הרוח שלך. שום קשר . אמנם הזמן בשבילך החל בד בבד עם שהתחלת  להיות קיים  אבל מה לעשות איתו? אין זה עניינו והאמת שנראה שגם לא אכפת לו להיגמר יחד איתך כי יש לו עוד חמישה מליארד קליינטים בו זמנית שלא לדבר על החדשים שמגיעים ודורשים שירות ואתה יש לך רק טענות..אולי אתה צריך לשנות את הגישה . אולי אתה צריך לעשות פחות כדי שישאר לך יותר זמן להיצטער . אם להיות הוגנים זה מה שהטבע מציע לך בהמשך . להיות מסוגל לעשות פחות ופחות כמה שפחות ואז כשלא תוכל לעשות עוד דבר להתאחד להיפגש עם הזמן שהתחיל איתך ולעבור איתו למה ששפינוזה קרא  “אלטרנו מודו” .המימד של הנצח. ונצח כמו שאמר אוסקר ווילד זה פחות זמן ממה שלוקח לרומן אהבה של קיץ -להיגמר.

https://www.youtube.com/watch?v=Yyfmf-NEZbI

אחרי ההלוויה הגיעו אל הבית אנשים שלא הכרתי וסיפרו אנקדוטות מימיו  כמורה ומנהל בית ספר יהודי  בארץ רחוקה ואיך שבסגנונו המטיף הניע רבים מן השומעים לעזוב את המקום שהיה נראה כל כך בטוח– מאז ומתמיד כל כך בטוח – ולאתחל את עצמם בארץ מדומיינת. מה היה במילים שלו ששכנעו רבים, כל כך רבים? האם היה זה הקול, חיתוך הדיבור של בן עיר הבירה?

המבט, הם אמרו. הורדת המשקפיים  בהינף אחד והטלת המבט ישר אל תוך עיניך. ככה הוא שכנע אותם לעלות. אחר כך הוא עלה אחריהם רק בשביל ללכת לאיבוד מהר יותר מהאונייה שהביאה אותו ארצה. מיד אחרי שנולדתי הוא עשה עליי רושם של אדם שיודע לקחת את החיים בידיים, וכשהיה מוריד אותי מהם דאג תמיד לשמור על מרחק בטוח. לדאוג, להתעניין, לאהוב ממרחק בטוח. אם הייתי נולד באמריקה הייתי קורא לו סר.

כאן הסתובבנו על צירים מקבילים. מעט מנוכרים. שהלכו ורחקו אחד מן השני. היסט לאדום קרא לזה דופלר, אבל אף אחד לא מתעניין היום באסטרונומיה, לא? מעולם לא החליף איתי מילה על נשים, מין או כסף. אולי הם היו בזויים בעיניו, אולי קדושים – אף פעם לא התבדח על חשבונו של אדם אחר. מן חוש הומור כזה. האדם האחרון שהיה עולה בדעתי להזמין לכוס קפה בעיר ואף על פי כן הזדמנו. פעם אחת. אחרי שכבר עבר אירועים מוחיים שקידמו אותו הרבה מאוד  לאחור לקחתי אותו לרופא משפחה אבל התור הלך והתארך, הצעתי לו שנצא החוצה. הייתי צריך סיגריה נואשות. להפתעתי הסכים ונגרר אחרי לקפה הזוי בכיכר.

הזמנתי אספרסו ושאלתי מה בשבילו. הוא זרק עליי מבט תמה וביקש שחור רגיל. מעט מילים הוחלפו. הכוסות הגיעו. קשה לזכור על מה דיברנו. אולי על הכול אולי על שום דבר. כמה חודשים לאחר מכן נפטר מן העולם. עכשיו אני נזכר שהכוסות הגיעו. אחת קטנה אחת שקופה וגדולה. הוא הוריד את המשקפיים ושאל כמעט בלחישה אם הוא יכול לטעום מהכוס של ה… “בוודאי”, אמרתי. עכשיו אני נזכר. בוודאי. והדפתי אותה לכיוונו.

הוא לקח אותה בלגימה אחת. מצמץ ומרכז את מבטו עליי. עובר דרכי אל הצד השני של הרחוב. הצד השני של העולם. צמרמורת עברה בגבי. הנעתי את ראשי לאחור וכשהחזרתי הוא היה שם. המשקפיים. המבט. הכוסות. המרפאה. התור. העתיד שעוד לא הפך לעבר. הוא שתה את הקפה השחור לאט ונראה מרוצה. מאוד מרוצה.

מכל האפשרויות שהיו לך .מכל האופציות שהיו פרושות בפניך .הדרכים. ההזדמנויות הנשים .הבתים בחרת,  בלא כלום מתוך הכרה עמוקה כי רק ככה ,תוכל להתחרט באמונה שלמה שלא עשית  הכל כדי להשיג את מה שהיה ראוי על כל פנים לאבדו.

לא תמיד צריך פרספקטיבה של זמן בשביל להרגיש הסטוריה .יש תקופות בחיים שאתה יודע כבר כשאתה בהן שהן “הסטוריות”. בשבילך ולא בשביל אף אחד אחד אחר. כשאתה מרגיש שאתה בזמנים כאלו אתה עושה את הדברים לאט. אתה מתבונן. אתה מנסה להחזיק את הרגע להוציא את המקסימום מהזמן .להניח עוקבים בזיכרון כמו האבנים של גרטל והייזל אבל ..

לשווא.

הזמן חולף ואתה ביחד איתו וכשאתה חוזר לסימנים לאותות לאבנים הקטנות שהשארת בדרך אתה מגלה אמת שהיתה מחרידה את האחים הקטנים אף יותר מהפרצוף של המכשפה. אתה מגלה כי גם אם תעקוב ביסודיות ובדיוק אחריהם -האבנים האלו יוליכו אותך אל האין .

לא אל האין במובן של מה שהיה ועכשיו חסר . הלוואי! האבנים שהשארת מאחור מוליכות אותך אל .. האין ההיידיגרי אל הריק של פסקל או במידה קצת יותר מדוייקת אל מה שפעם היה משהו שפעם סימן משהו או אמר לך משהו משמעותי ובתוך כדי ההליכה לאחור התאדה והשאיר אחריו משהו שגם אם תתאמץ לא תוכל לקרוא לו אויר – ברוך הבא אל הסימולקרה.

אתה חוזר לא אל מה שהיה אלא אל מה שנדמה לך שהיה. אתה חוזר אל אחיזת עיניים אל רוח רפאים אל חזיון תעתועים אל דלפק מודיעין שכתוב עליו “כאן לא מודיעין” . האם הרגעים שהערכת אותם כמשמעותים בחייך אכן היו משמעותים? האם אלו שהחשבת מבדחים אכן היו כאלו .? המצמררים הנהדרים האהובים.באמת היו?

אל תביט אחור! זה המסר של הסופר העתיק ההוא שסיפר את המעשיה על אשת לוט. אין מה להביט אחור אין בשביל מה ובעצם אל תביט אחור שלא תהפוך לנציב שלא שווה את המלח שלו . 

“איך הסתבכתי איתך”, היתה אומרת אחרי שהיינו נרגעים, מושכת  את השמיכה מקצות הרגלים הארוכות ארוכות עד לשפתיה הצוחקות. “כל זה היה יכול להיחסך ממך”, השבתי ערב אחד כשישבנו על המרפסת המשקיפה על עץ השסק הזקן, נושמים את אוויר הלילה הצלול ואת עשן הגראס העובר מיד ליד. “לולא פעולתה המהירה של הדודה רות היית ממשיכה בחייך הבורגנים ללא כל הצקה…”

“על מה אתה מדבר?” עיניה השקדיות מצומצמות באור הרך שהגיע מהנרות שהדלקנו קודם על הרצפה. “איזו דודה? איזו פעולה מהירה?”

“הייתי בן חמש וחצי… כשעלינו ארצה… אחד המקומות הראשונים שטיילנו אליהם בארץ היה חוף גינוסר. מכירה?”

“בטח. חוף מדהים. רוצה?”

דחיתי את הסיגריה. “אז אנחנו בחוף גינוסר ביחד עם אחותה של אימא, הדודה רות. שכבר הייתה בארץ כמה שנים לפני והכירה פה והכירה שם… פעם ראשונה בכינרת.

ההורים  קופצים למים ,אני נגרר אחריהם ביחד עם הדודה, אבל פתאום מעשה שטן והרגליים שלי כבר אינן נוגעות עוד בקרקע. אני בולע מים. אני מנסה בכל כוחי אבל לא מצליח לצוף. רואה בעיניים כלות את האור העכור מעבר למים… טובע… טובע… לפתע יד חזקה תופסת בשערי ומושכת אותי מעלה. זו הייתה רות שנעלמתי לה פתאום מהעיניים ובלי לזעוק פשוט עשתה את הדבר הנכון, הרימה את הילד והניחה אותו בחוף שיקיא את שארית המים שאסף בריאותיו הקטנות

“היא הצילה אותך מטביעה”.

“כן”.

“זה סיפור מזעזע”, פסקה וקטמה שארית העשן במאפרה. “ילד קטן שההורים לא שמו לב וכמעט איבדו אותו”.

“אבל אולי זה סיפור של הצלה? סיפור של ישועה ממקור לא צפוי?”

“לגמרי!” קראה ומשכה את הגופייה מעל ראשה בתנופה אחת, מגלה שדיים סגלגלים שהיו מוציאים גם פילוסוף סטואי מהדעת. “בוא “, חייכה ברוך. ” סיפור של ישועה ממקור בלתי צפוי ..”.

כל הסימנים שיהיה פה כאב לב. במקום כל הסוכות הגנריות ,הצינורות הבנויים נקבים-נקבים חלולים-חלולים שכיסו את העיר ונראו אותו דבר, אבא הצהיר שהשנה הוא הולך להשקיע ולבנות לגמרי בעצמו סוכה מעץ. אומנם תמיד החזקנו, אני ואחותי, בדימוי שלו של אבא ארך רגליים, אבל בכל מה שקשור לעבודת כפיים היינו מסופקים מאוד כי המלאכה תצלח ביד מורה מן השורה. אבל באיש הרוח נכנסה איזו רוח, איזה שד. משום מקום השיג קרשים, לוחות, בדים. ובמשך יומיים עמל על פטיש ומסמר כמו יצא משיר ילדים של לוין קיפניס.

הרעש מלמטה מחריד. מידי פעם קולו הרם היה קורא עד הקומה הרביעית להביא עוד מסמרים, עוד סדינים, עוד קישוטים או מנורות. אימא אמרה: “הבנאדם השתגע, אין עם מי לדבר. פשוט תעשו מה שהוא מבקש, בסוף זה יגמר”. המליצה וחזרה לספר שבחיקה. כוחו של התת מודע שלום.

ואכן שעות לפני כניסת החג עמדה מתחת לביתנו, נשענת על עץ האורן הגבוה, הסוכה היפה ביותר שאי פעם ראינו בימי חיינו. אני יכול להישבע גם היום, עשרות שנים אחרי, כי יצירה כזאת בעץ לא נראתה. הפרופורציות. הכניסה. הקישוטים והענפים שחיבקו את מי שישב בתוכה. אחותי ואני עמדנו והתלהבנו, מחאנו כפיים והודינו על מזלנו הטוב שהביא לנו אבא מוכשר שכזה, ועל הסוכה היפה ביותר

ישבנו בחדר  והתחלנו לחבר רשימת מוזמנים: מי מהחברים יזכה להיכנס, מי יזכה רק לעמוד ולהביט מבחוץ ומי לא יזכה אפילו לבוא… אחותי משכה דף ממחברת כללית והחלה לצייר את הסוכה בשביל אותם האומללים שלא יזכו לחוויה המרוממת הזו של להיכנס ו… זרקתי מבט על השעון שבקיר. בעוד שעה נרד עם הסירים והצלחות וכל ה…

ואז התחילה הרוח. בתחילה כזאת נעימה ונושבת. מבעד לחלון אפשר היה לראות את ענפי העצים מרחוק נעים כמו באיזה טנגו שפתאום הגביר את הקצב ועבר לדיסקו. עכשיו הנעימה כבר לא נעימה. רעם  הולך ומתקרב. הבהוב קטן של ברק. טיפות של גשם. רבע שעה אחרי כבר סערה. גשם זלעפות היכה בזעם על זגוגיות החלון. אחותי הביטה בי באימה. “מה עם הסוכה?” לחשה. תמונת החבלים הרבים שאבא ליפף מאחורי העץ עלתה בראשי. “כל עוד העץ עומד,” הרגעתי, “הכל יהיה בסדר”.

ואכן כשתמה הסערה, ירד הערב ואיתו ירדנו ,הצלחות והסירים ביד. העץ עמד והחבלים היו יציבים, אבל מהסוכה היפיפייה נותרה רק ערימה של קרשים, בדים, קישוטים, עפר ואפר… אבא הביט ביצירה ההרוסה, נקש בעקבו פעמיים באדמה כמו היה מגרש ג’יני והפטיר: “יאללה. הביתה לפני שהאוכל מתקרר”. אימא עלתה בעקבותיו, ממלמלת: “אמרתי לכם. הבנאדם משוגע”.

ורק אנחנו נותרנו דקה מאחור,  בוחנים את שברי החלום, מודדים כמה אכזבה יכול לב צעיר לשאת, ונשבענו לזכור אותה. את הסוכה היפה לנצח.

זמן עובר. באחת השנים הזוגיות שלי שינסתי מותניים והרכבתי לבדי סוכה אחת על הגג, למצהלות הילדים שגרו איתי באותו הבית. למוחרת הגיעה אחותי עם ילדיה להתארח. “האוכל שהכינה החברה שלך היה מדהים” ציינה כשהגיע הקפה. “ואיך שסידרת את הגג. והאווירה והרוח הטובה היה ממש ממש כיף…”

“אבל הסוכה…” נכנסתי לדבריה.

“אבל הסוכה”, הנהנה וחיבקה בידיה את ספל הקפה.

מחפשת  סיפור טוב ? תיקראי את הספר הזה. אה.. את כבר קוראת? יופי. תיראי..אני רוצה לספר לך על עצמי ,למה? בשביל שנכיר . בשביל שיהיה לך מושג עם מי יש לך עסק. אולי העפת בי מבט ואמרת ” וואלה לא יודעת לא שמעתי על הסופר הזה בחיים” או ” הכריכה יפה אבל על מה כל הסיפור?” ובכל זאת לקחת אותי אל ידייך הטובות הנעימות מעבירה בי עכשיו צמרמורות עונג לכל אורך השידרה רטט עובר עתה  בדפים. המבוא בפתיחה רוטן “היא עברה עליי ככה לא התעכבה” העמוד עם הקרדיטים עומד בצד נשען מעשן סיגריה איומה   ומחייך מין חיוך כזה של “אני לא דואג ,בסוף היא עוד תחזור אליי” . השער האחורי  מסמיק .

אם את שואלת את עצמך לאן כל זה הולך ?  אני באמת לא יודע לאן כל זה הולך . ספר לא צריך להציג את עצמו. אבל לא תמיד אנחנו מתמידים במה שצריך . לרוב אנחנו עסוקים במה שלא צריך . קחי לדוגמא את הסרן שהיה ישן במיטה מתחתיי: איך מפקד סוללת תותחנים מוצא את עצמו בכלא? אוה! טוב ששאלת .כמה ימים לפני כן ,האיש קיבל פקודה בטלפון שדה להוריד איזה יעד חשוד  ואכן תוך דקות הושמד היעד. זאת אומרת יעד אחר. תקלה.  איך נודעה הטעות?

קשבינו בפיקוד הצפוני קלט דיווח של  רדיו מונטה קרלו על הפגזה קשה  בבורג’ אל בארג’נה, מה שעורר את כל ה”בור” להתקומם : “מי לכל הרוחות יורה בבורג’ אל בארג’נה?” החקירה שנפתחה בעקבות הירי השגוי העלתה , כי הסרן, אף שכיוון עקום, פגע במפקדת מחבלים אחרת. אולי נחמה פורתא למי שאת גזר הדין שלו חתם השופט הצבאי בקריצה: “או צל”ש או טר”ש”…

או  לדוגמא הקצין הסודי שנכנס באישון ליל פורים על אזרחי ועם תיק ג’יימס בונד, זחל לאחת המיטות הפנויות ולא יצא ממנה במשך כל היום. אחר כך קיבלנו את הסיפור על חוקר שבויים במילואים שהתעקש להוציא מידע מנחקר ועל הדרך הפך אותו לבר מינן. בלילה האיש כבר התאושש  וקרא לכולנו להתגודד סביבו. “באזרחות,” אמר בקול שהזכיר עורב שהפסיק לעשן אחרי שלושים שנה “אני זכיין” הוסיף ופתח את התיק הסודי: בפנים שכבו עשרות מגזינים פורנוגרפיים, קטלוגים וחוברות זימה מן הסוג השלישי. “של ארוס .עכשיו פורים, חבר’ה”  דחק בנו הקפואים מתדהמה . “חובה להיות בשמחה”.

איך הגעתי לכלא צבאי? זו שאלה שייקח שעות לענות עליה .זה מתחיל ברל”שית של אלוף משנה בוגדני וקנאי. את צודקת ,עדיף לא להיכנס לזה. עדיף לא להיכנס לכלא, ועם זאת פסק כבר אוסקר וויילד בתמונתו של דוריאן גריי, כי החיים אינם אלא חוויות, וכלא  על פי כל הדעות, חוויה. לכן כשנכנסתי בשערי המוסד גמרתי בליבי למצות כל רגע במקום. פלוגת הכלואים שלנו עמדה במתחם של אוהלים בשטח פתוח, אוהל אחד מאוכלס בקצינים ובאנשי קבע סוררים, ושאר האוהלים בחיילים בעלי משמעת גבוהה ורשימת פשעים נמוכה.

מפקד פלוגת העצירים, סגן גבוה, נאה וגברי, עליו נשבעו יודעי דבר שנצפה בכמה מסיבות “עליזות” בת”א, היה מגיע לבחון את מסדר הקצינים-בהשעיה. לשאול לבעיות, לשוחח ובאופן כללי להשתדל להעניק יחס צבאי קשוח אך הוגן לאנשים שעד לפני כמה ימים שירתו באותו הצבא באותה הדרגה. “עברתי על התיק שלך”, פנה אליי בראיון הקבלה לפלוגת העצירים שלו. “אתה לא רגוע. אתה חושב שהמערכת רק רוצה לדפוק אותך אז אתה עושה שטויות”. מיקדתי את מבטי במבטו מבקש התגובה. “אתה מתעניין בפסיכולוגיה…” השבתי והשתהיתי קצת לפני המילה האחרונה. “המפקד”. הסגן חייך. “אתה צודק. זה לא ענייני. אבל אם תשתעמם עם החברים שלך באוהל, תבוא. נדבר קצת. יהיה מעניין…” הנהנתי, הצדעתי ויצאתי

כעבור שבוע באמת מתתי משעמום. זה עם האישה והילדים שלו. ההוא עם התמונות הפורנוגרפיות. זה עם השש בש… ההוא עם שלום עכשיו… שעמום המחץ. “תגידו” זרקתי באוהל, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר החמישי שלקחתי מהספרייה המטופשת שהייתה עוברת פעם ביום בתוך עגלה. “תגידו, למה יש פה מגרש כדורסל לידינו?”

“אנא עארף”, השיב הרס”ר המבוגר, שנותרו לו עוד חודשים לשלם בעבור הקזינו שפתח באחת מסדנאות הרכב המוכרות. “בשביל הסגל”.

“נגד מי הם ישחקו?”

“מי?”

“הסגל”.

“לא יודע”.

“נגדנו”.

“נגדנו??” עלו קולות אחרים ממיטות השדה הרדומות.

“למה לא? אם אני מארגן משחק קצינים בכלא מול קציני הסגל… אתם מצטרפים?”

“אתה משוגע! מי יאשר לך דבר כזה?”

“אתם מצטרפים או לא?”

“יא אח”, התקרב בצעדים איטיים הרס”ר המהמר. “אני יושב פה שמונה חודשים ומקלל את יומי. אם אתה מארגן לנו בידור כזה אני בא איתך באש ובמים!”

יצאתי מהאוהל ובקשתי פגישה עם הסגן. כעבור שעה ישבנו פנים אל פנים. שתי כוסות חד פעמיות לבנות. קפה טורקי. בלי סוכר. “מבחינה פסיכולוגית,” פתחתי, “אתה צריך את המערכת. אתה חייב את המערכת. אתה מרגיש אבוד בלי המערכת. בגלל  זה אתה מאמין שהיא כזאת טובה ומוצלחת ומנסה להמיר אנשים טובים לומר הן אחריה”.

הוא הדליק סיגריה ועטה על פניו הבעה מתעניינת. “מעניין… למה אני צריך את המערכת?”

“אני לא יודע”, השבתי בכנות. “אני לא מכיר את הנסיבות שבהן גדלת. מי עזר לך ומי הכשיל אותך. מי שימח אותך ומי אכזב אותך. במי נתלית ואת מי נטשת. העובדה היא שאת הביטחון  בחיים שלך אתה שואב מהנוקשות הזאת”.

“ואת זה אומר העציר ששותה קפה במשרד הפלוגה שלי…” ענה באירוניה.

“זה שטויות”, עניתי במהירות. “הדלת סגורה. אתה לא מסתכן”.

“אתה יודע איזה שמועות רצות עליי בפלוגה פה?” עבר לטון רציני וכיבה את בדל הסיגריה הבוער. “שראו אותי במסיבות…”

“שמעתי”.

“ו… מה יש לך להגיד?”

“בוא נגיד שזה לא בדיוק סגנון המסיבות שלי בעיר…”

“כן. את זה כבר הבנתי”.

“אתה נשמע מאוכזב”.

“חלילה, רק מציין שהבנתי”.

“ו…”

“אתה שואל אם זה נכון? אם באמת השתתפתי במסיבות…”

“זה נכון?”

“אני לא הולך לענות לך על זה”.

“טוב”.

“אתה נשמע מאוכזב”.

“חלילה, רק מציין שהבנתי”.

“טוב … עכשיו אתה מוכן להגיד לי למה באמת אתה פה ? מה אתה רוצה?”

“כדורסל. הקבוצה שלי מול הקבוצה שלך. על המגרש ליד. עם אפשרות לאסירים ולסגל לעודד מרחוק.”

“אני צריך לבקש את רשותו של מפקד הכלא, כמובן” ענה, אך בעיניו התרוצצה כבר ההחלטה.

“יא אח!” צרח הרס”ר ומסר אליי את הכדור נמוך. הסגן עם בגדי הספורט המצחיקים בורוד כהה , ניסה לחסום, אך הטעיה אחת זרקה אותו לימין ובשמאל התקדמתי בניחותא אל הסל. “שתי נקודות!”  הרעישו מרחוק הכלואים שדפקו בעידוד על הפחים. “אני כל כך מאושר” צעק המהמר הסידרתי  אל השמים.  “כל כך מאושר…”

דבר המוציאה לאור

כתב היד הזה לא עבר כל עריכה ספרותית

המחבר עמד על כך שקולו יגיע אל הקוראים באופן אותנטי

ייתכן שעמד גם על דברים נוספים

אין מספיק נתונים

סקיצה לטיפול עצמי :
התופעה החוזרת על עצמה אצלי לאורך השנים של התרחקות מהווה והשתוקקות אל העבר אפשר והיא תלויה באירוע טראומטי של עקירה. שכילד מעולם לא הוסברה לי .עקירה מהבטחון אל אי הודאות והסכנות בדרכים .בלי שפה בלי ידע מוקדם .ההתערות במקום החדש חייבה איבוד העצמי . כל הדברים שהגדירו את העצמי. איבוד וקפיצה אל הלא נודע. הויתור נעשה אך הגעגוע נולד ביחד איתו. געגוע אסור. כיוון שבבית המסר היה שנולדנו מחדש. ועכשיו ורק עכשיו אנחנו במקום הנכון. מסר שלווה עם דחיה מיידית ואגרסיבית של כל הדברים “משם”. התנועה הפרדוקסלית היתה שככל שהזמן השכיח את העבר ככה הגעגוע הפך גדול יותר. הגעגוע של הזיכרון לעצם הניזכר.
ככה הפעולה של ההיזכרות הפכה לרכיב נפשי פעיל באופן קונסיסטנטי. להיזכר זה לחיות.ההווה הוא רק חומר להשתמש בו ב..עתיד. לכן המשיכה להסטוריה ולפרטים בלתי חשובים ..למראית עין. המצב הסטואי לעומת זאת מחייב לתת מקום גדול יותר לכאן ולעכשיו. המצב הסטואי מרגע שנכנסתי אליו ממרכז אותי בהווה אך גם מונע ממני לחשוב על העתיד. על האסונות שמציג העתיד. ( אי אפשר להאמין שהעתיד יהיה טוב ונפלא אלא אם אתה אדיוט גמור)
מה יקרה כשהעתיד הנוראי יהפוך להווה? כלום.הוא יהיה בשבילי עוד הווה שיסתיים באופן מיטבי . במובן הזה של fin fine בשרשרת ארוכה של כאלו שהגיעו אל סיומם
ולא הרעידו את היקום כולו.

הימים . לא הימים.  הלילות הארוכים  שבהן ישב מול המסך והקליד . הפילייסט רץ ברקע . דירת חדר. תמיד דירת חדר. כלומר חלל קטן במרכז העיר ממש בצנטרום של הצנטרום . כלומר אם היה יוצא מהבית ללא זהירות היה יכול ליפול  חופשית  אל טבור כדור הארץ . ככה מרכז . ככה מקליד בטירוף כמעט כל הלילה לבד לבד .רק בדידותו וחצי מליון אנשים בעיר ליווהו. הוא לא היה צריך כל ליווי רק מסך ומחשב עתיק פנטיום 3 שמידי פעם היה נתקע אבל היה משתחרר אם היה מבקש ממנו יפה ומזכיר לו כל מה שעברו יחד. הם לא עברו כלום יחד .סתם רכש אותו פעם מחנות מחשבים יד שניה בפינת דיזינגוף ארלוזורוב במדרכה המוליכה צפונה שתי חנויות מהבנק .זו הפעם הראשונה שקנה מחשב פעם ראשונה שהיה לו אינטרנט . פעם ראשונה שהיתה לו מדפסת. כלומר שהיה יכול לראות בדפוס את מה שהיה כותב. מה היה כותב? מה שכותב היום . רעיונות סיפורים וקצוות של עלילות שאמורות לומר הרבה בעיקר לעצמו .דרמות אותן הוא ממציא תוך כדי שמחפש בהן איזה צופן. איזו משמעות שתבהיר לו למה הוא יושב ומקליד כלומר למה שנים . ככ הרבה שנים .  עכשיו בדירה קצת יותר גדולה עכשיו רחוק מן המרכז עכשיו על מחשב נייד  שגם איתו עבר בינתיים לא מעט כלומר לא עבר איתו כלום.  

אין דבר כזה יותר מידי אהבה אתה חושב לפני שנפרד ממנה לשלום.והיא על מה היא חושבת? לא יודעים .אין מספיק נתונים. אולי היא מסופקת אולי לא הכל  תלוי בשאלה אם נתת לה להוביל כי ככה היא אוהבת ללכת על הקצוות  . או להוביל או להיות מובלת ואתה הרי לא ניחן באותה רשעות לא רשעות. ניתוק. כן. יכולת ניתוק שמאפשרת לגשת ל..עניין  בברוטאליות ממרחק רגשי . אוה לא. מה שמניע אותך זה שאתה מרגיש היטב  מה שעובר עליה ..  לכן מצאת שאם אתה נותן לה את המושכות אם לנקוט בביטוי ציורי הרי שכל התנאים מתקיימים .אתה מרגיש את ההתלהטות שלה הולכת וגוברת בעוד הריכוז שלך לא נפגם . היא מצידה חשה כי ההזדמנות להוביל נפלה במקרה לחיקה { היא לא מעלה בדעתה שאתה מבין מה שהיא צריכה } ונותנת את כולה. בדרך לדלת החוצה אל חייה שבהחלט לא לןקחים בחשבון  עניינים   היא חשה שהיה לה טוב  וטוב שאתה חי  ואילו אתה שרק נפתח התיאבון מזמזם את המנגינה עוד לא אהבתי די

כולם ידעו שסגן מפקד הבסיס מנהל רומן עם מנהלת הלשכה שלו. כולם חוץ מאשתו. וממני. אז באחד הערבים בתור לשק”ם כשעמדה לפניי חיילת יפה וחמודה לבדה, בלי עדה של מעריצים או מלווים מטעם עצמם שהקיפו כל אחת שנראתה קצת מעל המינימום האולימפי. פתחתי איתה בשיחה על חטיף הקוקוס הנוראי שעמדתי לקנות. ותהיתי איך לא נפגשנו עד כה בחדר האוכל. היא אמרה “אני מעדיפה לאכול בגפי (בגפי! ככה היא דיברה. בגפי). לחץ בעבודה”. “מתי אין לחץ בצבא המזויין הזה?” עניתי והיא היסתה אותי בדרך לחדר הריק שלי, בדרך למיטה, כי בינתיים הסתבר שהשותפים שלי לחדר הותירו אותי בגפי[!} ויצאו לחמשוש בלי בושה. לא הייתה לה כל בושה. בבוקר חילצתי את עצמי מהחיבוק הדביק מאחור. היא פיהקה ושאלה איזה יום היום  אמרתי שישי. אח”כ התלבשה בעצלות, הלכה ויותר לא ראיתי אותה בחיים.”חייל שהתפקיד שלו היה לבדוק שהיא הולכת לישון במקום הנכון דיווח לבריגדיר גנרל על המסלול החליפי שנקטה בו. זה עלה לה בסטירה ובריתוק של חודש. היא לא התלוננה. לפני שלושים ושתיים שנה לא התלוננו. כי לא עשו דבר למנוולים האלו. חטפו וקיוו לסיים מהר את השירות. הפעולה השניה של הגנרל הקנאי הייתה לשלוח אותי לכלא, עי שדאג שירשמו אותי לתורנות שלא תגיע לידיעתי  ובמקרה לערוך ביקורת באותה השעה.

וכך ערב פסח נשענתי על דלפק הרישום של הכלא, מלא התפעמות על האירוניה שגזרה עליי לשהות כאן דווקא בחג החירות. “לשנה הבאה בני חורין”, חתמתי על טופס הכליאה. חיילת חובשת כובע מתכת לבן הובילה אל האוהל שעמד בקצה המחנה על גבעה צופה אל הים.שחפים צללו אל המים. גופותיהם העירומים עד החגורה של הקצינים האחרים שנכלאו ועמלו קשה להישתזף  נראו על פני המזרונים שפוזרו על פני כל החלקה. שקט מרגיע נמסך על הכל. גבוה מעל הרי גלבוע זמזמתי ופתחתי את כפתורי החולצה הצבאית. מישהו הרים את הראש מן המיזרון והצדיע לעברי. מעל העננים הדרך ארוכה.

לסיגריה הזאת היה סייד אפקט קטן. קטנטן . כמעט לא מורגש. אחרי שעישנו אותה היה נמחק יום. מהזיכרון. 

ככה היה מרגיש שהרוויח יום . שלא להזכיר את העובדה שהיום שהתעורר אליו הגיע חדש לגמרי טרי ונקי מהכל. הביטוי “יומיומי” הפסיקה להיות לו משמעות כיוון שכל יום הגיע עכשיו בנפרד. אחרי שבוע הרגיש שהרוויח שבוע . אחרי חודש? חודש. הריכוז לא נעלם גם לא המרץ והמעש שאפיין אותו כל השנים רק האפקט של הדברים שעשה  שקע בתוך ערפל נעים שהיה יכול להיות גם משעשע במידה מסוימת.במידה מפתיעה. התוצאות החלו להגיע לפתחו בלא שזכר מה עשה בשבילן . בדף החשבון שלו הופיעה זכיה ממפעל הפיס .זכיה קטנה שלא היה לו מושג איך התגלגלה לשם. טלפונים הזמינו אותו לשאת דברים על כל מיני דברים בכל מיני מקומות.הוא ענה להם בנימוס שלא ידע להגיד מאיפה רכש אותו. אישה אחת התפרצה עליו בדוכן בשוק בטענה שהוא מניח לה לסחוב את כל השקיות לבד . הוא לקח ממנה את השקיות והסתלק מהמקום. הזמן עבר בסך הכל בנעימים והוא הרגיש 

כמו אחד שמקבל דוחות על אוטו שמכר לפני שנים. .  יום אחד החליט לכתוב יומן שיעביר באופן אמיתי ועמוק כל מה שעובר עליו. אולי אפילו ספר.  

הספר יצא לאור  בכריכה רכה עם  ציור מפורסם  של דאנלי ( לא היה לו כסף לקנות אחד של  דאלי ) 184 עמודים שבכל אחד מהם היה כתוב מזמן :

היום החלטתי לכתוב יומן

ההורים קנו לילד הראשון  את התחפושת הראשונה שלו . סופר מריו . אינסטלטור איטלקי .ממשחק מחשב.ישן.  למה דווקא הוא ? קשה להסביר . קשה להבין. הילבשו את הילד הקטן והציבו אותו מול הראי . האם מתיישבת מולו מצלמת את האירוע . פעם היינו לוקחים את הילדים בתחפושות אל סטודיו במרכז המסחרי שהיה מצלם לך אותם על רקע פוסטר שקיעה מעאפנית בסכום מופקע . התמונה לא השקיעה. הסלולר בניגוד מוחלט למה ששמו מייצג { תא} שיחרר את ההורים העכשווים והיום הם יכולים  להגיע לאותה תמונה מעאפנית בכלום כסף. הילד בסרבל התחפושת רגע לפני שמגיע לראי שומע את האם שואלת : ” למה התחפשת? ” .התכשיט מחייך ועונה בקול שמופנה יותר לעצמו : “מאיו ” . עכשיו הוא עומד ומגלה  את דמותו במראה . עכשיו הוא מתחיל לקפץ ופוצח בקריאות שמחה : ” אה מאיו! נכון מאיו ! יש מאיו ! “

האב מבקש ממנו לפנות אל האם. הילד מסתובב ובאותה התלהבות קורא:

” אימא תיאי . תיאי “

האם מצטרפת בצחוק אל קולו השמח .שמחה של בראשית. מכאן קשה לראות את הדמעה  על העין הצופה .

לעולם לא יהיה לך מושג מה תפקידך האמיתי בחיים של אחרים. אני למשל יודע לומר שלכל חברה לחיי הייתי משהו אחר. לאחת הייתי מורה. לאחרת אבא. אחת נשבעה שאני רומיאו(והיא כמובן..). מישהי התייחסה  אליי כמו לילד. לאחת הייתי חבר. לאחרת עשיתי  תפקיד  של אחר. אישה אחת ראתה בי יריב. לחברה אחרת הייתי  קזנובה. הייתי שליח מצווה .הייתי דיקטטור. הייתי קבצן חסר ישע . הייתי נביא .הייתי אדיוט.

ואילו אני תמיד נשאר אני.

הייתה לי פעם חברה שאת כל החשובים בחייה הפכה לצ’ילבות. עם כל אחד ואחת הייתה ברוגז ברוגז לעולם בתקופה אחרת בחיים.

ביסודי הייתה ברוגז עם סבתא . בתיכון עם האח.  בצבא עם אימא . אחרי הצבא עם חבר ללימודים שלקח אותה לראות חצי עולם. אחרי הנישואים עם חברה שלא פירגנה היטב. אחרי הגירושין עם הבעל שלא הבין אותה היטב. אחר כך עם האבא שלא הסכין להישאר בסביבה .אחר כך עם חברה מהגן שלא התחשק לה להיות טובה . אחר כך עם הגיסה שנהייתה פתאום דתיה ולבסוף הגיע..תורי.

ליום ההולדת שלה כמעט שלחתי מייל: “ברכות חמות ליום הולדתך . אני שהייתי הבן זוג עם הפזם הכי ארוך בחייך  לא מצפה לפחות מזה בתפקידי החדש” אבל בסוף הסתפקתי בהתעלמות ההדדית . ..איטס סטיל קאונטס!!

נירוונה היא תפיסת עולם  הרואה דווקא  בעצירה צעד אחד  גדול קדימה .

בחולות המדבר בין ירוחם לדימונה עמדה קבוצת אוהלים שהוקמה בחיפזון. קיץ. החיילים. חניכי בית הספר למ”כים שרועים על הקרקע, תופסים “זולה” בין אימון מטופש למשנהו. אני אומר לך מטופש כי את יודעת, אי אפשר לאמן אף אחד לתופת. לרעש הארטילריה. לכדורים ששורקים לך מעל הראש. למראה אנשים נפגעים לידך. ובכל זאת מרגיעים הצבאות את מצפונם באימונים. קשה באימונים, קל בקרב. כן. בטח…

הכובע הקטן שבקושי כיסה קרקפת היה שייך לגוץ נמוך קומה מקריח בעל מראה קומי יוצא מן הכלל. מן לואי דה פינס שהושתל בשל נסיבות העולות על כל דמיון בין חיילי החי”ר. כשהיה הולך הרובה המכותף באופן מרושל היה פוגש בכל צעד את הקסדה שהשתרבבה מאחורי האפוד המצ’וקמק. השרוכים שלא תמיד היו שרוכים… אוה. אלוהים. ועם זאת היה הקומיקאי הזה בן לאחת המשפחות העשירות בצפון.

O sea (“כלומר”, “כך ש” בספרדית) שהתיק שלו היה מפוצץ במטעמים ובממתקים ובתופינים ובפינוקים בלתי מתקבלים על הדעת. וכשהייתה נגמרת האספקה היה עומד בתור לטלפון הציבורי, מתקשר ותוך כמה שעות היה מגיע לכל מקום בארץ, גם לאלו המצוירים רק במפות של צה”ל, נהג עם אספקה של גלידות (במקרר עם קרח), סנדוויצים, שווארמות, פלאפל, קולה, קינלי, ספרייט… המפקדים, שבתחילה הערימו קשיים, שינו בזריזות את דעתם לאחר שהחרימו משלוח של טילונים מצופים שוקולד .

אז ש’, שהיה על פי כל הדעות אנטי חייל, שוויק כזה שהסתובב בין המורעלים הצובעים את פניהם במשחת נעליים לפני כל אימון, כאילו יוצאים לפתיחת ציר בפנום פן – מזכיר לכולנו מי הקומיקאים האמיתיים – היה למען האמת אהוד ונתעב בו זמנית על כל הפלוגה. ובנוסף לכל החזיק בהפרעת דיבור. בשל תופעה מאוד מאוד נדירה לא היה ש’ יכול לבטא את האות למ”ד. ובמקומה אמר… גימ”ל.

ירושלים היה אומר ירושגים.  אריאל – אריאג. במקום “לך מפה דביל”. היה קורא “גך מפה דביג”.

יום אחד להפתעת הכול, מונה  ש’ המצ’וקמוקו מעפוגה. סליחה, מעפולה. לתפקיד החניך תורן. נציג העובדים בהנהלה. דרגה אחת פחות ממפקד. המינוי חולל שינוי בגוש האדם הזה שהתגלגל בחיים כמו חבית של… פתאום הבחור החל לשים לב להופעתו. הנשק הודק. הקסדה סודרה. הגילוח היה למשעי. הכובע נתחב מתחת לכותפת בדיוק לפי ההוראות. הקשב!!במשך כמה ימים חזינו במטמורפוזה ברמה אלילית. צעדו גבה. כתפו התיישרה. חיתוך דיבורו התקצר. דבר מהקומיות לא נותרה בו.

אך באותו יום קיצי בחולות, במדבר, בין ירוחם לדימונה, במרכז קבוצת האוהלים, היכן שכל החיילים השתרעו לאסוף שקט לקראת האימון הבא, קראו המפקדים לחניך התורן להעמיד ולזרז את החיילים: “תגיד לכולם”, חזרו על ההוראה. “לכולם. לצאת מהאוהל ולהוציא את הפק”לים. ברור?”

ש’ הנהן קצרות, יצא אל הרחבה וצעק בכל גרונו:

“כווווגם. כוווגם. גצאת מהאוהג וגהוציא את הפק”גים!!!”

פרצי צחוק היסטריים עלו מכל האוהלים. החניכים יצאו אוחזים בבטנם. המפקדים נשכבו על הקרקע ורקעו ברגליהם. במשך דקות ארוכות געו הכול בשיגעון. האימון נדחה וכולם נשלחו לריצה. אחר כך חזרה כתפו של ש’ אל כיפופה המוכר. הקסדה נשמטה. הנשק חזר להיטלטל על כתפו. למוחרת מינו חניך תורן חדש. עם שקיעתה של השמש במדבר, עולה גם בקיץ החם ביותר רוח חרישית מלטפת כל על העין הצופה.

הפעם הראשונה בה ידעתי אישה  לא נראתה כמו הפעם הראשונה. הצוערת החמודה שהתרחקה מן ההמולה של מסיבת הסיום, שרק בשל עליצות  מקרית של מפקדי הקורסים המקבילים נתאפשר מיזוג החוגגים, התקרבה אל האקליפטוס עליו נשענתי ושאלה למה אני עומד לבד. עניתי שאני כבר לא לבד. היא פרצה בצחוק. “אתה חכם אתה”.

כעבור כמה מילים של נימוסים, שתי בירות ושתי סיגריות, פצחנו בהתעלסות חיה, בועטת, נרגשת, כאילו חיינו תלויים מנגד. אך לידי סיפוק של אותו טירוף שהיה יכול להכניס אותנו לצרות צרורות לא הגענו. לכן הציעה בשום שכל וטעם ש”למה לא תבוא בסוף שבוע אליי לקיבוץ. יש לי חדר משלי ויש לי תקליטים. אם אתה אוהב את דייוויד בואי… אתה כבר חבר שלי” (הערת לעורכת : אני מודה שבאותו הרגע הלוהט הייתי מוכן להודות באהדתי גם כלפי רחמנינוב קונצ’רטו לפנסתר מספר שלוש).

בשישי מוקדם-מוקדם בבוקר יצאתי נרעש ונרגש על מדי א’ מצוחצחים עם הדרגה החדשה על הכתף, כדי לתפוס טרמפים מרמת הגולן עד לקיבוץ הזה בשרון. בסוף מסע ארוך של חִכְּיוֹנוֹת, הסתבכויות, שאלות, כיוונים מוטעים, בקשות עזרה, ישיבה על אבנים, התארגנות מחודשת ואל ייאוש ואפילו טרקטור אחד שנחלץ לעזרה, הגעתי אל דלת חדרה.

“תיכנס”, ענתה לקצב דפיקותיי על הדלת כקצב דפיקות ליבי . נכנסתי. היה זה חדר קטן עם ניחוח מקסים של פצ’ולי. את רוב החלל תפסה מיטה. מימינה, על שידה, עמדו פטיפון ישן ועטיפות תקליטים. את הקיר כיסו המוני פוסטרים שמכולם חייך בואי. היא עמדה, גבה אל הקיר. קרני שמש אחרונות טיילו על פניה. היא לבשה בערך כלום.

במבצע הלילי הזה היינו ר ואני מיועדים לגלם תפקיד זניח ומשני . ביחד עם שני מילואימניקים ששיחקו אותה רמבו משחו על הפנים משחת נעליים להסוואה וירקו באסה על ההחלטה לא לצרף אותם לכוח המוביל -קיבלנו הוראה להחזיק איזה מחסום נידח שחוץ מכמה עיזים וכלבים משוטטים לא ראה דמות אנוש זה שנים.

תכליתה של הפעולה הגדולה  לתפוס שני אחים פעילי חבלה שגרמו נזק רב לכוחותינו בעיקר במוחם של יוזמי המבצע ( מבט אחד בשני הדחלילים היה מוכיח שאין סיכוי שהשניים האלו החזיקו משהו מאיים יותר מאקדח קפצונים בחייהם. בחקירה שתיפתח  לאחר מכן יתברר כי האחים נפלו קרבן לטעות בזיהוי }

בתדריך לפני הכניסה אל האיזור המסוכן תוארה אכזריותם וכלי הנשק המשמשים אותם. לפיכך הוחלט כי כוח שהורכב מהסיירת יפרוץ אל חצר הבית ואילו אותנו ביחד עם עוד כמה לוחמים פיזרו כאמור ב”חגורה” מרוחקת שכיתרה את האיזור.

“נדפקנו” קראו המילואימניקים המורעלים שירדנו מן הגיפ ובדקו הסביבה. “זה סתם חור. סתם זרקו אותנו פה” הסכימו והדליקו סיגריות וטרנסיסטור בניגוד מוחלט להוראות.

עצרתי את ר. לפני שיתחיל להתווכח. “עזוב” .טפחתי על כתפו. “אלו מילואים. אין מה לעשות ” ולקחתי אותו לשבת  על קצה הגבעה להביט בשמיים זרועי הכוכבים . זמן עובר. חצות הלילה .יושבים על התל שומעים מרחוק את הקריין בטרנזיסטור מכריז

“from somewhere in the Mediterranean- we are the voice of peace…”

ואיתו הצלילים הראשונים של דונלד פייגן מהסטילי דאן..ככה שעות .שירים. אות  התחנה.  קול השלום. .נרדמנו בעיניים פקוחות עד עלות השחר .. לפתע עלו קולות ממכשיר הקשר .פקודות היסטריות . הצוות הפורץ הגיע אל הדלת אבל עד שפרצו הצליחו האחים המבוהלים להרים את רגליהם ולהיעלם לכל הרוחות.

הקריאות מן המכשיר לא הצליחו להרשים את המילואימניקים שהיו ישנים על הקרקע לצד הרכב אלו רק הצמידו את המעילים אל גופם והמשיכו לנחור.

ר. עשה לי סימן עם היד “שמה” לחש. מצביע אל מאחורי התל על  צלה של דמות קטנה. וואקף! עצור. קרא ר. והחל לדלוק בריצה אחרי הדמות הבורחת. ל”יעד” לא היה סיכוי .ר. היה בכושר מעולה הוא תפס את הזלזל והצמיד אותו אל הקרקע.

“תביא את האזיקונים”. צעק. “איזה אזיקונים?” קראתי “אין אזיקונים אנחנו רק המאסף שכחת? “.חלצתי את השרוכים מנעלי הלוחצות ,לקחתי את ידי ה”מחבל האיום ” והציפלון וקשרתי את השרוכים עליהם,רופפים.  זו היתה קשירה סימלית יותר מציור ילדים .”מה זה?? ”  התקומם ר. “מה אתה עושה”. הרמתי את השבוי הנפחד לתנוחת ישיבה .”ווי אר דה וויס אוף פיס, חביבי” אמרתי בקול העמוק ביותר שיכולתי לגייס. ” דה וויס אוף פיס. “

                 את

לא חשובה הדרך ,העיקר שהביאה אותך אליי “..{הארון וי באקאשי}”

” הכול  בשליטה”  את צועקת לדיבורית באוטו .עוברת למסלול השמאלי בלי לאותת ועוקפת את הפדלאה שלפנייך.  מהצד השני עולה קולה של החברה הכי טובה שלך שמנסה להבין למה אם הכל בשליטה את צועקת. את מוותרת על ההסבר ועוברת לשיחה ממתינה שבדיוק נכנסה . אימא מתקשרת לשאול מה שלומך. את רוצה את התשובה הארוכה או הקצרה ? את עונה. והולכת על הארוכה . כעבור חמש דקות  אימא אומרת ” הבנתי” ומנתקת . את חוזרת לחברה. היא עוד על הקו . את מדווחת על התנהגותה הפוגענית של אימא . החברה מתחילה לומר שככה זה אימות אבל לא מצליחה לגמור משפט את מנתקת  ומתקשרת לאימא לשאול למה היא עצובה . אימא אומרת ניזכרתי היום באבא . את מנחמת אותה ברכות עד שאת מבינה שזה  האיש הלא נכון. “התכוונתי לאבא שלי ” מדייקת האם. “מתי נראה אותך”? מוסיפה בקול גבוה מעט ” אני הלא לא  נעשית צעירה יותר ” . גם אני לא את עונה  ומנתקת לה בפנים. אין לך סבלנות לאנשים שעושים עניין מהמוות שלהם. ” רק אנשים שיודעים להעריך את החיים יודעים להעריך את המוות ” אמר המרצה בשיעור האחרון . הטבע כפי שכולם יכולים להיתרשם מעדיף להתנהל בתנועה מעגלית. לכן מגיע רגע . גיל. שלב שבו מבחינת הסובייקט אין חדש וכל מה שהוא יחווה מכאן ואילך אלו ורסיות של העבר. הסקס הכי טוב ? כבר היה. המעדן הכי טעים כבר נאכל ..הספר הכי מעניין כבר נקרא שום דבר לא יחזיר אותו לחויה ההיולית שאותה אסף בסיבוב הראשון . רק המוות. רעם קולו של המרצה בחלל האודיטוריום עשוי להציל את האדם מהסיוט הזה. במותו של הסובייקט הוא משתחרר מן הטבעת החונקת של החזרתיות  וזוכה בחויה חדשה שלעולם לא תחזור על עצמה ” 

עכשיו  את נשענת בהסבה לשמאל על ידית הכיסא רווה נחת מהשיעור ומההחלטה לחזור לאוניברסיטה עכשיו שרוב הילדים שלך גדלו ויכולים לדאוג לעצמם . כולם חוץ מהילד המגודל שלך שעוד חי בתחילת שנות  השמונים איפה שרווחה הסברה כי מבחינת הגברים ניתנת לנשים  זכות לעשות  כל מה שבא להן ובלבד שידאגו קודם לבית . או סיאה. להם  . דעה אשר בעשור השני של המאה הראשונה למילניום השני היא בדיחה במקרה הטוב או אנכרוניזם או סתם אינפנטיליות. את מסכמת לעצמך  בראש את הדיון זורקת מבט על הסלולרי. הבן שלך התקשר . רק שלא ייצא כמו אבא שלו את חושבת יודעת שהמאבק הזה הוא עניינו של הטבע ולא שלך . התלות קראת במאמר שמצאת בספריה כשחיפשת משהו אחר לגמרי . התלות היא הקריאה של הילד לאימו להמשיך להניק אותו. במקום חלב בכסף ביחס באישור קיומו על פני האדמה . את לא מייצרת עוד חלב .מה שהיה לך לתת כבר נתת . עכשיו שכולם ידאגו לעצמם . את יוצאת מהשיעור בהיתנצלות רפה המרצה אפילו לא שם לב את מתקשרת למספר האחרון . היי אימא .אומר הקול הצעיר מתי את באה לקחת אותי מהכדורסל?

ככה זה לתפוס מונית בדיזנגוף סקוור: נוסע נכנס, נותן כתובת.

הנהג: שישים זה בסדר?

נוסע: כן.

הנהג: מה אתה חושב שאני סתם המצאתי את המחיר?

נוסע: לא.

הנהג: אז למה ענית כל כך מהר בלי לחשוב על המחיר?

נוסע: הייתי צריך להתווכח?

הנהג: כן.

נוסע: והיית מוריד ?

הנהג: לא.

נוסע : נו. אז בשביל מה להתווכח?…

(שקט קצר השתרר במונית).

הנהג: תגיד, אתה נשוי?

נוסע: הייתי.

הנהג: אז אתה יודע שהאישה אומרת משהו ואתה אומר משהו אחר… מי קובע בסוף?…

נוסע: היא.

הנהג: ולמה אנחנו בכל זאת מתווכחים איתה?

נוסע: בשביל הכבוד העצמי.

הנהג: אתה רואה? הבנת אותי?

נוסע: כן, אבל אני אין לי כבוד עצמי.

(שקט ארוך השתרר במונית).

הנהג: כס’אחתך תל אביבים… תמיד יש לכם תשובות.

נוסע: תעבור לעפולה, שקט יותר.

הנהג: אתה מספר לי?? אני בא מעפולה. אין עכשיו עבודה. אין כלום. רגע, איך ידעת שאני מעפולה?…

נוסע: בגלל המבטא.

הנהג: איזה מבטא?? יש לנו מבטא, מי שגר בעפולה?

נוסע: כן.

הנהג: איזה מבטא?

נוסע: מבטא עפולאי.

הנהג: מה אתה אומר… אולי אני עדיף שאני אסתום פה את הפה… אם אתה אומר ככה…

(שקט קצר השתרר במונית).

הנהג: זה בגלל הדגל שעל המונית?

נוסע: כן.

הנהג: כס’אחתך הבהלת אותי!

נוסע: עכשיו יצא לך המבטא…

פעם האחרונה שהרגשת את זה . מה זה זה. כשישבה מולך על המרפסת הקטנה שלך. המחשב פתוח הרמקול משמיע מתוך החדר רצועה רנדומלית. היא בדיוק גיששה אחר המצית והדליקה את הסיגריה הדקה דקה כשמבפנים נכנס השיר שאתה אוהב. אז הרגשת את זה. מה זה זה. הויטרינה היתה פתוחה השמש שלחה קרני אור דרך ענפי עץ השסק. הדייר סטרייטס שרים אצלך בחדר על רומיאו וג’ולייט. הבית האחרון נכנס . מארק שואל שר בקול הבס הזה שלו אתה מרים את העיניים מהמחשב אז הרגשת את זה. מה זה זה. היא בגבה לשמש ראית אותה כך מליון פעמים .אף פעם לא ראית אותה ככה הקיו נכנס. פנס תומאס שהיה מכוון אליה במרכז במה (בלי רפלקטור!)נידלק עכשיו פניה היפות מאירות . אתה מרים את העיניים מהמחשב. על עיניה נפרש חיוך משועשע . נופלר מהחדר שואל You and me babe..how about it. ואז אתה מרגיש את זה . את כל זה. את כל האמת האמיתית המאומתת באמת של החיים.שהביאו אותך לכאן . למרפסת לעיניים הזוהרות בחיוך. אולי זה רק שיר? אולי רק רגע? אולי. עכשיו אתה יודע איך נראה איך מרגיש רגע קסום בנהר הסוחף את הרפסודה שלך הלאה במורד השנים .הלאה

קיץ החם שלח אותנו לחפש אושר של כמה ימים בצפון. אחרי נסיעה ארוכה הגענו למקום בשעה הייעודה רק כדי לגלות את עומק הפער בין התמונות באתר לתמונות על רשתית העין הצופה.

לא חשוב. נמצא מקום אחר .

 כן בטח..באמצע העונה הבוערת? אפילו מלונות הכלבים תפוסות. מתקשרים..אין מקום. מתקשרים להוא . אין. מתקשרים להיא. היא פורצת בצחוק. החמישי עונה בקול של אל מלא רחמים. אני מיצטער. תבואו בחורף. עצרנו לארוחה חטופה וקפה. צהריים. טלפונים. אין מקום. את לא מתייאשת מוצאת עוד מספר .מתקשרת…טורקת..מתקשרת

הערב עמד בדלת. אנחנו באוטו על כביש צדדי בהחלט. “אולי זה סימן לחזור לעיר” אני אומר בקול . “פעם אחרת”. את מנידה בראשך. לא יודעת פעם אחרת . עכשיו אני כאן. עשינו את כל הדרך הזאת .אני רוצה את הימים האלו מי יודע על פעם אחרת. ” את קצת אובר דרמטית .אהובתי” חשבתי לעצמי למעלה משמונה שנים אנחנו בדרכים. את ואני. שמים בהירים.דרך צלחה. מה הבעיה.

החושך כבר ירד. “טוב. תנסה את זה אתה. טלפון אחרון. כן כן לא לא”  .אני מתקשר. קול נשי בצד השני. “סליחה ? למתי אמרת? להערב? לעכשיו?…תשמע בדיוק עזב במפתיע איזה זוג שהיה אמור להישאר עד סוף השבוע אבל זה אומר שאני צריכה להיכנס לנקות ולסדר את החדר…טוב. בסדר תבואו עוד שעה”.

הלילה נידלק בעינייך. השעה עברה בנשיקות ובנסיון להרחיק כלבים משוטטים שבאו לבדוק מי עושה רעש כזה באמצע הטבע. הגענו למקום. פלא פלאים. יפה מקסים.מרווח נהדר. פתחנו את ברזי הג’קוזי ושקענו בקצף כמו שני ילדים מפגרים. “זה אושר” קראת בקול ניחר עירומך מפזז מעל ומעבר לבועות הסבון. “אושר שלא בא בקלות” .הנהנתי ומשכתי אותך ברגליי שהשתכלו מאחרי גבך  עד שעינייך היפות עמדו בדיוק מול עיניי. אחר כך הסתבר שזה היה הצימר האחרון. החופשה האחרונה האושר האחרון שחלקנו יחד . אבל את השיעור על האושר זכרתי במשך שנים. אושר שלא בא בקלות.

“העיר”, אמרה  אהובה אחת תוך כדי שיטוט ארוך בצוותא, “היא כמו ארכיון חי. אני יכולה להיזכר בשיחות שהיו לי עם אנשים לפי המקומות שבהם עצרנו לשוחח”.  שנים רבות אחרי  נדברנו להיפגש בצומת שהפכה געגוע. היא טוענת  שעמד פה בר מאולתר, אבל אני זוכר טוב יותר. הפאב פעל למעשה בהצטלבות השנייה של הרחוב, היכן שפועל עכשיו דוכן עתיקות. היא מרימה חפץ מבין ערמת גרוטאות מחלידות

“אתה זוכר שפעם היו יושבים עם זה בבתי קפה ומקלידים על זה?! אתה זוכר שהיה צריך להתחבר ל… רשת… איך קראו לזה…?”

“למה?”

“לפעולה הזו שהיו עושים?”

רעש הנוסעים מהמסוע העילי הפך לבלתי נסבל. “לגלוש”, צעקתי. “לגלוש”.

“אה… כן…” חייכה. “אי אפשר להאמין ,איך בעצם הגעת לכאן?”

“בכנף . מה זאת אומרת? “

“יש לך שעתוק תוק …?!.. הרגת אותי … תשמע אני רוצה להגיד לך משהו… אתה שומע…?”

“כן”.

“לא משנה מה שיש לך .. תמיד, תישאר נווד…”

(אני חושב על זה ולא מצליח למצוא היגיון פנימי… אולי רצתה לומר משהו אחר. אולי התכוונה לומר  “גם אם יהיה לך בית תמיד תישאר נווד…” כמו קין. האדמה לרגליך אבל נע ונד תהיה בארץ. כמו קין, אות קין). אני מעביר יד על מצחי. הכול בסדר. מרים זרוע ימין ומביט בלוח הקורדינציות הטבוע בחלקת העור הפנימית.“יכול להיות,” עונה, וביד שמאל לוחץ על קוד ההפעלה, “שיש צדק בדברייך “. התכווצות חולפת בצווארי כשבראש מתחיל הזמזום המוכר. מכונת השיעתוק.תוק  תיכנס בעוד כמה שניות לפעולה ואני אתממש במקום אחר. “בדברייך הצודקים ” אני מכוון מבטי  אל תוך עיניה ההולכות ונעלמות  “אבל אין מי שיצדיק אותם ..” 

Gitano soy

https://www.youtube.com/watch?v=0glssZnlmgU

זמן עובר. עכשיו חורף. סוג של חורף. אלף ק”מ עברתי השבוע בנסיעות ראיתי. רחוב ראיתי בתים. כביש .ראיתי נשים .חצאית. מכנסים. ראיתי גומיה. שחורה. ראיתי נהג .גלגלים. רכבת קלה. רכבת כבדה. כוסות קפה. שלטים. המון שלטים. ראיתי אגם. ראיתי דג .ראיתי תוכי בכלוב. ראיתי אפור ראיתי צהוב ראיתי פנים יפות ראיתי משאלות. לא ראיתי משאלות ראיתי משקולות. ראיתי שוק .ירק. צעצועים .שנים. ראיתי שנים חולפות. מה עושות שנים שחולפות למקום שפעם אהבתי . לאנשים שפעם אהבתי. עכשיו הזמן עובר. שוב עובר.

היא אמרה אני מתגעגעת אך למעשה הלכה להחזיר ספרים לספריה או שתילים למשתלה או אחד מהדברים האחרים שקראה להם “סידורים”.

הוא אמר גם אני מתגעגע אבל למעשה נכנס מתחת לשמיכה והלך לישון באמונה שהיום הבא יגיע מהר יותר. הגיע. שוב הגיע.שוב געגועים.שוב סידורים. שוב שינה. אחרי שבוע שבועיים לא יודע כבר זמן עבר ..הוא הפטיר “פאק איט” קם והלך בעצמו להחליף ספרים אך היא לא היתה שם יותר .

הספריה.

 “סנדיי בלוז” את מכירה, אבל אני יש לי מאז שאני זוכר את עצמי, “מוצאי שבת בלוז”. אז ככה יצאתי מהבית מהמועקה והתיישבתי בקפה העתיק, מביט בפנים זרות מסביב. כאן שני זוגות עורכים סיכום היכרות בפומבי (“זוכרים שהלכנו… זוכרים את המלצר… זוכרים שזה היה לפני שמילי נולדה”). שם שלוש בנות טיפש עשרה מעשנות ומשחקות בלהיות נשים (“אני לגמרי מצטערת שלבשתי את זה למסיבה”) משולחן אחר עולה עשן הגראס ומכסה את פני היושבים, כאילו היו בבוגוטה ולא בכיכר על שם הנשיא הראשון של צ’כוסלבקיה שהיו לו חושים היסטוריים מספיק בשביל למכור למדינה הצעירה ישראל -רובים ולא מחמאות

בשולחן שלידי אומנית מוּכּרת מנהלת שיחת טלפון חרישית ומרגשת עם המון נפנופי ידיים. (“אתה… אתה… אתה”). בעד או נגד? מישהו נכנס או מישהו יוצא? לא יודעים.

האספרסו מגיע. סודה. נזכר איך לפני שנה, לפני השנה המבולבלת, הסוערת, ההפוכה, התיישבתי כאן באותה תחושה מעיקה וכבדה, כשפתאום צץ לו קסוטו הלא הוא מהאייר הכי מוכשר, חמוד, אבוד, מקסים שהלך לי לאיבוד בעיר שיודעת לזכור רק את מי שחייב לה משהו.

איזה נס זה היה, סיכמתי לעצמי. איך נפגשנו פתאום אחרי עשור של שנים וישבנו כאן  ודיברנו וצחקנו וחלמנו, ואיך השתנתה כל הרוח בעקבות… עיניי נחו על עיתון סוף השבוע. נאנחתי. “אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים” מלמלתי, ומשכתי אותו אליי.

הכתבה סיפרה על טכנולוגיות חדשות בסריקת מעמקים ארכיאולוגית שהעלתה ממצאים חדשים בגואטמלה על תרבות המאיה… שעון השמש… הפירמידות… המאיה… למה קוראים למנגו מאיה… איפה נעלמה המאיה הזו שישבה איתי באותם צוהריים סהרוריים ודיברה על תסריט… אני יודע בדיוק מה יכול היה להיות התסריט שלנו … . פתאום את שמי נישא אליי .  הקריאה העירה אותי משרעפי. הרמתי את הראש מהעיתון. קסוטו ישב בשולחן לצידי  וחייך. “אני יושב כבר עשר דקות ואתה בתוך העיתון… לא רציתי להפריע…”

אולי האמת נמצאת במקום אחר אתה חושש שמא צדקה ההטפה אולי כל מה שצריך כדי להגשים את החיים  זה  להיות אדם טוב מועיל ומתרבה וזהו זה . ובכל אלו כשל כשלת אין ספק אך אם צדקה איך יכול להיות ששישנה אפשרות אחרת להתקיים או סיאה  איך זה שיש בחירה ולא חוק טבע  להיות טוב מועיל ומתרבה מתגנבת לליבך התחושה שנשארת בערוץ המגבלה האנושית האדם מביט על העולם דרך מגבלותיו ומסיק מסקנות .  שום דבר חדש . כמו שעלה על זה קהלת . עכשיו אתה מתגעגע אליה לא! אתה מתגעגע למרחב המחשבות שפתחתם יחד . תחושה של התרוממות מהפיזי מהמאולץ מהחייב להיות ממה שצריך ממה שחובה ממה שמוסכם איתה היתה המחשבה  משתחררת דרך האהבה הפריצה מן הגדר

que se yo

הפעם האחרונה היתה עצובה . היא באה לראות בעיניים מה נשאר ממך למען האמת באה לראות מה נשאר ממנה . לא נשאר כלום . למען הצדק לא נשאר מספיק כדי להתחיל סייקל חדש. הגיעה למסקנה שכל מה שיכלה לקבל ממך לקחת לספוג לנסות להיתנסות כל מה שיכול היה להיכנס נכנס. כל מה שהיה צריך להילמד נלמד עכשיו אפשר לתייק לשים כותרת יפה ולאפסן בארכיב . אתה אוהב את המילה ארכיב . זה מזכיר לך את הארכיטיפ של יונג. אולי משם שלפת אותה אולי משם היא התרוממה ובאה מן הלא מודע הקולקטיבי…אהמממ. אתה חושב. זה יכול להסביר הרבה דברים .כמו איך היתה יכולה לצאת ולהיכנס מחייך ולהישאר במצב מסור אך אובייקטיבי . במצב עירני אך חולמני מספיק להסתכן במצב רוחני אך פיזי מספיק לגמור.

פילוסופיה בעשר שקל   . האם המגבלה כל מגבלה מחייבת עובדתית את קיומה של אי המגבלה ? האם לכל עיוור חייב להיות רואה ? לכל איטר חייב להיות ימני ? או סיאה האם ההגבלה מצביעה בדרכה על ההרחבה ? כלומר האם המוגבל הוא חבר הוא תת קבוצה בקבוצה הגדולה יותר של הלא מוגבלים ? האם אני יכול להעלות בדעתי הגבלה שעומדת לעצמה? קשה כי משמעותה של ההגבלה תלויה במעשה אותו היא מגבילה . היא אי היכולת לעשות את איקס.אני לא יכול לחיות איתה יותר מצביע על האפשרות לחיות איתה יותר או לפחות על הפוטנציאל . באופן הזה אי היכולת לתפוס קיום של עולמות עליונים או מקבילים מצביע על הפוטנציאל לקיומם הרבה יותר ממה שהגנוסטיקה מציעה . כל גנוסטיקה שמצהירה שיודעת משהו מפילה את יסוד “אי הידיעה ” . מפילה את ההוכחה של הדבר שהיא נואשת להוכיח . זה כמו שטרזן יכרות את הענף שעליו הוא יושב. אבל זו רק חצי הדרך . כי הפוטנציאל לקיומו  אין פירושו שהדבר קיים  . אני צריך לראות תוצאות לפעולתו  בלי להסיר את כיסוי אי הידיעה הקונקרטי . אולי לזה התכוון קהלת כשהצהיר סוף דבר {לחקירה} הכל נשמע את האלוהים יירא { ולא יידע } ואת מצותיו שמור { להיות טוב מיטיב ומתרבה ..} כי זה כל האדם . המגבלה האנושית היא חץ שלוח אל הלא נודע  שמחזיר לך תקווה להתקדם צעד צעד בבטחון גובר  בחשיכה .

ממה יכול להתפרנס גבר לבדו בעיר בעלת האפשרויות הבלתי מוגבלות? ממה שהוא יכול וליתר דיוק מכל האפשרויות המוגבלות .  אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה אבל אני חושד שהרעיון יפה רק למי שעושה הרבה כסף ואני ..יודע לעשות המון דברים ,כסף הוא  לא אחד מהם. הידרכתי .לימדתי. סחבתי. היסעתי. שידלתי .שיכנעתי . הייתי אחראי .סייעתי, הובלתי, הפקתי ,תיכננתי, הורדתי דברים כבדים מעל הכתף. שימרתי.דחפתי. כתבתי.היפחתי רוח גבית .אפילו הלכתי לעמוד מאחורי דוכן בשבוע הספר.

הציעו שלושים ש”ח לשעה. לא התמקחתי. אם היו משלמים יותר לא הייתי בא. פארק גדול בפאתי העיר. ירח מלא. פנסי ענק האירו דרכם של ההולכים והשבים עת רמסו דשא אשר מחל על כבודו הנמוך בלאו הכי. נדחקתי בין ההמון להגיע אל המשמרת הראשונה. ניחוחות מתוקים ומשכרים מילאו את האויר. קרפים בסירופ שוקולד, ריבת חלב, צמר סבתא, תפוח עץ מסוכר, חיוך נשי, בושם, קו מותניים. ירכיים. שני שדייך כשני עפרים, חולצת בטן, חיוך אישה. בושם. חיוך אישה. חאלס עם הבושם הזה.

הספרים היו מנמנמים בשכיבה. מעטים עמדו בציפייה להילקח אל ארץ לא נודעת. אלו הנוצצים עם אותיות הכסף אשר נותרה בהם תקווה קרצו אל הקהל כפרוצה על הפתחים. האחרים התעטפו במבוכה ובאבק המחסן ממנו הובהלו. הורדתי נעליים, חש בלטיפתו העוקצנית של העשב ושל האיש אשר עצר מעברו השני של הדוכן. גבוה קיפח מתעניין בכותרים שמעולם לא שמעתי שמם. ניסיתי להשיב אך הוא בשלו יורה. סוקר סקירה מקיפה את מצב המו”לות המקומית בהשוואה לעולמית.

חרא. כלומר שתוך כדי הפטפוט הבלתי פוסק נעלמו לי הנעליים. הנהנתי בקוד ניטרלי של דיילים והתחלתי לחפש בדחיפות. עכשיו הוא בבלזק או בפוקנר. פאק הים. אוה. הינה אחת. זאת אומרת בינתיים התגלגלה למרגלותיי נעל אחת, אך ידידנו המטומטם כבר היה בלרמנוטוב.

הסכמתי איתו באופן עקרוני על הכול מתוך כוונות קארמתיות, אך למרבה הצער גורלה של הנעל לא נודע עד עצם היום הזה. ואילו הוא, המבקר השטני שהגיח מהאופל, קטע לפתע שטף ממטריו שלח את ידו ללחיצה ואמר: “תודה לך על השיחה המעניינת. אתה בחור יפה, חכם ובדרך הנכונה”, לחץ והלך. הסטתי מבטי לאחור. דבר לא השתנה. הירח. ההמון. הריח המתוק. אם זו הדרך הנכונה, חשבתי, כנראה שאיבדתי יותר מנעל.

ישנה תפיסה  הרואה בעבודה בתיאטרון  מעלה יוצאת דופן, לכן כדאי להזכיר כי ממוכר הכרטיסים  בתיאטרון מבקשים רק למכור כרטיסים .אל הקופה  ניגש אדם מבוגר ושאל על הזמנות שממתינות על שמו. “שלמה שוהם”, אמר. מייד יצאתי מאחורי הזכוכית: “פרופסור שלמה גיורא שוהם?”

אחרי שהנהן בראשו הוספתי ששמחתי לקרוא בספרו “הדיאלוג בין המיתוס לכאוס” ושההקשר בין הלוריאני (הקבלה של האר”י) לתפיסה האקסיסטנציאלית והמדעית מאוד מקורי. האיש  הביט בי והחוויר. אחר כך התפשט על פניו חיוך רחב  וזרועותיו הגדולות נשלחו  אליי . “תן לי לחבק אותך”, קרא והציג אותי בפני האישה . “תכירי ” אמר . ” זה הקורא שלי. ככה הוא נראה…”

https://www.youtube.com/watch?v=NSfOB8ANdWU

הזמניות שנכפתה על קיומינו יקרה, אני יכול לקרוא לך יקרה? בכל זאת את כבר יודעת עלי דבר אחד או שניים . אז יקרה או יקירתי? לא . לא יקירתי נשמע דחוק. הזמניות העובדה כי ברי חלוף הננו נידחקת לקצה התודעה , יקרה .למה? Que se yo כבר יותר משנתיים אני מגיע ערב בחודש לבית דיור מוגן מכובד ביותר ומעביר שיעור-מפגש-הרצאה בתנ”ך.  את פניי מקבל בחיוך הדייר ג’, יהודי גאה, גבוה, רחב גרם מפתח תקווה, שעל אף גילו המבוגר הינו הרוח החיה במפגשים.

שואל אם צריך משהו. קורא לקהל להיכנס. מהנהן בראש במהלך ההרצאה. משלים פסוקים מוכרים ולבסוף שולח אותי הביתה עם שני משפטי ברזל. הראשון “היה לי בית נהדר ברחוב כץ פינת יהוד שאני מתגעגע אליו”. והשני: “סע בזהירות ותמסור ד”ש לפתח תקווה”.

ככה. שנה וחצי. כץ פינת יהוד. סע בזהירות. שנה וחצי.

הערב הגעתי כרגיל וכבר בכניסה לאולם חשתי שמשהו לא בסדר. “איפה ג’?” שאלתי את אחת היושבות (אני קורא לה הפאנקיסטית מכיוון שהיא יושבת עם משקפי שמש גם בלילה, אך מוחה צלול כמים והיא מבינה לעומק את דברי ההרצאה), תוך כדי שאני סורק את החלל הריק מנוכחותו. “הוא נפטר לפני שבועיים” השיבה הדיירת, ופניי נפלו.

הדיירים כבר תפסו את מקומם, אך אני הרגשתי שאין לי חשק לומר כלום ודמעות עמדו בעיניי. הקהל המתין.

ואז ראיתי אותו. כלומר “ראיתי” אותו יושב במקום הקבוע שעכשיו היה ריק. ראיתי אותו. שמעתי אותו אומר. אתה בא מפתח תקווה? הייתה לי שם דירה בכץ פינת יהוד. כץ פינת יהוד. כץ פינת יהוד…

שטפתי פנים וניגשתי למיקרופון.

“השיעור הזה,” אמרתי, “מוקדש לזכרו של מר ג’…” בסוף אחרי מחיאות הכפיים והפיזור הרגיל והחשבונית שאני משאיר לרכזת התרבות במשרד, ממש בדלת החוצה, רגע לפני שהיא נפתחת, שמעתי אותו קורא. סע בזהירות. ד”ש לפתח תקווה. מחר אני אסע במיוחד למסור.

לכן היה זה ככ מפתיע למצוא בבר האפלולי בין כל הזרים. מסביב לכל הפנים המשועממות, הסטלניות, המחפשות, הצבועות, הנהנתניות, מעמידות הפנים שיצאו באותו הלילה לחפש בתוך המהומה הדלוקה זוג עיניים ישרות במרכז פנים של איש נאה וקצת מפוזר.אני יודע איך להתחיל עם אישה ,אבל איך להתחיל לדבר עם בחור ? בדרך כלל אני שותק  כאן על אדוות הוויסקי הניגר ובאווירת דובוני הלא אכפת לי, ביקשתי מהברמן שיערוך בינינו היכרות

כמו שני ג’נטלמנים אנגליים שנקלעו לבר נידח בליל חורף קשה במדגסקר. לחצנו ידיים אמרנו שמות ,הזמנו סיבוב צ’ייסרים לרגל הפתיחה ומייד שקענו בשיחה. כפי שחשדתי הוא היה כלבבי. צפינו באותם סרטים ישנים, אהבנו את אותם במאים, שרנו את אותם שירים. צחקנו על אותן סדרות מטופשות, וחלקנו הערכת מצב דומה על הנשים בעיר (ייאוש) ועתידנו האישי הצפוי (תקווה). מכאן נפתחה הדלת אל שביל של ידידות מקסימה.

מפגשים בכל רחבי העיר בכל מיני שעות ביממה. הוא אמן פרילנסר, עובד בטלוויזיה. אני פרילינסר עובד מטעם עצמי.מדברים על  אומנות, קולנוע, יחסים, ילדות, מוסיקה. ויסקי. בנות. ולהיבנות. אחרי כמה חודשים מצאתי אישה משל עצמי אבל הקשר נותר ברלוונטיותו. שנים חולפות והוא ממשיך לשאת את תג הרווק הנצחי בגאון. מבוקש. מכיר בערך עצמו. לא מתפתה בקלות. נאיבי באופן שובה לב ו… לבד.

לפני כמה חודשים הכיר עולה מארץ אנגלוסכסית שמקשקשת כמה מילים בעברית. סיפר על ליל גשם ביישני. סיפר שהכיר אותה באתר שמטרתו להכיר.אחר כך הייתה נשיקה ומילים יפות שנותרו כמה שבועות באוויר. והנה פתאום בניגוד לכל סיפורי העבר היא נכנסה לו ללב הוא פינה מקום וכעבור שבועיים קרה הבלתי יאומן .היא עברה לגור איתו.

הבוקר התקשר לבשר על מועד החתונה מרגש. אין ספק. אך מה שריגש באמת (יסלח לי האל על הגאווה) היה המשפט האחרון לפני שסגר. “אתה הראשון שיודע”, אמר. “הראשון שהתקשרתי אליו. הראשון”.

so glad that i got you

https://www.youtube.com/watch?v=girrB20XHJk&feature=youtu.be

עכשיו אני לא בטוח שזה היה קאנון אני בטוח שהיא לא היתה שלי לא המצלמה ולא האישה .פעם היינו חברים אבל היום גם הזיכרון הזה הולך ונמוג. היום תוך כדי חיפוש אחר מטען סלולרי רזרבי מטופש ניתקלתי במעטפה שבתוכה בצבצו התמונות שפיתחתי אז בחנות אגפא בסנטר שבתוכה קפא הזמן. כבר אז. הם פיתחו פילמים בקצב משגע כאילו עומדות היו רגלינו ב1978 . אני לא יודע למה אמרתי 78. זה יכול היה גם להיות 89 . עדיף 89. ב78 במקום דיזנגוף סנטר עמדו שם חורבות . דפדפתי בין התמונות וחיפשתי את הרגע במגרש הכדורסל. הצילומים הציגו בעיקר פרחים מגינות של בתים משותפים. כניסות של בתים משותפים. ובאופן כללי בתים משותפים. מידי פעם נראתה תמונה של אישה מחייכת כאילו אין מחר. יש מחר. היה מחר. בקושי זכרתי את משקפי השמש שלה. פעם היינו חברים . אפילו הפייסבוק לא מכיר בזה יותר. מצאתי את התמונה!! לקחתי אותה לפינת העבודה שלי במרפסת והתבוננתי בה בעיון רב.

בצילום רואים מגרש כדורסל ריק דגל ישראל גדול מתנופף מאחד התרנים בחזית המגרש. וזהו. ריק משחקנים ריק מקהל ריק ממחיאות כפיים רק העין הצופה. כמו בחיים. כמו בזיכרון.