עבודת שורשים

מגיש: נבו כוכבי

חלק ראשון על עצמי:

שם פרטי: נבו

שם משפחה: כוכבי 

מקור השם: על שם הר נבו

תאריך הלידה:

תאריך לועזי: 16/8/2008

תאריך עברי: טו באב 23 ביולי

נולדתי ביום: שני

נולדתי בבית חולים: כרמל

הזיכרון המשמעותי ביותר: אח ראשון שנולד

אבני דרך:

באיזה גן התחנכת עד גיל 3: גן מנדי

באיזה גן התחנכת מגיל 3 והלאה: גן מנדי

בית ספר למדת בכיתה א’: בית הספר הפתוח

האם עברת בתי ספר נוספים עד סיום כיתה ו’: לא

מה זכור לך במיוחד מבית ספר יסודי: החברים

באיזו כיתה אתה לומד בכיתה ז’ באליאנס: כתום

מדוע בחרת ללמוד בכיתה זו: אני מתחבר יותר למחשבים מאשר כל הדברים האחרים

מה אתה אוהבת במיוחד בכיתה שלך: שעובדים עם המחשבים

חוגים ותחביבים:

מהם החוגים בהם אתה משתתף: קארטה

 האם יש לך תחביבים: לשחק כדורגל עם החברים

כמה פעמים בשבוע אתה משתתף בחוג: פעמיים ופעם היה 3 פעמיים

 כמה זמן בשבוע אתה מקדיש לתחביבים שלך: כמה שעות בשבוע

איזה תחביב היית רוצה לפתח בעתיד: אני עוד לא יודע 

איזה סוג סרטים אתה אוהב: אקשן קומדיה ומתח

באילו סדרות אתה אוהב לצפות: הסוכן הנרי,בובספוג,סקיי,החממה,שכונה ועוד מלא סדרות

מהו המאכל האהוב עליך ביותר: פיצה

חלק שני אני ומשפחתי:

ספר בקצרה על משפחתך: אמי נולדה בשנת 1977 בתאריך 17/4/1977 תאריך עברי ט״ז בניסן ה׳תשפ״ב

אבי נולד בשנת 1974 בתאריך 25/3/1974 תאריך עברי כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ב

אבי ואמי נולדו בארץ ישראל

שנת הנושואים שלהם היא 2002

מקוצוע בו הם עוסקים: בית חכם

הורי הכירו בבית הספר שלמדו בו יחד

מה מייחד את הפשפחה שלי: האהבה שיש בין כולם

חוויה שזכורה לך עם המשפחה שלי: פארק,סרטים,כנרת,ים ועוד

החלק השלישי- הקשר הרב דורי

תיעוד סיפור מיוחד של אחד מבני המשפחה:אסתר רולר (סבתא רבתא שלי) הייתה בת 15 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא ובני משפחתה נאלצו לעזוב את דז’יאלושיצה, העיירה שבה גדלה, ולמצוא מחבוא אצל איכר פולני שניצל אותם והסכים להסתיר אותם תמורת כסף. מרות ששילמו לו, הוא בגד בהם והסגיר אותם לידי המשטרה המקומית. מכל בני משפחתה, רק היא הצליחה להימלט. אז, ביוני 1943, החל מסע ההישרדות המופלא שלה, שאת רובו עברה לבדה בשדות, בקור ובחום, מתקיימת משרידי מזון שהשליכו לעברה איכרים פולנים ונשענת בעיקר על תושייתה. אסתר, או “אתקה היהודייה” כפי שכונתה על ידי הפולנים שידעו כי היא מתחבאת לצדם, לימדה את עצמה לשרוד “לבד בין שמים לארץ”, כלשונה. “זאת הייתה מלחמה של יום-יום. ללמוד ללכת על חבל דק בין איכרים טובים ועוינים, בין מאמינים וכופרים, בין בחורים צעירים וזקנים מטומטמים שכל אחד היה יורד לשדות לבקר את היהודייה למטרתו הוא”, כתבה אסתר. “ואני, שרק אתמול הייתי הילדה של ההורים, הפכתי למין יצור שאלוהים משגיח עליו ונותן לו לחיות”. אסתר הופרדה ממשפחתה ביוני 1943. בסיפור שכתבה היא חוזרת שוב ושוב לתאריך הזה. באותה העת היא ובני משפחתה, זוג הורים וארבעה אחים נוספים, הסתתרו אצל איכר תאב בצע ששיכן בעליית הגג שלו משפחה יהודית נוספת. היא זוכרת את אביה מביט מחלון הבית על השוטרים הפולנים המקיפים אותו, ונאנח: “אוי, ילדתי”. הפולנים סילקו את בני המשפחה מעליית הגג, ואסתר, אז הייתה כבר בת 19, החליטה: “אני את דם אבי לא אראה”. היא נכנסה לשוקת שהייתה ברפת בחצר והסתתרה בה. “לא הסתתרתי כדי לחיות, רציתי למות במקום לראות איך יורים ביקיריי”, כתבה כמעט 50 שנים לאחר מכן. הזמן חלף, היא שמעה את אחד השוטרים הפולנים צועק: “עוד אחד, עוד אחד”, ולאחר מכן, השתררה דממה. אסתר נותרה לבדה. הקרב על הישרדותה החל. אסתר של אז לא ידעה שבאותה שנה כבר החל גלגל המלחמה להסתובב לרעת הנאצים. אחרי ארבע שנות מלחמה היא כבר הייתה למודת סבל וייסורים, אבל גם בעלת ניסיון. “שבועיים אחרי פרוץ המלחמה כבר היו הגרמנים אצלנו והחיים התחילו להיות גיהינום עלי אדמות. לא ארחיב על כך כי זו לא מטרת כתיבתי. בפחד, בהשפלות, בהריגות של יהודים על לא עוול בכפם, בעוני ללא אפשרות ללמוד יותר. היינו מכונסים בתוך ביתנו כי כל העיירה הפכה ל’גטו’ בלי אפשרות לזוז ממנה. כל עזיבה טמנה בחובה ירי והריגה”. מצב זה, הצעירים הפכו לספקי המזון. “הרעב והמצוקה גברו, והרבה צעירים, ובתוכם גם אני, היינו יוצאים לפנות שחר את העיירה, פונים לכפרים הסמוכים ומנהלים מסחר. מוכרים כל מיני דברים שאספנו בבית ומביאים קצת אוכל למשפחה. היינו חוזרים תמיד בלילה בדרך לא דרך כדי לא להיתפס על ידי הגרמנים או שוטרים פולנים שהיו העוזרים הנאמנים שלהם. במקרה שתפסו ילדים עם קצת אוכל בשק על גבם היו מחרימים את האוכל ומרביצים מכות רצח לילד”. בני משפחת צודינובסקי נותרו בדז’יאלושיצה שבה חיו, ושהפכה לנקודת מקלט בעבור אלפי פליטים יהודים עד לקיץ 1942. ערב ראש השנה היהודי, הגיעו הגרמנים לעיירה הפולנית והחלו לגרש את היהודים מבתיהם. משפחתה של אסתר עזבה את העיירה מבעוד מועד ועברה לשדות, שיהפכו בהמשך לביתה החדש. בשל תנאי המחייה הקשים, הם נאלצו בסופו של דבר לחזור לעיירה. “חזרתי לשדות שלי”, תיארה אסתר. “האיכרים ראו אותי שוב והם לא האמינו שאני חיה. הם היו בטוחים שה-AK הרגו אותי. אך אני חיה, נושמת ונלחמת עם המוות. אני לבד נגד הגרמנים וה-AK, נגד פורעים צעירים עם תאוות בצע בעיניים. אך ללכת להימסר ולעמוד מול גרמני יורה לא היה לי כוח”. אחרי שהרוסים שחררו את האזור שבו חיה אסתר, היא חזרה לעיירה שבה נולדה ושם פגשה בניצולים יהודים אחרים. את שפתם, יידיש, כבר לא זכרה. בהמשך פגשה בשני דודיה, שהתחבאו אף הם בזמן המלחמה באזור. אסתר הגיעה לישראל ב-1946 באניית מעפילים. היא נעצרה על ידי הבריטים ונכלאה לזמן קצר במחנה המעצר בעתלית. לאסתר נולדו שני ילדים שנקראו על שם אביה ואמו של בעלה המנוח, גם הוא היה ניצול שואה. יש לה נכדים ונינים. היא מבקרת ב”מרכז יום כרמל” של עמותת שילה, העמותה לפיתוח שירותים לאזרח הוותיק. היא מקפידה להגיע לשם, מקפידה לעשות פעילות גופנית ושומרת על רוח אופטימית. “כל חיי חשבתי לספר לילדיי את סיפור חיי אך לא יכולתי ולא היה לי הכוח”, כתבה. “בזמן האחרון רודפות אותי כל מיני מחשבות ופחדים פן לא ידעו לעולם, לכן עזרתי אומץ וכתבתי. אין אלה כל ייסוריי אך איש מבין ניצולי השואה לא מסוגל לספר את הכול”.

 אסתר רולר 1924-2020 ז”ל

נבו כוכבי עבודת שורשים.