על האמא בשירה

אנחנו מכירים כל כך הרבה שירים על דמות האם, והם תמיד מרגשים ונוגעים.  מדוע? כי אמא תמיד מרגשת ונוגעת, ודמותה מתעצמת כשהיא כבר לא כאן. על אמי הפרטית ועל אימהותיהם של כותבים אחרים:

סימון דה- בובואר,

ח.נ.ביאליק,

יהודה עמיחי,

טובי סופר

סיגל זהבי

אלבר כהן,

ואנוכי – ציפורה בראבי

..

חייה הקשים / ציפורה בראבי

..

כְּשֶׁהִסְתַּלְּקָה אִמִּי בָּכִיתִי

.

עַל מוֹתָהּ
עַל חַיֶּיהָ

עַל בִּלְעָדֶיהָ

בספרה החשוף והנפלא של סימון דה- בובואר, “מוות רך מאוד”, שבעיני הוא פסגת יצירתה, מתארת סימון דה בובואר את מערכת היחסים המורכבת שלה עם אמה. את הריחוק ביניהן ואת המהפך שהתחולל בה מול מיטת אמה הגוועת.

בימים אחרונים אלה של האם מתפרץ מתוכה גל של זיכרונות ותובנות שהיא לא היתה מוכנה להם.

.

“ובסופו של דבר- הגיעה שעתה למות ואחרי ככלות הכול, הרי היא בגיל שבו מתים” (ע’ 13)

.

ולאט לאט נולדת בה חמלה כלפי האם, זיכרונות מציפים אותה והיא מתחילה לכאוב ולהיפתח לכאב הזה שיחתוך בה: “בשעה אחת עשרה בערב, פרץ דמעות שכמעט הידרדר להתמוטטות עצבים…עד אותו לילה הבנתי את כל יגונותי (ע’ 36)

“והחמלה קרעה אותי לגזרים” (ע’ 37)

בהמשך נשאבת סימון דה-בובואר אל זיכרונות יפים ומרגשים עם האם והיא מספרת עליה, על חייה ודמותה של האם נפרשת מולנו ושואבת אותנו עימה.

סגנונה היבש של סימון דה בובואר, כמין הגשת דין וחשבון, מרגש עד מאוד והעלה בי דמעות רבות שכך הם הדברים.

שככה אנחנו מתעוררים לקיומה של האם כאדם,

כאישה,

לאחר לכתה..

לאחר שנפטרה אמי נפרצו בי סכרים של סדר מופתי שהיה בי.

לאט לאט ובצעדים מהוססים חזרתי לצייר

התחלתי לכתוב שירים. כך חשבתי..

דמותה היתה בי בכל דבר.

הדמעות עמדו בקצות עיניי והמתינו.

שירים על אימהות צצו מולי במקומות שונים. עצרתי וקראתי ומצאתי חברים לנפש לכאב,

לגעגוע

כל אחד ואחת בדרך שונה.

והאם כאילו אותה אם.

נצחית, אייקונית, חמה ומגוננת

ובעיקר חסרה.

והעולם אחר משהלכה

והזיכרונות הציפו..

את השיר הראשון על אמא פגשתי בכיתה נמוכה בבית הספר היסודי בו למדתי.

..

 הוכרזה תחרות על כתיבת שיר לאמא והשיר שזכה ריגש את כולנו מאוד.

..

היה זה שירה של אחת התלמידות שכתבה שיר תודה לאִמא.

לאמא שעושה עבורנו, שדואגת, שטורחת בלי סוף..
כולנו דקלמנו את השיר באדיקות וברגש, משתפות ומתרגשות.

שם נפתח בי פתח ראשון לאהבת שירה.

ואנו, שאמנו הייתה עבורנו החמצן שנשמנו והקרקע עליה הלכנו, שהיתה השמים והבית, אך הייתה דבר כה מובן מאליו, שמחנו לגלות שיש בביתנו מין קסם שכזה.

אמא.

את השיר המרגש השני על אמא פגשתי בשיעור ספרות בכיתה גבוהה יותר.

שירו של חיים נחמן ביאליק / “אמי זכרונה לברכה”:

שיר השוכן כבוד בפנתיאון השירה העברית.

האֵם הצדיקה, שאינה מתלוננת, שעושה ככל יכולתה עבור המשפחה, שעיניה דומעות בזמן קושי, אך תמיד מצליחה לראות את הטוב.

..

האם כך באמת היו חייו של ביאליק? האם כזאת הייתה אמו?

איננו יודעים.

אך האהבה והסגידה לאם כדמות מיתולוגית היא נושא שמלווה אותנו בשיר. כי כך היא האם בעיני רוחנו:

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה / חיים נחמן ביאליק

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה

וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.

וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת –

וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.

בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת –

“הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?” – פָּסָחָה,

רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:

שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.

שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי

שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת – עֵינָיִם.

הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?

יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם! –

(קטע משירו של ביאליק “אמי זכרונה לברכה”, מתוך אתר “פרויקט בן יהודה”).

בי”ב באב, תש”ע הלכה אמי מאיתנו.

ומה אני זוכרת מאמי?

בעיקר עשייה ללא גבול עבורנו, השקעה רבה ודאגה גדולה, אך יותר מכל את העייפות שנגרמה לה בעטיינו, העייפות המלווה אותי, צורבת ומעמיקה.

את הכאב.

ואת השתיקות..

..

שתיקוֹת אמי

אֲצִילוּתָה וַעֲדִינוּת נפְשָה שֶל אִמִי לֹא הֵבִיאוּ לָהּ אֵת הַנַחַת הַרְאוּיה.

עַל שְתִיקוֹת יֶתֶר משלְמִים בְּעוֹד שְתִיקוֹת

וְעוֹד שְתִיקוֹת.

חֶשְבּוֹן פָּשוּט.

..

(ציפורה בראבי, מתוך “שירים, רישומים, ציורים”)

ארוחה לתפארת / ציפורה בראבי

אֲרוּחָה לְתִפְאֶרֶת הֵכִינָה אִמָּא שֶׁלִּי

סִירִים עֲמוּסִים וְרֵיחָם לְמֵרָחוֹק,

רֵיחוֹת שֶׁל הַשְׁקָעָה וְאַהֲבָה וַעֲיֵפוּת וְכֹחַ שֶׁעוֹד מְעַט יִגָּמֵר

וַעֲיֵפוּת שֶׁמִּסְתַּתֶּרֶת

וְעֵינַיִם שֶׁמְּבַקְּשׁוֹת לְהַנְעִים, לְחַבֵּק לָתֵת וְלֶאֱהֹב בְּלִי גְּבוּל.

וּמְעַט מִתְנַצְּלוֹת

וְרַגְלָיִם שֶׁכִּמְעַט כּוֹשְׁלוֹת

 אֲבָל בָּעֶרֶב נָנוּחַ

בַּלַּיְלָה נִישַׁן

שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ לָקוּם מֻקְדָּם

לְבַשֵּׁל

ריבה ביתית / ציפורה בראבי

רִיבָּת פֵּירוֹת מִתְבַּשֵלֶת מַזְכִּירָה לִי

אֶת אִמִי ע”ה כְּפוּפָה אֶל הַסִירִים,

בּוֹחֶשֶת וְטוֹעֶמֶת

בְּאֶצְבַּע נֶחֱרֶכֶת

וְהַסִירִים הַמַהבִּילִים מַדִיפִים רֵיחַ פֵּירוֹת מְתוּקִים.

אֶת אָבִִי ע”ה חוֹתֵך יָפֶה תְאֵנִים וְתַפּוּחִים, גַם חַבּוּשִים, שוֹטֵף עֲנָבִים.

וְהֵם משִיחִים בֵּינֵיהֶם כַּמָה טוֹבִים הַפֵּירוֹת שקָנִינוּ

 ואֵיזֶה רִיבּוֹת טְעִימוֹת יֵצְאוּ לָנו.

וַאָבִִי הָיָה אוֹמֵר: “שִימִי עוֹד סוּכָּר

שִימִי הַרְבֵּה סוּכָּר.

שיהיה לנו מָתוֹק בַּחַיִים”.

וְאִמִי בְּכַוָּנָה גְדוֹלָה וּבִתְפִילָה מוֹסִיפָה סוּכָּר

הַרְבֶּה סוּכָּר

             שְיִהיה מָתוֹק.

את שירו של יהודה עמיחי “בית אמי” (מתוך ספרו “הזמן”),  קראתי לראשונה בעיתון “הארץ” לפני שנים רבות מאוד. גזרתי את השיר, מסגרתי ותליתי על קיר בביתי. אמי ואבי היו אז עימנו, אך השיר הנפלא הזה היה עבורי עולם מלא של קשר נצחי ושל אהבה:

“זֶה בֵּית אִמִּי.

הַצֶּמַח שֶׁהִתְחִיל לְטַפֵּס עָלָיו בְּיַלְדוּתִי

הִמְשִׁיךְ לַעֲלוֹת וְלִדְבֹּק בְּקִירוֹתָיו,

אֲבָל אֲנִי מִזְּמַן נֻתַּקְתּי.

הוֹי אִמִּי, בְּעֶצֶב יָלַדְתְּ אוֹתִי, בְּעֶצֶב חַי הַבֵּן:

עַצְבוּתוֹ מְסֹרֶקֶת לְמִשְׁעִי וְשִׂמְחָתוֹ לְבוּשָׁה בִּקְפִידָה,”

והסיום המהדהד.. –

“הוֹי אִמִּי, צְעָדַיִךְ בַּמַּדְרֵגוֹת תָּמִיד בְּתוֹכִי

לֹא מִתְרַחֲקִים, לֹא מִתְקָרְבִים,

כְּמוֹ פְּעִימוֹת הַלֵּב”.

        (יהודה עמיחי “הזמן” הוצאת “שוקן”, 1978)

לאחר לכתה של אמי הדהד בי שירו שח עמיחי בעוצמה.

תיאור מדויק של זיכרון ושל חסר, של הכרת הטוב והעצב שנטמע.

החסר שכרה בי בור התגעגע וקרא לאמי.

ונאחזתי בשירים שמצאתי וביטאו כה יפה את החסר הזה, את היתמות הזאת, את הגעגוע.

עזרו לי להגדיר את החסר, את הגעגוע, את היתמות הזאת.

את מה שהספקתי –

ואת מה שלא..

טוב שהספקתי / טובי סופר

.

טוֹב שֶׁהִסְפַּקְתִּי אֶת שְׂדוֹת הַסַּבְיוֹנִים

מוּל בֵּית הַחוֹלִים בֵּילִינְסוֹן בְּ-1965.

הָיִיתִי בֶּן חָמֵשׁ,

וּלְאַחַר בְּדִיקַת הָאֲחָיוֹת

הָיִיתִי מִתְרַצֶּה

בְּחַמְצִיצִים וּבְחַרְצִיּוֹת.

יָדִי בְּיַד אִמִּי –

הִפְלַגְנוּ בְּתוֹךְ

שָׂדוֹת צְהֻבִּים לָנֶצַח.

         (מתוך “עם כל הכבוד לגשם”, הוצאת פואטיקה, 2014)

כך אני מתגעגע אל אמי / טובי סופר

אֲנִי מִשְׁתַּהֶה בַּחַלּוֹן, אֲנִי רוֹאֶה בַּחֲלוֹם.

וְזֶה תָּמִיד, וּבְכָל מָקוֹם:

בְּלֶכְתִּי בַּדֶּרֶךְ,

בְּשָׁכְבִי וּבְקוּמִי –

רַק אִמָּא שֶׁלִּי,

אִמָּא,

אִמִּי, אִמִּי.

..

        (מתוך “רפסודה”, הוצאת צבעונים, 2021)

דיירים שכרו את בית הוריי / טובי סופר

דַּיָּרִים שָׂכְרוּ אֶת בֵּית הוֹרַי

וּמָצְאוּ בַּמְּגֵרוֹת

טֵלֵפוֹנֵי חוּגָה, סַרְגֵּל וְסִרְטֵי דַּנְטֵל לִתְפִירָה.

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַדַּיָּר לִמְסֹר לִי אוֹתָם,

רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ

כִּי בַּסַּרְגֵּל שִׂרְטֵט אָבִי קַוִּים

שֶׁהָיוּ יְשָׁרִים כְּמוֹתוֹ.

בְּסִרְטֵי הַדַּנְטֵל קִשְּׁטָה אִמִּי אֶת חַיֵּינוּ.

בְּחוּגוֹת הַטֵּלֵפוֹן חֻיְּגוּ חַיֵּינוּ הַתְּמִימִים,

וּבֵין קִירוֹת הַבַּיִת

הִתְנַהֲלוּ חַיִּים שְׁלֵמִים,

חַיִּים שְׁלֵמִים,

חַיִּים שְׁלֵמִים.

         (מתוך “רפסודה”, הוצאת צבעונים, 2021)

אוקינוס / טובי סופר

מָה אֶעֱשֶׂה בִּמְכוֹנַת הַתְּפִירָה שֶׁהִשְׁאַרְתְּ,

בְּפַקְעוֹת הַצֶּמֶר וּבְבִגְדֵי הֶחָג שֶׁלָּךְ?

מָה בִּסְפָרַיִךְ, בְּמַחְבְּרוֹתַיִךְ,

בְּשֻׁלְחַן הַפוֹרְמַיְקָה שֶׁבַּמִּטְבָּח,

בַּמִּזְנוֹן, בְּכֻרְסַת הַסָּלוֹן?

וּמָה דִּינָהּ

שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה

שֶׁבַּגּוֹבְּלֵן?

                      אִמָּא, מִכָּל אֵלֶּה

                      אֶבְנֶה רַפְסוֹדָה

                      וְאָשׁוּט כָּל יָמַי    

                      בְּאוֹקְיָנוֹס אַהֲבָתֵךְ.

..

               (מתוך “רפסודה”, הוצאת צבעונים, 2021)

המערוך / סיגל זהבי

בַּיָּמִים הָיְתָה אִמִּי מְעַרְבֶּבֶת חֳמָרִים וּלְשֶׂה,

מטִיחָה אֶת הַבָּצֵק, מְקַמַּחַת, מְשַׁטַּחַת,

חוֹרֶצֶת עִגּוּלִים, מְמַלְּאָה בָּשָׂר טָחוּן,

מַשְׁלִיכָה לַמַּיִם הָרוֹתְחִים הַגּוֹעֲשִׁים וְשׁוֹלֶה.

וְהַכֹּל רוֹאִים וּמִשְׁתָּאִים: עַנְנֵי קֶמַח,

לַהֲטוּטִים, מָסֹרֶת עַל פֶּה וּטְעָמִים.

וְכָל בְּנֵי הַבַּיִת כְּחוֹלְמִים.

בַּלֵּילוֹת הָיְתָה אִמִּי מַנִּיחָה אֶת הַמַּעֲרוֹךְ

לְצִדָּהּ בַּמַּטֶּה, מְהַדֶּקֶת שְׂפָתַיִם, לֹא עוֹצֶמֶת

עַיִן מִתַּחַת לִשְׂמִיכָה, שָׁם הַחֲשֵׁכָה

סְמִיכָה. שָׁם הִיא בְּטוּחָה.

וְכָל בְּנֵי הַבַּיִת חוֹלְמִים.

       (מתוך “אפוד ואבוד ומופלא” הוצאת פרדס, 2020)

ואבי שתק/ ציפורה בראבי

..

כְּשֶׁנִּלְקַח אָבִִי לִקְבוּרָה

בִּשְׁעַת בֹּקֶר יָפָה

בֵּין הָרִים מֻפְלָאִים בִּצְפַת

הוּבְלָה אִמִּי אַחֲרָיו וְהִיא זוֹעֶקֶת

קוֹרֵאת אֵלָיו

וּמְבַקֶּשֶׁת

..

.וַאֲבִי שָׁתַק

ובמילים נפלאות של אלבר כהן, מתוך ספרו “הספר אשר לאמי”, פואמה מפוארת לאם – קינה ובקשת מחילה, בוחרת אני לסיים:

..

“בני שלי, היתה אומרת לעצמה באמונה שלימה.

ואני, אמא, שולח לך, בעיניים שהאצלת עליהן מאורך, שולח לך אל מעבר למרחבים ולדממות אותה שבועת אמונים, ואומר לך בכובד ראש: אמא שלי.”

..

                       (אלבר כהן, “הספר אשר לאמי”, כנרת, זמורה, דביר).