Run of the Mill, by George Harrison

“People always say I’m the Beatle who’ve changed the most, but really that’s what I see life is all about.”

(George Harrison, 1943 – 2001)

אותו שינוי שהאריסון מדבר עליו, הוא זה שלקח חלק מהותי בעיצוב הדינמיקה בתוך להקת הביטלס מאמצע שנות ה-60, ועד לפירוקה בסוף אותו עשור. שינוי זה ועוד סיבות אחרות, כנראה גם לא אפשרו איחוד או שיתוף פעולה מלא של ארבעת חברי הלהקה בשנים מאוחרות יותר.

במקראה זו נתמקד בשיר “Run of the mill” שכתב גיטריסט להקת הביטלס ג’ורג’ האריסון באביב 1969, על רקע סשן ההקלטות של האלבום המיועד “Get Back” (מאוחר יותר הפך ל-“Let it Be”). השיר ככל הנראה עסק ביחסיו המורכבים עם חברו ללהקה פול מקרטני.

כדי לקבל מושג טוב יותר על המשמעות שמאחורי המילים, עלינו לגעת קודם בשלבים הראשוניים בחברות בין האריסון למקרטני.

באמצע שנות ה-50 ובגיל צעיר, האריסון ומקרטני גדלו יחד להיות חברים קרובים בבית הספר בליברפול. מקרטני שהיה מבוגר מהאריסון בחצי שנה, תמיד ראה בג’ורג’ כ’אחיו הקטן’. השניים חלקו חיבה לטיולים וכמובן – למוזיקה.

(מתוך הסרט הדוקומנטרי “George Harrison: Living in a Material World”)

כאשר מקרטני פגש את ג’ון לנון ב-1957 והצטרף ללהקתו “The Quarryman”, הוא הציע לצרף גם את חברו ג’ורג’ האריסון לאחר שעלה הצורך בגיטריסט מוביל (Lead Guitar).

לאחר “ראיון” קצר בחלק האחורי של אוטובוס לילי, בו ניגן ג’ורג’ הצעיר ללנון את השיר “Raunchy” של ביל ג’סטיס, לנון התרשם והאריסון הצטרף להרכב.

נקפוץ קדימה בשנים לתחילת ההצלחה של הביטלס בראשית שנות ה-60. בשלב זה לנון ומקרטני היו “ראש החץ” וקובעי הטון בלהקה, ועבדו ברוטינה של כתיבה משותפת וצמודה. צורת עבודה זו הביאה לכך שהשניים בילו זמן רב ביחד ללא שאר חברי הלהקה – האריסון ורינגו סטאר.

דינמיקה זו שנמשכה כבר כמה שנים חיזקה את הקשר בין השניים, ומותר לשער שבאה על חשבון החברות המוקדמת בין האריסון למקרטני. הראשון, בעל האופי המופנם גדל בצילם של שני הענקים, ונתן “לאגו שלהם לתפוס את קידמת הבמה” כפי שאמר פעם, בעודו נחשב רק ל-Junior member.

(1)

החל מאמצע שנות ה-60, בתקופה של התבגרות, חוויות מיסטיות בהודו ובהרי ההימלאיה, ולאחר גם התנסות בסמים פסיכודליים, ניכר שינוי אצל החבר הצעיר והמופנם בלהקה.

האריסון החל להוכיח את עצמו כמוזיקאי ורסטילי ופורץ גבולות, בין היתר כאשר הכניס את הסיטאר לאולפן ההקלטות בסשנים של האלבום “Rubber Soul” (1965), והחל לקבוע טון מסוים. כתיבתו הלכה והשתפרה, וכללה סגנונות משתנים עם מלודיות מורכבות יותר.

שירים שכתב האריסון, גם בסלוט המצומצם שניתן לו, של 2 שירים לאלבום, נתנו לצליל של הלהקה נופח נוסף באלבומיה המאוחרים. בהתאם לכך, התחזק ביטחונו ביכולותיו.

אולם לא רק האריסון עבר שינוי, ובעצם כל חברי הלהקה היו במגמה של התרחקות זה מזה. תפיסות חיים ותפיסות מוזיקליות עצמאיות שהתפתחו, ומכלול סיבות נוספות שלא נפרט כאן, הביאו לסכסוכים תכופים ואף תגרות ביניהם.

לצד התפתחותו של האריסון, גם מקרטני הגיע לשיא היצירתיות שלו: מהרעיון לאלבום הקונספט “Sgt. Pepper”, ועד לכתיבה והלחנה כמעט בלעדית (וללא עזרה משמעותית מלנון) של כמה מהשירים האהובים ביותר שהלהקה הוציאה.
לצד זאת, מעדויות של חברי הלהקה ואנשי צוות ההקלטות שעבדו עמה בראיונות מאוחרים יותר, נטען שוב ושוב שמקרטני לקח את הדומיננטיות שלו כמה צעדים קדימה ו”רצה שדברים יעשו בדיוק כפי שהוא רואה לנכון”.

אותה תכונה של מקרטני אשר סייעה להוציא את הביטלס מהמשבר שבא לאחר מותו הטראגי של מנהלם בריאן אפשטיין (1967), היא כנראה גם זו שהתבטאה כ”שתלטנות יתר”  מול שאר חברי הלהקה, ויצרה אנטגוניזם גואה כלפיו.

בכמה משירי הלהקה מקרטני מבצע לבדו את החומר שכתב ללא כל ליווי מצד

חבריה האחרים. בשירים אחרים החליף את תפקידו של רינגו סטאר על התופים, ובמספר הזדמנויות ובעידודו של המפיק ג’ורג’ מרטין, מקרטני תפס את תפקידו של האריסון כגיטריסט מוביל (הוא זה שביצע את הסולו בשיר של האריסון Taxman, למורת רוחו של האחרון).

לאורך שנות קיומה של הלהקה, נראה כי מקרטני נטה לכל הפחות להמעיט ביכולותיו של האריסון כמוזיקאי, ואף הודה בכך במספר ראיונות רק לאחר מותו של האחרון (2).

האריסון טען בראיון בשנות ה-70, כי צבר תסכול בעיקר מכך שמקרטני כבר החליט בעצמו מה בדיוק ינגן כל חבר בלהקה, ומכך שעם כניסתה של יוקו אונו לחייו של לנון, האחרון נהיה פחות מעוניין בדינמיקה המשתנה בלהקה, ובדומיננטיות של מקרטני על חשבון שאר חבריה.

בראיון אחר (1975) העיד האריסון על אותם ימים מוקדמים בלהקה: “לא היה לי שום ביטחון בעצמי כנגן גיטרה, לאחר שביליתי כל כך הרבה שנים עם פול מקרטני, משום שהוא הרס אותי כגיטריסט” (3).

המתח הגיע לשיאו בסשנים המצולמים לאלבום “Get Back”, או כפי שלנון ניסח זאת בראיון מאוחר “המצלמות גרמו לנו להבין את גודל הבעיה שכבר הייתה”.
במהלך אחד הסשנים, עזב האריסון בזעם את הלהקה לשבועיים ימים, בעקבות תחושות שדעתו אינה נחשבת מספיק.

בוויכוח ‘על אש קטנה’ בין האריסון למקרטני שזכה להתפרסם בסרט “Let it Be”, נראים השניים בשיח מתוח על הצעתו של האריסון להוסיף קטעי ריף בשיר של מקרטני, בעוד מקרטני סבר שהדבר “מסבך מדי” את השיר בטרם הוא נבנה בצורה בסיסית.

מקרטני מתייחס לאירוע בראיון להווארד שטרן ב-2018 (1:45). בראיון מקרטני כהרגלו מאופק ומפויס, ויותר מכל – איש יחסי ציבור כפי שהוא יודע להיות.

אם כן, הצמיחה המנוגדת של האריסון ומקרטני על רקע הדינמיקה המשתנה, הביאו לחיכוכים תכופים ביניהם, וכנראה היו בין הסיבות לעזיבה הזמנית של האריסון את הלהקה בסשנים של “Get Back” באוגוסט 1968.

התבטאות מעניינת נוספת המיוחסת להאריסון מ-1985 כוונה למפיק בוב גלדוף, כאשר זה ביקש לצרפו להופעה של מקרטני בקונצרט הענק למען אפריקה “Live Aid”: “פול לא ביקש ממני לשיר אותו (את השיר Let it be) כבר אז (כשיצא) – למה שירצה זאת עכשיו?”.

בשילוב העובדה שבשנים אלו הייתה מתיחות רבה סביב אופן חלוקת התמלוגים של עסקי הביטלס בין חבריה, התבטאות זו מוכיחה את המשקעים הרבים שעוד נותרו עד לתקופה כה מאוחרת לאחר פירוק הלהקה בשנת 1970.

על רק דברים אלו, כתב האריסון את השיר “Run of the Mill” באביב 1969.

הביטוי המילולי מתייחס לדבר שגרתי, יום-יומי שאינו בולט, ושנוטים לא לשים לב אליו – אולי תחושותיו של האריסון מהיחס שקיבל בלהקה.
יתכן שמדובר גם במשחק מילים הרומז למונח האנגלי “Trouble at t’mill”, שמשמעותו סכסוך במפעל המקומי או במקום העבודה.

השיר עובד לראשונה רק ב-1970, וכאן נוכל לשמוע את גרסת הדמו שהוצגה למפיק פיל ספקטור, בסשנים לטריפל אלבום – אלבום הסולו הראשון של האריסון, “All Things Must Past” (גרסת הדמו שוחררה רק בשנת 2012 באלבום

“Early Takes: Volume 1”).

Run of the Mill

Everyone has choice
When to or not to raise their voices
It’s you that decides
Which way you will turn
While feeling that our love’s not your concern
It’s you that decides
No one around you
Will carry the blame for you
No one around you
Will love you today and throw it all away
Tomorrow when you rise
Another day for you to realize me
Or send me down again
As the days stand up on end

You’ve got me wondering how I lost your friendship
But I see it in your eyes
Though I’m beside you
I can’t carry the lame for you
I may decide to
Get out with your blessing
Where I’ll carry on guessing
How high will you leap
Will you make enough for you to reap it?
Only you’ll arrive
At your own made end
With no one but yourself to be offended
It’s you that decides

אפשר לומר בביטחון שהמילים מדברות בעד עצמן, ומביעות רגשות תסכול, צער ואכזבה על חברות אבודה.

גרסת ההפקה של ספקטור בשיטת “חומת המוזיקה” הידועה שלו, שוחררה כאמור באלבום “All Things Must Past” ב-27 לנובמבר 1970. כאשר הנגנים הם:

• ג’ורג’ האריסון – שירה, גיטרות אקוסטיות, קולות רקע
• גארי רייט – פסנתר
• בובי וויטלוק – הרמוניום
• קארל רדל – בס
• ג’ים גורדון – תופים
• ג’ים פרייס – חצוצרות, סידור קרן יער
• בובי קיז – סקסופון

גרסה זו עשירה בצלילים מלווים, מעין המשך לקו שהוביל ג’ורג’ מרטין בהפקת אלבומי הביטלס. זאת בניגוד לאלבומי הסולו של שאר חברי הלהקה שרק יצאו, שהיו מאופיינים בצליל גולמי ונקי יותר.

למרות שהאריסון הופיע לאורך שנות ה-70 ובשנים מאוחרות יותר, הוא מעולם לא הופיע עם שיר זה על במה. יתכן שהסיבה הייתה הזיכרונות המרים שהוא עורר בו, ורצונו להשתנות ולהתקדם תמיד כאדם.

בעוד שהרבה לשתף פעולה עם ג’ון לנון ורינגו סטאר באלבומי הסולו שהוציאו, עם מקרטני לעומת זאת הקשר נותק. אפילו בראיונות מאוחרים של האריסון לתוך שנות ה-80, עדין ניכר כי הוא מתייחס בחשדנות וציניות רבה כלפיו וכלפי כוונותיו.

(לקט ראיונות של האריסון מאמצע שנות ה-80, בהם הוא מדבר על מקרטני. בהתחלה הוא מדבר על טקס הכנסת הביטלס להיכל התהילה של הרוקנרול)

הקשר בין השניים חודש רק לקראת סוף שנות ה-80 כאשר הוסדרו כל העניינים העסקיים של הביטלס, והחברים הנותרים של הלהקה עבדו על פרויקט האנתולוגיה שכלל הקלטות משותפות.

אוליביה האריסון אמרה כי “Run of the Mill” הוא מבין שיריה האהובים ביותר של בעלה המנוח.

מקווה שנהניתם לקרוא,

אורי פוקס

(1)

https://www.youtube.com/watch?v=G1wkRVUlCzM&ab_channel=MyInnerEyeInterview2

(2)

https://www.youtube.com/watch?v=h87t6ccbdCU&list=PLauTiXO-LQt3feK7VszVhJ5GhahuVREU5&index=6&ab_channel=TheHowardSternShow

(3)

https://www.youtube.com/watch?v=BYBW1khkCbI