יא יא יושב בממ”ד

יא יא יושב בממ”ד

והוא מרגיש קצת מפוחד

מקשיב לכל הקולות בחוץ

נראה שהמצב קצת לחוץ.

אמא מנסה להרגיע:

“אני מקווה שזה תכף ייגמר”…

ומביאה עוגיות קינמון שהכינה –

“אולי זה יעזור לך קצת להתגבר”.

אבא מציע ליא יא:

“אולי נרכיב ביחד פאזל מיוחד?”

“זה יעביר לנו את זמן השהייה בממ”ד”.

אבל גם עוגיות הקינמון שאמא אפתה

וגם המשחק שאבא הציע –

על תחושותיו של יא יא לא הצליחו להשפיע.

ליא יא היו המון מחשבות, בראשו מבולבלות:

“מה יהייה אם זה יימשך כל הזמן?

האם זה יכול להיות מסוכן?

ואם הירי לא ייפסק?

ולא אוכל אף פעם לצאת ולשחק?”

“אנחנו איתך יא יא, אתה לא לבד”

אמרו ההורים מיד,

“אתה במקום מוגן ובטוח,

מקווים שהכל ישתפר ויחזור לך מצב הרוח”.

בערב צפו במבזק חדשות חשוב

ולממ”ד צריך היה להיכנס שוב.

יא יא חיכה בסבלנות עד שתבוא רגיעה,

אך שקט לא הורגש במשך כל השעה.

יא יא החל דואג לכל החברים,

בליבו עלו כל מיני הרהורים.

ואז בלי להסס – יא יא החליט לעשות מעשה.

במקום לשבת ולדאוג – הוא יפתח בלוג

ושם יפנה ויכתוב לכל הילדות והילדים

.שממש כמוהו – גם קצת פוחדים

יא יא החל לשתף את העולם בתחושות

וכתב בבלוג על אותן חששות.

הדבר עורר הדים

ולפתע ענו לו כל כך הרבה ילדים.

שואלים שאלות, משתפים במצב המציק

וכל מה שאת הראש מעסיק.

יא יא לא האמין , כמה חשים כמוהו דאגה ובלבול..

ההודעות והשאלות הציפו את הבלוג כמבול!

ילדים שכתבו מתוך הממ”ד שבביתם

וביקשו לדעת האם יש עוד ילדים כמותם.

יא יא היה קשוב וענה בסבלנות ואהבה,

הוא כמובן לא מומחה

אך מאמין שצריך אופטימיות

ולמלא את עצמינו תקווה.

זיכרו ילדים שחשוב לשתף ברגשות,

זה בסדר לדבר על התחושות,

עם הורים, בני משפחה וגם עם המורים –

ובבטן לא לשמור דברים.

כולנו פה ביחד

ויכולים לנסות ולגרש את הפחד,

לעטוף את עצמנו בחברים ואוהבים

לקוות לימים שקטים וטובים.

שימרו על עצמכם,

שלכם –

יא יא .