מבוא

ספר זה יעסוק בשיר “זמר נוגה” שנכתב על ידי רחל (בלובשטיין) המשוררת, והולחן על ידי שמוליק קראוס בין אחרים.

זמר נוגה הוא המנון ישראלי חוצה דורות, אהוד על ידי מבוגרים וצעירים כאחד.

 להיט של להקת החלונות הגבוהים, אשר ביטאו בתקליט האחד והיחיד שלהם את רוח שנות השישים הישראלית החיה והנועזת. בשנת 2008 זכה השיר בביצוע החלונות הגבוהים במקום הראשון במצעד שירי ישראל – “מצעד השישים”.

רובינו מזהים את שיר זה עם סיפורו של אילן רמון ז”ל, הטייס הישראלי הראשון לחלל. המילים “התשמע קולי” חרוטות על קברו.

בספר זה אשמח לחלוק אתכם את סיפורה של רחל, משוררת יקרה לליבי, שלא זכתה לשמוע את שלל הלחנים והביצועים הנפלאים לשירה האייקוני זמר נוגה. כמו כן אספר גם על שמוליק קראוס המרדן, שהעניק לנו את הלחן המוכר ביותר(והחביב עלי במיוחד) לשיר.

מקווה שהמילים העדינות, הלחן הבלתי נשכח והסיפורים האמיצים יגעו בכם כפי שהם נוגעים בי.

רחל- המשוררת הבודדה

רחל בלובשטיין, נולדה בשנת 1890 ברוסייה למשפחה אריסטוקרטית יהודית עשירה. אמה, סופיה, הייתה ידועה בקהילה היהודית בשל חוכמתה והשכלתה, ואחיה (דודה של רחל) היה הדוקטור היהודי הראשון בעולם. בית ילדותה של רחל היה מרכזי ומשפיע בקרב יהדות רוסיה, ולמעשה, חוזה המדינה- הרצל, היה בן בית שם.

מגיל צעיר זכתה רחל לחינוך יוצא דופן, במיוחד ביחס לנשים אחרות באותה התקופה, ובגיל 20 אפילו נשלחה ביחד עם אחותה בת-שבע ללמוד אומנות באיטליה. בדרך לאיטליה (או יותר נכון בדרך לטיול מקדים במצריים) שמעו האחיות לראשונה סיפורים על החלוצים האמיצים שבונים את הארץ, ומאז חייהן השתנו לעד. בעקבות הסיפורים הללו החליטו שתיהן לרדת ספונטנית בנמל יפו ולחיות את חייהן בארץ. כשנודע לאביהן ששתי בנותיו וותרו על הלימודים היוקרתיים באירופה לטובת חיים בישראל המדברית, הוא התרגש כל כך עד שהחליט להעניק להן במתנה פסנתר.

הפסנתר הראשון בפלסטינה.

יום יום הייתה מנגנת רחל לפועלים העוברים ושבים בדרכם לעבודה, ואלו עם הזמן החלו להתקבץ בסלון האחיות. שוב בייתן היה למרכז חברתי.

בבית שממול, היה גן ילדים עברי. רחל הייתה שם גננת, והילדים היו המורים שלה לעיברית. שלא כמו שאר בני גילה, רחל לא דיברה עיברית תלמודית גלותית, היא דיברה עיברית צברית חדשה ומקומית. בעיברית זו כתבה את כל שיריה.

בשנת 1912 עזבה שוב רחל את ביתה ועברה לגור בחוות העלמות במושב כינרת. בחווה למדו נשים צעירות לעבוד את האדמה ולטפל במשק, הן קיבלו חינוך ועצמאות במידה שהייתה מהפכנית לעת ההיא.

רחל שבאה מבית בורגני ומפנק ברוסיה הקרה, עבדה בפרך בכינרת החמה והבוצית. שינוי זה נראה היה לרחל כברכה, היא אפילו כתבה מאוחר יותר “הו כינרת שלי, היית או חלמתי חלום”.

בכינרת פגשה רחל אנשים מיוחדים ומכוננים בהיסטוריה הארץ- ישראלית, ביניהם אחד מאבות הציונות- א.ד. גורדון. בין השניים נרקמה חברות עמוקה וכנה. הם כתבו זה לזו מכתבים, שירים וסיפורים. גורדון אף עודד את רחל להישמע לעצת אביה, ולצאת ללמוד בצרפת.

לצד לימודי החקלאות והאגרונומיה באוניברסיטת טולוז, הספיקה רחל גם להתאהב במיכאל ברנשטיין- מהנדס יהודי צעיר איתו חלקה את הדירה. למיכאל, כתבה מאוחר יותר את שירה המוכר “זמר נוגה”.

עם סיום לימודיה נסעה רחל לבקר בבית הוריה שברוסיה. ביקור זה נהפך לשהות ארוכה ולא מתוכננת בשל מלחמת העולם הראשונה שמנעה מהמשוררת לשוב ארצה לביתה. אך גם מלחמת עולם אינה דיה בכדי לעצור את רחל בלובשטיין מעשייתה. לאורך כל שהותה ברוסיה הקדישה את זמנה ללימוד ילדי פליטים ויתומים יהודים. רחל הייתה חרוצה, מסורה ובלתי מתפשרת, אך תכונות אלה גם גבו ממנה מחירים כבדים, ביניהם מחיר בריאותה. משוער כי בעבודתה עם הילדים נדבקה במחלת השחפת ממנה פחדה במיוחד.

כשסוף סוף נגמרה המלחמה הנוראית, יכלה רחל לחזור לאהובתה הגדולה ביותר- כינרת. אבל בינתיים עברו השנים ובכינת התחלף הדור, האנשים שם היו זרים לה. והיא זרה להם, וחולה. תושבי כינרת ראו בה עול והתרחקו ממנה כמצורעת עד אשר גורשה מהאזור לחלוטין.

רחוקה מאהובה מיכאל ומביתה שבכינרת, חיה המשוררת בבוגרשוב 5 תל אביב, בבדידות עם שיריה, עד יום מותה. בחיה לא זכתה להכרה, ולא זכתה לשמוע אף אחד משיריה מולחנים.

קולה נשמע ומולחן

אמצע שנות השלושים, בשכונת נחלת אחים שבירושלים נולד שמואל קראוס, לימים שמוליק קראוס. בית משפחת קראוס היה לא יציב, האב היה מרותק למיטה ולא תפקד בעקבות פגיעת כדור ברגלו, האם עבדה יומם וליל בניקיון בתים כדי לפרנס את המשפחה, ושמוליק הקטן נשאר לבדו. כבר כילד סבל מבעיות התנהגות קשות, עבר ממסגרת למסגרת, ממוסד למוסד.

הוא מעולם לא קיבל חינוך מוזיקלי פורמלי, אך ניחן בכישרון יוצא דופן ואהבה גדולה למוזיקה. את אהבה זו גילה שמוליק לגמרי במקרה, כשעבד כימאי בצי הסוחר אחרי שחרורו מהצבא. יום אחד כשהצוות עגן בחיפה, נגנית גיטרה ביקשה משמוליק להחזיק עבורה את הגיטרה לכמה רגעים. מאותו היום הם (שמוליק והגיטרה) נהיו בלתי נפרדים. בצעירותו שר ורקד האמן בפאבים קטנים, ואפילו הקים פאב בעצמו בשם “בר שבע”. באחת מהופעותיו הכיר שמוליק אמנית נוספת- ג’וזי כץ, בחורה אמריקאית צעירה שבאה לבדה לארץ להתנדב.

השניים החלו להופיע יחד כצמד באילת וחיפה, שני אזורים שהיו מפוקפקים אז. הם אפילו נישאו, וגרו יחד בטרומפלדור 14 תל אביב, בדירת גג. בשנים האלה לא היו מעליות בביניים, ולכן ככל שהדירה הייתה יותר גבוה כך היא הייתה יותר זולה.

לדירתם הגבוה עלה יום אחד היוצר אורי זהר לסיגריה, והתרשם מהצמד מאוד. בדרכו חזרה מהדירה עבר אורי אצל חברו הטוב אריק. אריק איינשטיין היה למעשה כבר כוכב על בשנים האלה, הוא היה שחקן כדורסל מצטיין, שחקן קולנוע נערץ וכמובן זמר גדול. וכשאריק שמע על צמד הזמרים המיוחד הזה מחברו, הוא החליט לבוא לבקר אותם כבר למחרת.

החיבור בין אריק העדין לשמוליק המרדן עבד באורך פלא, והשלושה החליטו להקים ביחד להקה חדשה. על אף היותו כוכב, אריק לא קרא ללהקה על שמו. הם לקחו השראה משמה של להקה חביבה עליהם במיוחד- The Doors (הדלתות) וקוראו לעצמם “החלונות”, והוסיפו את המילה “הגבוהים” על שם החלונות הגבוהים והמוארים של בית אל על, אשר נשקפו מגובה דירת הגג.

למרבה הצער הלהקה החזיקה מעמד לרק מעט יותר משנה. בשנה הזאת הוציאו תקליט אחד יחיד (בעל אותו שם- החלונות הגבוהים). תקליט זה זכה להצלחה מסחררת, והלהיטים שבו השאירו חותם שלא נמחק עד עצם היום הזה. המוזיקה של הלהקה הייתה חדשנית לזמר העיברי ובטאה את רוח הנעורים של צעירים בשנות השישים. השירים באלבום משקפים את תחושות האופטימיות והפריחה של התקופה, בימים אלו בארץ היה זמן לפנאי ונולד עניין מחודש בשירה עיברית, במיוחד שירת רחל.

את הלחן המוכר ביותר לשיר הלחין קראוס עבור הלהקה, ומאז הקליטו אמנים רבים נוספים ביצועים ללחן זה. הביצוע המקורי לשיר מזוהה גם עם סיפורו של אילן רמון- טייס החלל הישראלי הראשון. אישתו של רמון- רונה (ז”ל), הקדישה את השיר לאישה ובכך הפכה אותו לשיר העיברי הראשון להתנגן בחלל. את המסע הזה רמון לא שרד, גופתו נקברה בבית העלמין שבנהלל ועל קברו נחרטו המילים “התשמע קולי באשר הינך”

השיר זמר נוגה הושמע כשיר השכמה לצוות האדום שכלל את אילן רמון.

ההקלטה המובאת היא המקור שהושמע בחלל ובסיומה ניתן לשמוע את אשת הצוות בבקרת המשימה ביוסטון מאחלת בוקר טוב לצוות שזה עתה התעורר, ואת רמון מודה לרונה רעייתו וילדיו.

מילות השיר

כתיבתה של רחל הייתה יוצאת דופן בנוף השירה העיברית. כפי שציינתי, את העיברית שלה למדה רחל מילדי הגן בו עבדה, עיברית פשוטה ועממית (אך מדויקת) זו מרכיבה גם שירתה. הפשטות הולמת את שיריה ומבדילה אותם. בניגוד למשוררים אחרים כמו ביאליק- שכתב על פראות כשיניב, או טשרניחובסקי- שכתב על הצלת העם, רחל כתבה על עולמה האישי. שיריה מתאפיינים באינטימיות, תחושת קרבה וחשיפות גדולה, הסיפורים בהם עסקה ביצירתה הם סיפורים יומיומיים וחולפים אך למרות (ואולי בזכות) זאת הם נוגעים ללב.

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

הבית הראשון נחתם בסימן שאלה, והוא כולו תחינה. הוא מכיל חוסר ידיעה לגבי השאלה האם קולה ישמע על ידי אחר, או שמא יישאר כלוא לנצח בחדרה הבודד, רק אוזניה יהיו לו לקהל. היא אומנם בוכה בדממה, בסתר, אך מקווה שקולה יתעלה על הזמן עצמו ויגיע לאהובה.

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

בבית זה רחל מתארת את מצבה בעולם. הארץ היא גדולה, נראית כאין סופית, ולעומתה רחל היא קטנה וחולה. בארץ זו לכל איש יש את הדרך שלו, גורל משלו. לעיתים דרכים אלו מצטלבות אך הפגישה היא קצרה ותכף נגמרת כחומקת מבין האצבעות. הפרידה לעומתה היא ארוכה, היא לעד. האדם (אולי המשוררת) מוגבל על ידי כשלונות גופו האנושי ואין ביכולתו למצוא שוב את אשר אבד. רחל מבינה שלעולם לא תוכל למצוא שוב את הקשר ההוא עם אהובה, לא תוכל לחזור  לרגעים ההם.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ

בבית זה מתייחסת רחל באופן ישיר למצבה האישי- היא חולה וימיה ספורים, היא מבלה אותם לבד. אף על פי כל זאת, גם ברגעיה האחרונים היא אוחזת בציפייה לאהובה, היא מקדישה לו את רגעיה האחרונים, את טיפות החיים האחרונות שנותרו לה. “כחכות רחל לדודה” זו אמרה של רחל בת כלבה שבוא ששלחה את בעלה עקיבא (לימים רבי עקיבא) ללמוד תורה. אמרה זו כמובן מתייחסת לרחל בת לבן הארמי שחיכתה 14 שנה לדודה יעקב. רחל המשוררת מחכה ליקירה בהבנה וסבלנות בלי לדעת כמה זמן יהיה עליה לחכות או כמה זמן נותר לה לחיות. בדומה למשוררים אחרים היא מתייחסת לתנך בשירה, אך לוקחת את הסיפור התנכי למקום האישי.

שיר זה מכיל מצד אחד הרבה חוסר וודעות ושאלות “התשמע קולי?” ומנגד מכיל החלטיות עיקשת לגבי האופן בו היא בוחרת לפעול. לגבי המוכנות שלה לחכות אין לה שום שאלה או ספק. אפילו השם שם השיר הוא מאין אוקסימורון. המילה זמר מתארת משהו עליז ואילו המילה נוגה מתארת צער ויגון. וגם קולה החלש של אישה חולה הוא ההפך הגמור של דברים רבי עוצמה כמו הזמן, התבל, וניצחיות הפרידה. אף על פי כן, קולה של רחל נשמע חזק וברור, גם היום כ100 לאחר פרסום השיר. אני מאמינה שהחיבור בין רגישות מילותיה של רחל, ללחנו הקליט של שמוליק קראוס, לקולם המלטף של ג’וזי כץ ואריק איינשטיין, הוליד שיר בלתי נשכח שעוד ימשיך להתנגן שנים מהיום.