by ליבי בן יהודה
Copyright © 2021
זכרונותיה של עוס”ית
Copyright © 2021
ברידג’רטון
“אני רוצה לפתוח אותם, ולהסתכל איך הם נראים מבפנים” – הוא היה גבר כבן שלושים, הביט בי בפנים רציניות, חסרות מבע.
“אז אני קושר את הידיים שלי כל לילה, שם אזיקונים לפני השינה כדי שלא אפתח אותם. את בטח חושבת שאני לא נורמלי !”.
לא, אני חושבת שאתה סנטה קלאוס ואתה רוצה למלא את הבטן שלהם בממתקים. בטח שאתה לא נורמלי.
“שלא תביני אותי לא נכון , אני מאוהב בילדים שלי, אני פשוט רוצה לחבק את הלב שלהם” .
מה אני עושה איתו ? אני כל כך עייפה מכל הטרללות האלה. ואתמול, המתבגרת שלא מסוגלת להתעורר בבוקר. מזל שיש קורונה, היא לא מסוגלת לקום מהמיטה לפני 11 בבוקר אז אני מטפלת בה ב- ZOOM. אני צורחת כל כך חזק כי אני קצת חרשת ואז היא מתעוררת. אמא שלה מרוצה – אז מה אכפת לי ?
אני רוצה הביתה. לישי ולבנות שלי. אני רוצה לרגיל והבטוח שלי. ישי עמיל מכס, הוא כל כך משעמם, שמביטים עליו נרדמים ללא חלומות. ישי מתלהב מסרטי בנות, איזה מותק. שפוי.
“תשטפי את הפנים שלך” אני אומרת לדלית , בתי בת ה 13.
“אמא, אני לא מסוגלת”
“מה את לא מסוגלת ?”
“אמא, אני לא יכולה להרטיב את הפנים, זה מגעיל אותי”
“מגעיל אותך ? עכשיו מים מגעילים אותך ? דלית, לשטוף כבר את הפנים, הכנתי צהריים”.
היא לא שטפה. הבלגתי. זה יעבור. אני מקווה. ישי לא מכין צהריים. לא מבינה מה הקטע שלו. הוא בכלל עובד מהבית. אני נכנסת לישון צהריים, עוד שעתיים קליניקה.
“בעלי שומע רשת ב” . היא הייתה אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, מדריכת פילאטיס. “איזה גבר מאזין לרשת ב תגידי לי”.
על זה היא באה לטיפול ?
“מה זה מפריע לך כל-כך ? ” אני שואלת.
“זה של זקנים !” היא קובעת. “זה של זקנים, והוא צעיר. לא רוצה ככה. רוצה שיראה איתי את האח הגדול, אפילו ברידג’רטון, אבל הוא לא רואה אותי בכלל”.
“אתם משוחחים על זה ? “
“כן”
“ומה הוא אומר ?”
“הוא אומר שזה מעניין אותו. יש נושאים מעניינים. והוא אוהב פוליטיקה. הוא חושב שהוא רוצה להצטרף למועצת הישוב שלנו”
“ואיך את מרגישה עם זה? “
“אני לא רוצה שילך למועצה. הוא חתיך, ויש שם מלא בנות. הוא יהיה איש חשוב, ראש עיר כזה, ואז מה איתי ?”
“מה איתך ? מה את חושבת שיקרה ?”
“מה מה יקרה, מה שקורה תמיד עם גברים בעלי השפעה. הוא יבגוד בי עם המזכירה שלו”
“הבנתי. את לא סומכת עליו ?”
“לא ! אני רוצה את הגבר שלי בחזרה. הוא קורא לבן שלנו בשם שלו. לא נסיך, לא יפה שלי, לא אבאלה”
היא כעוסה, זועמת. יש פעמים שאת מבינה שיש נשים שממש מתחתנות לא נכון.
“לילה טוב בנות”, ישי שולח אותן לישון. מה הוא מתכנן ? אין סיכוי הלילה. אני שחוטה.
“בוא נראה סרט יחד” אני מחייכת. הוא מתלהב. “מעולה מותק, יש סדרה ענקית בנטפליקס, ברידג’רטון, בואי נראה יחד”.
ברידג’רטון ? אני מאושרת. יהיה לי שקט הלילה. הוא יעשה בינג’ ואני אירדם.
לא נרדמת. סדרה קצת מוזרה, סמי-אירוטית
“לא מבינה איך עשו סדרה שלמה על אתיופי חיוור שלא מסוגל לגמור בפנים.” אני מפטירה בציניות.
“אתיופי חיוור ? יותר תימני גבוה ושזוף היטב”.
אנחנו שנינו צוחקים. שפוי לי.
חיתולי מבוגרים
“בוקר טוב” היא מחייכת אלי. אני מחייכת בחזרה.
“בוקר טוב אורית. איך אתם ? “
“הוא עדיין עם זה”
“אבל החליף במשך היום ?”
“כן. שלוש פעמים.”
“איציק” אני פונה אליו. “איציק, למה זה כל-כך חשוב לך ללבוש חיתולים ? ”
“אני אוהב להרגיש סטרילי. אני אוהב לדעת שיש שם טאלק, ושלעולם לא אדיף ריח שווארמה יד שנייה אלא ניחוח תינוקות” הוא צוחק.
“ניסית להחליף לתחתון רגיל ולהחליף כמה פעמים ביום ?“
“ניסיתי. ממש ניסיתי. אבל אני לא אוהב את התחושה כמו של חיתול.”
“נמאס לי סיוון” , אשתו אומרת. “אני נשואה לגבר בן חמישים שמסתובב עם חיתול כאילו יש לו בעיית שליטה על הסוגרים, תביני, הסוגר היחיד שהוא לא שולט עליו זה זה שמתחת לאף, פטפטן שכזה , מדבר עם כל לקוח שעות .”
“במה אתה עובד איציק ?”
“יש לי שווארמה. דבח גבעתיים, מכירה ?”
לא . לא מכירה. אבל בטח נקי שם. שווה לנסות. האיש ממש נקי ועושה אחלה שווארמה. מה רע ?
אל בטיפול
“מה לעשות, גם אלים מפחדים מקורונה ושאר פנדמיות”. אלוהים בכבודו ובעצמו בטיפול אצלי. נראה שהמוניטין שלי מקריע שחקים.
“הבן שלך שלח אותך אני מבינה, הוא אומר שיש לך בעיית ביטחון עצמי”.
אלוהים לא מתייחס לשאלה שלי.
“האיידס לא הטריד אותי במיוחד, הרי אסרתי עליהם במשכב זכר, אז מה אכפת לי” הפטיר בשקט האל.
“האבולה חיסלה בעיקר כושים. אבל ביננו, את מי הם מעניינים ? אפילו את אשתו הכושית של משה לא סבלתי. שימותו, לא קלטו עד היום שאלוהים הוא אנגלוסקסי” , גיחך האל.
“אבל הקורונה, מאיפה זאת נפלה עלי ? נטלה ממני את כתר המלכות, שמה אותו על ראשה המיניאטורי הקרח, ויצאה לה להסתובב ברחבי הגלובוס” הוא כועס.
“אני כל כך מפחד. יש אהבלים שעדיין מנסים לפתוח שערי שמיים, להתחנן בפני שאציל אותם. מה עובר עליהם ? תיסגרו הכל יה-חבורת סתומים. תסגרו כנסיות,בתי כנסת , מסגדים. תסגרו את הכל. ראבק, אני מת מפחד באיזו פינה של בית כנסת, בוהה בצי קורונות נושא בני אנוש שועט אלי. אמא-לה !”
אני מסיטה מבטי. איזה אל בלאי. מה ? יש לו אמא ?
“אני לא מבינה, אתה לא מאמין בעצמך ?”
“לא ממש. דיברנו על ביטחון עצמי רעוע לא ?”
“אבל אם אתה לא מאמין בעצמך, אז אתה לא מאמין באלוהים. זה הופך אותך לאתאיסיט”
אלוהים הביט בי במבט משונה. ופוף מתפוגג לו.
“אפצ’י ” עבר לידי מישהו והתעטש
“אלוהים ישמור, מקווה שאין לו קורונה”
מחמם אסלות
“הוא לא עושה כלום בבית. רק מחמם אסלות” . אולה הייתה עצבנית.
“מה את רוצה ממני ? “ הוא מגיב.
“שתעשה משהו! כיריים, פאנלים, ריצפה. משהו.”
“שונא עבודות בית, אני אתקן את המזגן”
“אבל המזגן עובד”
“אז אתקן את האוטו”
“גם האוטו עובד. הכל עובד. תעזור לי בבית. פעם עזרת מלא. פעם גם דיברת. פתאום הפסקת. “
“דן, למה אתה לא רוצה לעזור בבית ? “ אני שואלת. הוא אף פעם לא מסביר. שתקן.
“אלו עבודות של הומואים, ואני לא רוצה”
“מתי פעם אחרונה עשית עבודות במטבח ?”
הוא מסתכל עלי. מה כבר שאלתי ?
“אני לא הומו” הוא אמר.
“לא הבנתי. איך זה קשור ” שאלתי.
“ממי, את זוכרת שנסעתי לאנגליה לפני שנתיים ?”
“כן. טסת לשבוע. נסיעת עבודה. אני זוכרת”
“טוב, אז ערב אחד יצאנו כמה חברים לפאב. הביאו לי בירה שלא הכרתי. שחורה כזאת. חשבתי שזאת בירה שחורה כמו בישראל. אבל זה לא הייתה בירה שחורה, והיא הייתה מאוד משכרת”
שתינו הבטנו בו. משהו סוף סוף מתחיל לצוץ.
נהגתי מהפאב למלון, זה היה מרחק של חצי שעה”
“נהגת ? שיכור ?” היא קטעה אותו, מופתעת.
“מה אני אעשה ? אני לבד לגמרי שם. לא ידעתי מה היה בבירה הזאת. “
ראשו היה מורכן. עייפות מוכרת. מן תשישות הנפש.
“עשיתי תאונה, התנגשתי בעץ. התעוררתי במיון של שפילד”
אולה הביטה בו. “לא סיפרת כלום. למה אתה לא מספר כלום ? מה קרה לך ?”
“בדקו אותי, בדקו אותי טוב. טוב מדי !”
“מה בדקו ?”
“בדקו שאין שטפי דם”.
“מה זה אומר? לא מבינה כלום” אולה הייתה מבולבלת. גם אני.
“הכניסו לי אצבעות אולה”
“אצבעות לאן ?”
“לתחת אולה. הכניסו לי אצבעות לתחת. הרופא הכניס לי אצבעות לבדוק שאין דימום פנימי. “
“אז מה” ?
“אז אני לא הומו. ואני לא עושה עבודות של הומואים יותר”
אני מתפוצצת מצחוק. איזה הומופוב. עבר בדיקה רקטלית ובגלל זה לא מנקה את הבית.
יום שלישי פעמיים כי רע
“בוקר טוב . אני מדבר עם סיון צ’יבוטרו ?”
“כן, מי זה ?”
“שמי סמל ראובן אחיטוב. אני מטלפן בקשר לירון אחיעזר. האם אחיעזר מטופל שלך ?”
“כן. הוא מטופל שלי” אני מאשרת.
“הוא רצח את הבת שלו אתמול בלילה. פתח אותה לשניים. אחר כך חנק את עצמו עם אזיקונים.”
אני לא עובדת היום
מתה לבינתיים
“כל הכבוד אלעד, ניצחת אותי שוב בסולמות וחבלים”. אלעד ילד עם קשיים. אני מפסידה בכוונה.
“נתראה שוב עוד שבוע ?” אני מחייכת אליו. הוא מביט בי במבטו העגום.
חלון ה ZOOM נסגר.
“הי סיון”, אור מביטה בי מהריבוע של ה ZOOM.
“אור ? את חיה ?” אני מביטה במרקע. לא מבינה.
“כן, זאת אומרת לא. אוף , אני מתה לבינתיים” היא חייכה אלי את החיוך המתוק שלה.
“למה אנחנו אף פעם לא שיחקנו סולמות וחבלים ? ראית, הוא הגיע לאי המתים בלי למות. זה לא פיר שאני הייתי צריכה למות כדי להגיע.” היא צוחקת. אני בוכה, עדיין לא מבינה.
“אבל אור .. ? מה זאת אומרת מתה לבינתיים ?”
אור מסתכלת עלי, מחייכת חיוך מרוצף פיקסלים.
“זה אבא. זה הכל אבא. את זוכרת שאבא שלי אמר לך פעם שמוות זה פאסה ?”
“חשבתי שהוא מתבדח”
“אז זהו, הוא לא. קוראים להם CRYONICS”
“הם הקפיאו אותך ?”
“כן, את כולי.”
“אבל הייתי בהלוויה שלך”
“נכון. איזה קטעים. אני בחרתי איזה מוסיקה תהיה, מה יהיה הבופה, ואפילו את השמלה השחורה של אמא. היא מה זה התעצבנה עלי, כי צריך היה לקרוע את השמלה.”
“אמא שלך התעצבנה עלייך ?”
“כן. ראית מה זה ? אני חושבת שאני הילדה הראשונה בהיסטוריה עם אמא יחסית, ואני מדגישה יחסית” היא מתפקעת מצחוק , “נורמלית שכועסת על הבת המתה שלה בגלל שמלה קרועה”.
“אז למה עשיתם הלוויה ?” אני שואלת .
“אה, אבא אמר שעדיף שיחשבו שאני מתה, ואז נקבל פיצויים מהמדינה, ובפיצויים נממן את ההקפאה. ובכלל, לכי תדעי מה הדתיים יעשו עם כל זה, פתאום ילדה LAZAROS, יתחילו לשאול אותי על החיים אחרי המוות וכל מיני שטויות כאלה” הגברת הקטנה ממש משועשעת.
“רגע, אז את מתה עכשיו ?”
“לא, כן, בערך. אבא מכיר איזה מדענית שיודעת להקליט את התודעה האנושית. קונים את זה ב EBAY, זה משהו כמו א.ק.ג למתקדמים. קוראים לזה OPENBCI . אז הוא הקליט אותי שעה לפני הפריזר”.
“הפריזר ?”
“כן, לפני שהקפיאו אותי. האמת לא הרגשתי כלום.”
“אז רגע, את עכשיו תודעה אלקטרונית ?”
“כן, בערך. אני בענן של אמזון, לא בשמיים. האמת, די מגעיל פה. כולם פה שמנים עם הפרעות אכילה”.
“יש עוד כמותך ?”
“כן, בטח. יש עוד כמה כמוני פה. טוחנים ביטים בלי הפסקה. דא-בים”.
“אז אבא שלך הקפיא אותך , ואת יכולה להתחבר ל ZOOM ולדבר איתי ?”
“כן”. – כמה פשוט.
“אז למה לא מפשירים את הגוף שלך ?”
“כי עדיין לא יודעים איך להפשיר גוף בלי להרוס אותו, הטכנולוגיה לזה עוד לא נוצרה”
“אז בינתיים את תודעה אלקטרונית ?”
“כן, אבל יש חדשות רעות, בשבילך !” היא מחייכת.
“מה ?” אני קופאת מפחד.
“אין לי בעיות כתיבה יותר , אין לי ידיים” היא שוב צוחקת.
גם אני.
שרעבי
“תפסיק כבר להכניס חזרה למקפיא את התבנית לא מלאה” צרחתי עליו. הוא משגע אותי לפעמים, ישי. הוא מכין לנו אייס קופי, משתמש בקרח, אבל לא ממלא ומחזיר למקפיא. הוא אומר שהוא תמיד מתכנן עוד סיבוב, ולכן לא ממלא את התבנית, כדי שהמים לא ישפכו, אבל שוכח מזה.
נמאס לי. אני הולכת לעבודה. נשמע קצת צרות של אחרים.
“שלום אפרת”.
“שלום סיון”. חגית עונה.
אני מביטה בה. היא אישה בת 75 לערך. לא מחייכת, רצינית.
“אפרת, מה שלומך? “
“אני בסדר תודה”
“אז את פה בגלל שניסית לפרוץ לטסלה ?”
“בן הזוג המת שלי שלח אותי”
“אה” , לא הבנתי כלום.
“אני החלטתי לסיים את חיי בגיל 75. אבל בן הזוג שלי השביע אותי, שלפני זה אעשה קצת שרעבי”
“שרעבי? מה זה שרעבי ?”
“זה יותר מי זה מאשר מה זה. הוא היה המנהל שלי כשהייתי צעירונת בשירות לאומי. תימני פסיכי עם כרס ענקית, שיניים צהובות, מספר בדיחות גסות ומעשן בלי הפסקה.”
“כן, ומה קרה עם השרעבי הזה ?” אני שואלת
“הוא לימד אותי כל מיני טריקים. לזרוק כוס מזכוכית על הריצפה בלי לשבור אותה ולפרוץ למכוניות עם חוט ברזל”
“אז ניסית לפרוץ לטסלה 2050 כאילו זה סובארו 81 ?”
“מה רע בלנסות ?”
טוב, קשה להתווכח על זה.
“אז אני מבינה שבן הזוג שלך נפטר. רוצה לספר לי על זה ?”
“מה יש לספר ? רבנו, הוא יצא מהבית נסער והחליק על אפרסמון”
“אז הוא החליק ומת ?”
“לא, הוא שבר את הרגל, ואז הגיע איזה תן ונתן לו נשיכה”
“אבל מי מת מנשיכה של תן היום ? יש חיסון כלבת” לא הבנתי
“זה לא היה היום, זה היה לפני 25 שנה, והוא היה מכור לקקאו, ומסתבר שעודף קקאו בדם מחליש את החיסון”.
“אה” מלמלתי.”אבל איפה גרתם שיש תנים בחופשי ? ביער השחור ? איפה יש תנים ?”
“באיזה חור בדרום, גרתי בשכירות ביחידת דיור עקומה”
“עקומה ?”
“כן, התקרה הייתה עקומה”
ואני רגילה לשמוע שהריצפה עקומה.
“ולמה רבתם ?”
“בגלל סנופי הפוך”.
“סנופי הפוך ?”
“כן, סנופי זה הדפס על שמיכה שהייתה לי. ותמיד רבנו על איך צריך לשים את הסנופי, אל הפנים או לרגליים. הוא היה עושה לי טיזינג. ובכוונה שם את הסנופי מכוון לרגליים. ואז הייתי מתעצבנת עליו, הוא העליב אותי, קרא לי הפוכה והלך”
“כמה זמן הייתם יחד ?”
“עשר שנים”
“למה את חושבת שהוא ביקש ממש לעשות את ה”שרעבים” הזה ?” אני שואלת.
“מה ? לא ברור, אני סתומה בלחץ. עכשיו אני מסובכת על פריצה לאוטו, הולכת לשבת בכלא ולא יכולה למות כמו בנאדם”
SWASTIKA
“אחמד, בוקר טוב” . אחמד הוא שרת בבית הספר הערבי בלוד.
“מה טוב בו כל כך ? וקוראים לי אבו זוהיר.”
החלטתי להתעלם.
“קיבלתי דיווח מהמשטרה שהכית את המורה של זוהיר. “
הוא שותק. מביט בי באדישות.
“אחמד, תרצה להסביר ?”
“למה ? את שואלת למה ? תגידי סיון, ממתי עושים בר מצווה לערבים ? “
“אני לא מבינה.”
“זוהיר רוצה לעשות בר מצווה.”
“אני מבינה. ואתה לא מרוצה ?”
“מחוננת את.” טיפוס סרקסטי.
“איך זה קרה ? “
“איך ? היהוד הזה, יורם, מלמד את זוהיר. וזוהיר מת עליו. הוואלד החליט שהוא רוצה להיות יהודי.”
“אז זוהיר פנה אליך ואמר שהוא רוצה בר מצווה ?”
“כן. אומר שיורם לא שונא ערבים. יעני ,, איך אומרים: שמאלני סמוי “
“מה זה שמאלני סמוי ?”
“זוהיר אומר שיש לו תחתונים בצבע של דגלי פלסטין.”
“זוהיר לא אמור לדעת את צבע התחתונים של המורה שלו”
“מה את אומרת ? באמת לא שמתי לב.” אמר בלעג, “אז עשיתי לו WEDGIE , וחתכתי אותו בתחת”
“עשית לו המטומה בצורת SWASTIKA ? וכתוב שפצעת אותו עם מזרק בוטוקס ? מאיפה יש לך בכלל מזרק בוטוקס ?”
“נסיתי לסמן עליו איקס, כדי לכוון טוב את הבעיטה, אבל הוא כל הזמן הפליץ וזזתי בטעות, אז יצא הדגל הזה, של ההיטלרים. ויש לי מזרק בוטוקס כי פטמה בהיריון”
“מה הקשר ? אתה מזריק לעובר בוטוקס ?”
“לא, זה בשבילי, אני ממלא איתו את החריצים בקירות”
“אז מה הקשר לפטמה ?”
“היא בהיריון עוד מעט שנה, אז כל חריץ מחרמן אותי, אז אני סותם אותם, והכי טוב זה בוטוקס.”
הוא כל כך חרמן שאיבד תחושה של זמן. ומה רע בשפכטל ?
“ולמה לקחת לו את התחתונים ?”
“למה מה, הוא פלסטיני שהולך עם דגל פלסטין על התחת שלו ? חוץ-מזה, הייתי צריך סמרטוט טוב לשירותים בבית ספר. האוכל-נזלת הזה, מלמד את הבנות שהן יכולות הכל. יעני פמינזם”
“אתה מתנגד לזה ?”
“זה מגעיל לאכול נזלת. אפילו ערבים לא אוכלים לא אוכלים נזלת. מורחים אותה על הקיר ,זה טוב נגד שדים.”
אה… זה למה הקירות של הערבים ירוקים. איכס.
“אני מתכוונת לפמניזם.”
“ללמד בנות שהן יכולות להשתין קדימה זה לא פמיניזם. זה מלכך את השירותים. ואני זה שמנקה, כוס אמק”. עיניו רשפו זעם. שריגי שריריו התנפחו.
“את מסתכלת על השרירים שלי ? ” חייך לפתע
שתקתי.
“זה בוטוקס”
“מה בוטוקס ?”
“השתלתי בוטוקס לשרירים, לנפח אותם.” הוא צחק. “נשאר לי קצת.”
טיפול אחרון
הוא עמד בפני הוצאה להורג. הוא לא כל כך הבין למה, אז הפנו אותו אלי. הסיעו אותי בזמן, לשנת 1840, להעביר לו טיפול אחרון לפני ההוצאה להורג.
“מה אני אשם ? מה הקשר אלי ? ” הוא כעס . עינייו רושפות.
“מאות מליונים של בני אדם נרצחו עשרות שנים אחר המניפסט שלך מר מרקס ” אמרתי לו, “אלו החוקים , מי שכותב טקסט קיצוני, עליו לשאת במחיר”.
“מה זה השטויות האלה ? למה שלא תוציאו להורג את אלן טיורינג, הוא המציא את המחשב, ואת יודעת כמה מוות זה יצר ? “
נקודה מעניינת.
“אז אני מציעה שתגיש ערער”
עינייו נפקחו. “אפשר להגיש ערעור ?”
“כן. עליך רק למצוא את הכלב האחראי. תומאס שמו”
“כלב ? ” השתיה
“כן. זה הכלב היהודי הזה”.
“תגידי לי ? מה זה השיגעון הזה ? אני נשפט למוות על הטקסט שלי על ידי כלב יהודי ? “
“אתה לא אוהב כלבים מר מרקס ? “
הוא הביט בי. פגעתי בול.
“עכשיו בטח שלא.”
“מר מרקס, אנשים נורו בראשיהם, הוכו למוות, עונו, נזרקו מגגות בתים, הקונומניזם זה אחד הרוצחים הגדולים בהסטוריה”
“לא היה יותר פשוט היה לנוע בזמן ולמנוע ממני לפרסם את המניפסט מכתחילה”, הוא שואל, “לא יותר הגיוני”
“תומאס החליט ככה” אמרתי, “הגיון של כלב, לך תבין”
“לפחות עכשיו אני מבין למה נסתרות דרכי האל, הוא פשוט כלב” אמר מחייך חיוך מר.
“איך יוציאו אותי להורג ? “
עברנו לשלב ההשלמה
“טביעה באמבטית בונזו”
“די – את לא רצינית. עכשיו המאה ה 19, אין בכלל בונזו”
המכשפה מחאן יונס
“הרצל, אני מרגישה שזו המסעדה שלנו. אני אומרת לך, זה זה “.
זה צהריים רותח של אוגוסט. הרצל והנרייטה (טיטי) עמדו ברחוב הראשי של רמלה. הם החליטו שהם מקימים מסעדה. ועכשיו היו בתהליכי חיפוש.
הרצל הביט, זו הייתה מסעדת פועלים. עמוד חשמל ניצב מפריע על המדרכה. ממש בפתח המסעדה.
“שרה. מה איתך, יש עמוד חשמל בכניסה”.
“הרצל, אני אומרת לך, זה זה”.
הרצל החליט הפעם לא לוותר. זה פשוט רעיון רע.
עברו שלושה חדשים. שעת צהריים. טיטי והרצל עומדים במטבח. המסעדה ריקה.
“הרצל, מה יהיה ?” קוננה טיטי.
“לא יודע שרה. לא מבין את זה. המסעדה ממול מגישה אוכל פחות טוב, היא יקרה יותר, ואצלנו ריק. לא מבין, לא מבין”
חגית הקטנה יושבת על אחד כסאות העץ. מתנדנדת לה. מסתכלת החוצה מבעד לזגוגית חלון המסעדה.
“הרצל, אני חושבת יש פה עין הרע” מלמלה טיטי
“נו, די כבר, תפסיקי עם השטויות שלך טיטי”
“מה זה ענ-הרה ?” שאלה חגית
טיטי הביטה בקטנה. בת אחותה עליזה.
“עין הרע שזה משהו לא טוב קורה ולא מבינים למה, אז אומרים שיש פה עין הרע.”
“אה, כן הבנתי. ” חייכה חגית הקטנה
“הרצל, צריכים ללכת לעזה”
“מה עזה ? התחלת עוד פעם עם הזקנה המשוגעת שלך”
“אני אומרת לך, היא יודעת דברים. היא ידעה על העגיל של אהובה, אני מזכירה לך”
אהובה, גיסתה של טיטי, סבלה במשך שנים מכאבי בטן קשים. בסוף נתגלה שהיא בלעה פעם עגיל.
“טוב טוב נלך אליה”
“היום בערב” חרצה טיטי
ערב.
“טיטי? נו.. איפה היא ? ” מלמל לעצמו הרצל
“פה פה , אני לא מוצאת את חגית, עליזה ביקשה שאשמור עליה”
“הכל בסדר, היא גדולה, מה את מודאגת כל כך ?”
“לא יודעת, משהו לא מסתדר לי” טיטי נראה מתוחה
“טוב, יאללה , נוסעים” , הרצל התניע את הרכב
חגית הקטנה התחבאה מאחור. נוסעת סמויה. היא רצתה לראות את המכשפה מעזה.
“הם הגיעו לבית ישן, אישה משונה, רזה, לבושה בגדים בלויים, ישבה במיטה צרה בחדר מעופש.
הם דיברו ערבית. סיפרו לה את הבעיה שיש להם עם המסעדה. חגית הקטנה הציצה מבעד לשברי הדלת השבורה.
האישה הזקנה הביטה אל החשכה, ועצמה את עיניה.
“יש עמוד חשמל מול הדלת של המסעדה. תחפרו בור מתחת לעמוד חשמל. תוציאו אותו ותעבירו אותו”
הרצל וטיטי הביטו זו על זה. איך היא ידעה על עמוד החשמל ?
“עכשיו, רוח מ-נהון”
“חגית ? מה את עושה פה ? ” כועסת טיטי.
טיטי וחגית מול המסעדה. 3 לפנות בוקר. למרגלות עמוד החשמל תלולית עפר קטנה. הרצל עודר.
“אין כלום פה שרה” הוא נאנח
“תמשיך לחפור”
עוברות מספר דקות. לפתע הם מבחינים בצרור של בדים. הם עוטפים דבר מה.
“הרצל . מה זה ?”
“זה תינוק מת טיטי”
חגית הקטנה מביטה בסקרנות. היא מעולם לא ראתה משהו מת.
“הרצל, צריך ללכת לקבור אותו”
“אני יודע טיטי. יאללה. נלך לקבור”
“טיטי, מה עם המנה שלי ? ” כועס שמואל השמן.
“סליחה, מה עם השתייה שלי ? “
Published: Apr 1, 2021
Latest Revision: Jun 5, 2022
Ourboox Unique Identifier: OB-1094670
Copyright © 2021
Skip to content