הודו עוסקת בחקר החלל

סאראבהאי נחשב לאבי תוכנית החלל של הודו. בכוח מנהיגותו והכריזמה שלו, הצליח לשכנע את הדרגים הפוליטיים בהודו לתמוך בהקמתה. סאראבהאי הקים את מרכז החלל הראשון בהודו, בו מצויים מתקני ייצור, שליטה, בקרה ושיגור. סאראבהאי עמד על כך שהודו זקוקה לעצמאות בחלל, קרי פיתוח לוויינים מייצור עצמי, משגרים ומערכות שליטה ובקרה. הודו מפורסמת בעיקר בגלל חקרי החלל שלה. עד כה פיתחו ההודים אמצעים לשיגור טילים ולוויינים לחלל. הם פיתחו גם לוויינים ומכשירים שבעזרתם אפשר לחקור את החלל ממעבדה הנמצאת על כדור הארץ.

בשנת 2003 חתמו הודו וישראל על הסכם של שיתוף פעולה בפרויקט לחקר החלל.

לפי ההסכם הזה תשגר הודו לחלל טלסקופ שפותח בישראל.

הטלסקופ הזה יאסוף מידע מגוון בחלל וישגר אותו אל החוקרים בכדור הארץ.

צ’נדריאן 1

משימת החלל הראשונה של הודו לחקר הירח מכונה צ’אנדריאן 1, והיא שוגרה ב-22 באוקטובר 2008.

צ’נדריאן 1 היא גשושית הודית לחקר הירח ששוגרה על ידי הארגון ההודי לחקר החלל (ISRO) באוקטובר 2008 ופעלה עד לאוגוסט 2009. המשימה כללה מקפת ירחית וגשושית התרסקות (MIP). צ’אנדריאן 1 היוותה דחיפה משמעותית לתעשייה ההודית ולתוכנית החלל ההודית.
צ’אנדריאן 1 שוגרה על גבי משגר PSLV C11 ממרכז החלל סאטיש דאוון שבאנדרה פרדש, כ-80 ק”מ צפונית לצ’נאי, ב-22 באוקטובר 2008, בשעה 00:52 UTC, ונכנסה בהצלחה למסלול סביב הירח ב-8 בנובמבר 2008. ב-14 בנובמבר שוחררה גשושית ההתרסקות על הירח – ה-MIP, אשר פגעה בקוטב הדרומי של הירח בצורה מבוקרת, והפכה את הודו לאומה החמישית שהגיעה אל קרקע הירח.‏‏ MIP רוסקה סמוך למכתש שאקלטון בשעה 20:31 UTC וגרמה להתרוממות ענן אבק וסלעים ירחיים שנותחו על מנת לאתר קיומם של מים במצב קרח על הירח.‏
עלות הפרויקט כולו מוערך בכ-3.86 מיליארד רופי שהם כ-90 מיליון דולר.‏
במשך תקופה של שנתיים, הייתה החללית אומרה לבצע סקר מקיף של פני הירח ולהשלים מפת מאפיינים כימיים שלו, וליצור מפה טופוגרפית תלת ממדית של פניו. אזורי הקטבים היו אזורים בעלי עניין מיוחד משום שהם עשויים להכיל קרח מים.‏
לאחר שעברה מספר תקלות טכניות כולל כישלון גלאי הכוכבים ובעיות טרמיות, חדלה צ’אנדריאן 1 לשדר לכדור הארץ ב-29 באוגוסט 2009. זמן קצר לאחר מכן הודיעה ISRO רשמית כי המשימה הסתיימה. צ’אנדריאן פעלה למשך 312 יום, כאשר הייתה אמורה לעבוד במשך שנתיים. למרות זאת, כ-95% ממטרות המשימה הושלמובין הישגי המשימה ניתן למנות את גילויים של מולקולות מים באדמת הירח.

עלות הפרויקט כולו מוערך בכ-3.86 מיליארד רופי שהם כ-90 מיליון דולר.‏
במשך תקופה של שנתיים, הייתה החללית אומרה לבצע סקר מקיף של פני הירח ולהשלים מפת מאפיינים כימיים שלו, וליצור מפה טופוגרפית תלת ממדית של פניו. אזורי הקטבים היו אזורים בעלי עניין מיוחד משום שהם עשויים להכיל קרח מים.‏
לאחר שעברה מספר תקלות טכניות כולל כישלון גלאי הכוכבים ובעיות טרמיות, חדלה צ’אנדריאן 1 לשדר לכדור הארץ ב-29 באוגוסט 2009. זמן קצר לאחר מכן הודיעה ISRO רשמית כי המשימה הסתיימה. צ’אנדריאן פעלה למשך 312 יום, כאשר הייתה אמורה לעבוד במשך שנתיים. למרות זאת, כ-95% ממטרות המשימה הושלמו בין הישגי המשימה ניתן למנות את גילויים של מולקולות מים באדמת הירח.

תחנות חלל

תחנת חלל היא פלטפורמה קבועה בחלל, המשמשת את האנושות לצרכים שונים.

תחנת חלל נבנית למגורי אדם לזמן ממושך, ולכן משולבים בה אמצעים שונים לסיפוק צורכיהם של המתגוררים בה. תחנת חלל מאפשרת לערוך מחקר האורך זמן רב, ובעזרתה בודקים את ההשפעות השונות על בן אדם השוהה זמן רב בחלל.

כיום שוהות בחלל תחנת החלל הבינלאומית ותחנת החלל טיאנגונג 1.

סוגי תחנות חלל
תחנות החלל ששוגרו עד עתה נחלקות לשני סוגים: התחנות הראשונות ששוגרו, סאליוט וסקיילאב, היו “מונוליטיות”, הן יועדו להיבנות ולהישלח לחלל בחתיכה אחת, ומאוחר יותר להתאכלס בצוות. הן כללו בדרך כלל את האספקה ואת ציוד הניסוי בשיגור, וכאשר אלה אזלו, נחשבו התחנות בזבזניות וננטשו.

החל מסאליוט 6 ו-7, נראה שינוי: תחנות חלל אלה נבנו עם שתי יציאות עגינה, דבר שאיפשר לצוות שני לבקר ולהביא חללית חדשה (מסיבות טכניות, קפסולת סויוז לא יכולה להיות למעלה ממספר חודשים במסלול אף אם תכובה) איתם. הדבר איפשר לצוות לאכלס את התחנה ברצף. הופעת יציאת עגינה שנייה איפשרה גם לרכבי אספקה מסוג פרוגרס לעגון בתחנה, וכך היה ניתן להביא אספקות טריות לעזרת משימות ממושכות. רעיון זה הורחב בסליוט 7.

הקבוצה השנייה, מיר ותחנת החלל הבינלאומית, היו מודולריות: יחידת ליבה שוגרה, ומודולים נוספים, בדרך כלל עם מטרה ספציפית, הוספו אליה מאוחר יותר. שיטה זו מאפשרת גמישות רבה יותר בפעולה, כמו גם הסרת הצורך ברכב שיגור חזק מאוד אחד. תחנות אלו גם תוכננו מראשיתן שיקבלו את האספקה שלהן בסיוע לוגיסטי, שמאפשר זמן חיים ארוך יותר במחיר של צורך בשיגורי סיוע סדירים.
כמה תחנות חלל תוכננו למגורי בני אדם רבים לזמן ממושך, בעיקר “ערים בחלל”, אך נכון להיום עדיין לא קיימת אף מושבת חלל ולא נשקל ברצינות יישום ממשי שלהן

הסוף