שיר לשלום

“שיר לשלום” הוא פזמון שנכתב בידי יענק’לה רוטבליט והולחן בידי יאיר רוזנבלום. הושר במקור בשנת 1969, בימי מלחמת ההתשה, על ידי להקת הנח”ל בתוכניתה “שא לשלום” (“היאחזות הנחל בסיני”), עם הסולנית מירי אלוני.

אולי אחד משירי המחאה הטעונים והמשפיעים בישראל. השיר נשלח על ידי יאיר ממקום מושבו בלונדון באותה העת ללהקת חיל הים, אך בני נגרי מנהלה המוזיקלי דחה את דרישתו של יאיר לעבד את השיר בעצמו, ויאיר העביר את השיר ללהקת הנח”ל

השיר עורר, כזכור לרבים, ויכוח ציבורי נוקב, הכנסת רעשה, הממשלה סערה. אלוף הפיקוד דאז, רחבעם זאבי (גנדי) החרים את להקת הנח”ל ואסר על הופעותיה במרחב פיקוד מרכז. חברות התקליטים ניצלו את המהומה והפיצו את השיר באלפי עותקים. רק משה דיין, שר הביטחון דאז, אישר להשמיע את השיר. הוא נימק את האישור בכך, שצה”ל בביטחונו ובצדקתו, יכול להרשות לעצמו לשאוף ולזעוק לשלום. השיר ניצח בסופו של דבר את מתנגדיו, גם בפיקוד העליון, והפך להמנון הכמיהה לשלום.

השיר נושא אפיונים של המנון, בקצבו ובמילותיו, ומילותיו מתייחסות אל ההמון, וקוראות לפעולה, בציווי, בלשון רבים (“ובכל הכיכרות / הריעו רק שלום”). השיר הושפע כנראה מרוח התקופה, שבשיאה “תרבות הנגד” של ההיפים. רבים שומעים דמיון רב לשיר let the sunshine in מתוך המחזמר “שיער”, שיצא לאור שנים ספורות קודם. אבל להבדיל מ let the sunshine, “שיר לשלום” בוצע ע”י להקה צבאית מה שהגדיל את עוצמת המסר של השיר.

השיר הושר בתום העצרת למען השלום ב-4 בנובמבר 1995 בביצוע מירי אלוני, יצחק רבין, שמעון פרס, הגבעטרון והאירוסים. בתום אותה עצרת נרצח יצחק רבין, והדף עם מילות השיר, שהיה בכיס חולצתו, נתגלה מוכתם בדמו. “שיר לשלום” הפך מאז לאחד מסמלי הזיכרון לרבין, ולאחד ממייצגי מורשתו.

מערכון של “היהודים באים” על מי צריך לשיר את השיר בערב הרצח

השיר מבטא כמיהה לשלום, מבכה את הרעים שנפלו בקרבות, ומדבר לכאורה בשם הנופלים. השיר מערער על תרבות השכול והאדרת המלחמה הקיימת לכאורה בארץ, וקורא לנותרים בחיים לשאוף לשלום. בין השאר מבטלות מילות השיר, לדוגמה, את הנוהג לאמירת תפילת קדיש על הקבר: “הַזַּכָּה שֶבַּתְּפִלּוֹת אותנו לא תחזיר”. כמו כן מתעמתות מילות השיר עם האתוסים של הנצחת החיילים שנפלו, לדוגמה: “תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים” (- שעל הקבר); וכן עושות שימוש במושגים מתחום המלחמה, ומייתרות אותם, לדוגמה: “שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות” (- כוונות הרובה)”. מילות השיר מתנגדות ל”שירי מלחמות” המאדירים את תרבות המלחמה (כדוגמת מגש הכסף, גבעת התחמושת ובלדה לחובש), וקוראות לשיר במקומם שירים לאהבה: “שירו שיר לאהבה, ולא למלחמות”.

ולבסוף כמה ביצועים מעולם לשיר