חלק 1

העולם

היה סלחן, כי העולם גדול ורחב (רומיאו ויוליה, שייקספיר)

פרק 1 – על טבעה של מישוריה

אני קורא לעולם שלנו מישוריה, לא בגלל שכך אנו קוראים לו, אלא כדי להבהיר את הטבע שלו לכם, קוראים חביבים שלי, שזכיתם לחיות במרחב.

דמיינו דף נייר עצום, שעליו יש קוים ישרים, משולשים, ריבועים, מחומשים, משושים וצורות אחרות; אלא שבמקום להישאר קבועים במקומם הם נעים בחופשיות על פני השטח, אבל בלי הכח לעלות מעליו או לרדת מתחתיו; ממש כמו צללים, אבל נוקשים ועם קצוות זוהרים – ואז יהיה לכם מושג די מדויק לגבי הארץ שלי ובני ארצי. אוי! לפני כמה שנים הייתי אומר “היקום שלי”, אבל עכשיו נפתח לי הראש לנקודות מבט גבוהות יותר.

בארץ כזו תוכלו להבין מיד שלא יכול להתקיים משהו שאתם מכנים “מוצק”; אבל אני מרשה לעצמי לומר שאתם מניחים שאפשר לפחות להבחין במבט בין המשולשים, הריבועים ושאר הצורות שנעות כפי שתיארתי. להיפך, לא יכולנו לראות שום דבר כזה, אפילו לא כדי להבחין בין צורה אחת לאחרת. שום דבר לא היה גלוי, וגם לא היה יכול להיות גלוי לעינינו, חוץ מקוים ישרים; ואת הצורך בכך אני אדגים בהקדם.

הניחו מטבע באמצע של אחד השולחנות שלכם במרחב; כשאתם מתכופפים מעליו הביטו עליו כלפי מטה. הוא ייראה כעיגול.

אבל עכשיו, כשאתם נסוגים אל קצה השולחן, הנמיכו בהדרגה את המבט (ובכך תקרבו את עצמכם יותר ויותר למצב של תושבי מישוריה), ותראו שהמטבע הופך בעיניכם יותר ויותר סגלגל. לבסוף, כשתמקמו את העיניים שלכם בדיוק בקצה השולחן (כך שאתם, כביכול, תושבי מישוריה), המטבע כבר לא ייראה סגלגל כלל, ויהפוך להיות, ככל שאתם יכולים להיות, קו ישר.

אותו הדבר יקרה אם תפעלו באותה דרך עם משולש, ריבוע או כל צורה אחרת עשויה מקרטון. מיד כשתסתכלו עליהם כשהעיניים בקצה השולחן, תגלו שהם מפסיקים להיראות כמו צורות ושהם נראים כמו קוים ישרים.

קחו, למשל, משולש שווה צלעות – שמייצג אצלנו סוחר ממעמד מכובד. איור 1 מציג את הסוחר כפי שתראו אותו אם תתכופפו מעליו; איורים 2 ו- 3 מציגים את הסוחר כפי שתראו אותו אם העיניים שלכם יהיו קרובות לפני השולחן או כמעט לחלוטין בגובה פני השולחן (וככה אנחנו רואים אותו במישוריה). לא תוכלו לראות דבר מלבד קו ישר.

כשהייתי במרחביה, שמעתי שהמלחים שלכם חווים חוויות דומות כשהם חוצים את הימים ומבחינים באי או בקו חוף מרוחקים באופק. יכול להיות שביבשה המרוחקת יש מפרצים, לשונות יבשה, זוויות פנימה והחוצה בכל מספר וגודל; ועדין ממרחק לא תראו דבר מכל אלו (אלא אם השמש מאירה בעוצמה מעליהם וחושפת את ההיטלים והשקעים שלהם באמצעות אור וצל), מלבד קו אפור רציף על המים.

ובכן, זה מה שאנחנו רואים כשאחד המשולשים, או מכר אחר שלנו, מתקרב אלינו במישוריה. מכיון שאין אצלנו שמש ולא אור מסוג כלשהו שיוצר צללים, אין לנו שום עזר ראייה שיש לכם במישוריה. אם החבר שלנו מתקרב אלינו אנחנו רואים את הקו שלו גדל; אבל הוא עדין נראה כמו קו ישר; הוא יכול להיות משולש, ריבוע, מחומש, משושה, עיגול או מה שתרצו – הוא נראה כמו קו ישר ולא שום דבר אחר.

אתם יכולים לשאול איך בנסיבות הבעייתיות האלו אנחנו מצליחים בכלל להבחין בין החברים שלנו: אבל התשובה לשאלה הטבעית הזו תהיה הולמת וקלה יותר כשאגיע לתאר את התושבים של מישוריה. כרגע, הרשו לי לדחות את הנושא הזה ולומר מילה או שתיים על האקלים ועל הבתים בארצנו.

פרק 2 – על האקלים והבתים במישוריה

כמו אצלכם, כך גם אצלנו יש ארבעה כיוונים על המצפן: צפון, דרום, מזרח ומערב.

לנו אפשרות לקבוע היכן הצפון בדרך הרגילה; אבל יש לנו שיטה משלנו. מתוקף חוק טבע שחל עלינו, אנחנו נמשכים לדרום. למרות שבאקלים ממוזג המשיכה הזו קלה מאד – כך שאפילו אישה במצב בריאותי סביר יכולה לנוע צפונה למרחק לא קטן ללא קושי רב – עדין ההשפעה המעכבת של המשיכה דרומה מספיקה כדי לשמש מצפן ברוב חלקי הארץ.

חוץ מזה, הגשם (שיורד במרווחי זמן מוגדרים), שמגיע תמיד מהצפון, הוא כלי עזר נוסף; ובערים אנחנו יכולים להיעזר בבתים, שהקירות שלהם נמשכים לרוב מצפון לדרום, כדי שהגגות יוכלו לעצור את הגשם שמגיע מהצפון. מחוץ לערים, במקומות שבהם אין בתים, גזעי העצים משמשים כעזר מסוים. בשורה התחתונה לא כל כך קשה לנו לקבוע היכן אנחנו נמצאים.

ובכל זאת, באיזורים הממוזגים יותר שלנו, שבהם המשיכה דרומה כמעט ואינה מורגשת, כשהלכתי לפעמים במישור שומם לחלוטין, שלא היו בו עצים או בתים שהנחו אותי, נאלצתי לפעמים להשאר במקום במשך שעות ארוכות ולהמתין שהגשם יירד לפני שיכולתי להמשיך במסע. על החלשים והמבוגרים, ובמיוחד על נשים עדינות, כח המשיכה פועל בצורה חזקה יותר מאשר על המין הגברי, כך שזו נקודה קריטית: אם אתה פוגש אישה ברחוב עליך תמיד לפנות לה את הצד הצפוני של הדרך – דבר שלא תמיד קל לעשות אותו בהתרעה קצרה כשאתה במצב רוח גס ובמזג אוויר שבו קשה להבדיל בין הצפון לבין הדרום.

חלונות אין בכלל בבתים שלנו: האור מגיע אלינו בצורה שווה בבתים ומחוצה להם, ביום ובלילה, באותה מידה בכל זמן ובכל מקום, אך איננו יודעים מהיכן. כבר בימי קדם נשאלה על ידי המלומדים שלנו השאלה שנחקרת לעתים קרובות “מה מקור האור”? שוב ושוב ניסו להגיע לתשובה, אך התוצאה היחידה היתה שבתי המשוגעים התמלאו באלו שהתיימרו לפתור את החידה. לפיכך, אחרי נסיונות שלא נשאו פרי לדכא את החקירות הללו באופן עקיף על ידי הטלת מס כבד עליהן, המחוקק אסר עליהן לחלוטין, יחסית לאחרונה.

אני – לצערי אני לבדי במישוריה – יודע עכשיו היטב את התשובה האמיתית לבעיה המיסתורית הזו; אבל הידיעה שלי אינה יכולה להיות מובנת לאף אחד מבני ארצי; ולועגים לי – אני, היחיד שיודע את האמת על המרחב ועל הגעת האור מהעולם של שלושת המימדים – כאילו הייתי משוגע לגמרי! אבל בואו נניח לדברים השוליים האלו: בואו נחזור לבתים שלנו.

הדרך המקובלת ביותר לבנות בית היא של חמישה צדדים, או בצורת מחומש, כמו באיור המצורף. שתי הצלעות הצפוניות, RO ו- OF, מרכיבות את הגג, ולרוב אין בהן דלתות; במזרח יש דלת קטנה לנשים; במערב דלת גדולה בהרבה עבור הגברים; הצד הדרומי, או הרצפה, הוא בדרך כלל ללא דלתות.

בתים ריבועיים ומשולשים אסורים, וזו הסיבה: הפינות של ריבוע (ועוד יותר מכך של משולש שווה צלעות) הן הרבה יותר חדות מאלו של מחומש וקווי המתאר של עצמים דוממים (כמו בתים) הם עמומים יותר מאשר הקוים של גברים ונשים. כתוצאה מכך זוהי סכנה לא קטנה כלל שפינה של בית בצורת ריבוע או משולש יכולה לגרום לפציעה למטייל לא מתחשב או מפוזר שייתקל בהן פתאום; לכן, כבר במאה האחת עשרה של התקופה שלנו בתים משולשים נאסרו לחלוטין על פי חוק, כאשר החריגים היחידים הם ביצורים, מחסני נשק, מחנות צבאיים ומבנים אחרים של המדינה, שלא רצוי שהציבור הכללי יתקרב אליהם ללא הבחנה.

באותה תקופה, בתים ריבועיים היו עדין מותרים בכל מקום, אם כי לא עודדו בניה שלהם באמצעות מס מיוחד. אבל, בערך שלוש מאות שנים לאחר מכן המחוקק החליט שבכל הערים שמכילות אוכלוסיה של מעל עשרת אלפים, זווית של מחומש היא הזווית הקטנה ביותר שניתן לבנות בבתים באופן שעולה בקנה אחד עם בטיחות הציבור. ההגיון הבריא של הציבור התווסף למאמצי המחוקק; היום, אפילו באיזורים הכפריים הבנייה המחומשת שולטת. רק לעתים רחוקות במחוזות חקלאיים מרוחקים יכולים סוחרי עתיקות למצוא בתים ריבועיים.

פרק 3 – אודות התושבים של מישוריה

הגובה והרוחב המירביים של תושב מישוריה בוגר הם בערך אחד עשר אינצ’ים שלכם. שנים עשר אינצ’ים הם המקסימום.

הנשים שלנו הן קוים ישרים.

החיילים שלנו ובני מעמדות הפועלים הנמוכים ביותר הם משולשים עם שתי צלעות שוות, שכל אחת מהן היא בערך באורך של אחד עשר אינצ’ים ובסיס, או צלע שלישית, כל כך קצר (לרוב אינו עולה על חצי אינץ’) עד כדי כך שבקודקוד שלהם נוצרת זוית חדה ואימתנית. כאשר הבסיס שלהם הוא מהסוג הנחות ביותר (לא יותר משמינית אינץ’), בקושי אפשר להבחין בינם לבין קוים ישרים או נשים; עד כדי כך הקודקוד שלהם מחודד. אצלנו, כמו אצלכם, משולשים אלו נבדלים מאחרים בכך שהם נקראים שווי שוקיים; זה השם שבו אקרא להם בדפים הבאים.

מעמד הביניים שלנו מורכב ממשולשים שווי צלעות.

אנשי המקצוע והג’נטלמנים שלנו הם ריבועים (זה המעמד שאני משתייך לו בעצמי) וצורות בעלות חמש צלעות או מחומשים.

הבאים מעליהם הם האצולה, שיש ביניהם מספר דרגות, החל בצורות בעלות שש צלעות או משושים, ומשם והלאה עולים במספר הצלעות עד שהם מקבלם את התואר המכובד של מצולע או רב-צלעות. לבסוף, כאשר מספר הצלעות הופך כה גדול והצלעות עצמן כה קטנות עד כדי כך שלא ניתן להבחין בין הצורה לבין עיגול, היא נכללת במעמד העיגולים או הכהנים, שהוא המעמד הגבוה ביותר.

זהו חוק טבע אצלנו שלילד יש צלע אחת יותר מאשר לאביו, כך שכל דור עולה ככלל דרגה אחת בסולם ההתפתחות והאצילות. כך, בנו של ריבוע הוא מחומש, בנו של מחומש הוא משושה וכן הלאה.

אך כלל זה לא חל תמיד על הסוחרים, ואפילו עוד פחות על החיילים והפועלים, שבקושי אפשר לקרוא להם צורות אנושיות, מכיון שלא כל הצלעות שלהם שוות. חוק הטבע לא חל עליהם. בנו של משולש שווה שוקיים  נשאר משולש שווה שוקיים.

למרות זאת, התקווה לא אבדה אפילו עבור המשולשים שווי השוקיים, שהדורות הבאים שלו יתעלו מעל התנאים הנחותים שלו. אחרי סדרה של הצלחות צבאיות או עבודות נמרצות ומיומנות, נמצא בדרך כלל שאצל האינטליגנטיים יותר בקרב מעמדות האומנים והחיילים הבסיס גדל מעט ושתי הצלעת הצדדיות מתכווצות מעט. נישואי תערובת, שמאורגנים על ידי הכהנים, בין הבנים והבנות של החברים האינטליגנטיים של המעמדות הנמוכים מביאים בדרך כלל לצאצא שמתקרב עוד יותר למשולש שווה צלעות.

לעתים נדירות – ביחס למספר העצום של לידות שווי-שוקיים – נולד משולש שווה צלעות אמיתי ומאושר להורים שווי שוקיים. לידה כזו מחייבת, כמו קודמותיה, לא רק סדרה של נישואי תערובת שאורגנו בקפידה, אלא גם יישום ממושך של חסכנות ושליטה עצמית מצד מי ששואפים להיות הורים למשולש שווה צלעות, ופיתוח סבלני, שיטתי ומתמשך של האינטלקט של שווה השוקיים לאורך דורות רבים.

לידה של משולש שווה צלעות להורים שווי שוקיים הוא עניין לשמחה גדולה מאד בארצנו. אחרי בדיקה קפדנית שנערכת על ידי מועצת התברואה והחברה, התינוק, אם אושר כרגיל, מתקבל בטקס חגיגי למעמד שווי הצלעות. הוא נלקח באופן מיידי מהוריו הגאים אך העצובים, ומאומץ על ידי שווי צלעות חסרי ילדים המתחייבים בשבועה לא לאפשר לילד מעתה והלאה להכנס לביתו הקודם, אפילו לא כדי לבחון מחדש את קשריו, בשל החשש שהיצור החי שזה עתה התפתח ייפול שוב, מתוך חיקוי בלתי מודע, לדרגה התורשתית שלו.

יציאתו המקרית של שווה שוקיים משורות אבותיו הצמיתים מתקבלת בברכה, לא רק על ידי הצמיתים עצמם, כזוהר של אור ותקווה ששוטפים את מסלול חייהם המונוטוני, אלא גם על ידי האריסטוקרטיה כולה; שכן כל בני המעמד העליון ערים לכך שהתופעה הנדירה הזו, פוגעת אך במעט או בכלל לא בזכויות היתר שלהם ומשמשת כמחסום יעיל מאד מפני מהפכה מלמטה.

אילו ההמולה חדת הזוית היתה כולה, ללא יוצא מן הכלל, חסרת כל תקווה ושאפתנות, הם היו יכולים למצוא מנהיגים בחלק מההתפרצויות המרדניות שלהם, ולהשתמש במספרם ובכח העדיף שלהם אפילו כנגד חכמת העיגולים. אבל סדר טבע חכם קבע שככל שמעמדות הפועלים צוברים יותר חכמה, ידע ומעלות טובות, באותה מידה הזוית החדה שלהם (שהופכת אותם לנוראיים מבחינה פיזית) גדלה אף היא ומתקרבת לזוית הבלתי מזיקה של משולש שווה צלעות.

לכן, אצל היצורים הכי אכזריים ואימתניים בקרב מעמד החיילים, אלו שהם כמעט ברמה של נשים בחוסר האינטליגנציה שלהם, נמצא שכלל שהם מתעצמים ביכולת המנטלית הנדרשת להם כדי להפוך את כח ההבקעה שלהם ליתרון – כך דועך כח ההבקעה עצמו.

עד כמה חוק הפיצוי הזה ראוי להערצה! ועד כמה הוא הוכחה מושלמת לכושר הטבעי, ואני כמעט יכול לומר, למקור האלוהי של החוקה האריסטוקרטית של המדינות במישוריה. על ידי שימוש נבון בחוק הטבע הזה, המצולעים והעיגולים מסוגלים כמעט תמיד לדכא את המרידות כשהן עדין בתחילת הדרך, תוך ניצול התקווה הבלתי נגמרת של הנפש האנושית.

גם האמנות באה לעזרת החוק והסדר. בדרך כלל אפשר – בעזרת מעט צמצום או הרחבה מלאכותיים מצד רופאי המדינה – להפוך כמה מהמנהיגים האינטליגינטיים יותר של מרד לרגילים לחלוטין ולקבל אותם מיד למעמדות המיוחסים. מספר גדול הרבה יותר של מי שעדין אינם עומדים בתקן מתפתים לסיכוי של קבלת ההכרה, ומעודדים אותם להכנס לבתי החולים של המדינה, שם הם מוחזקים במאסר מכובד לכל חייהם; אחד או שניים בלבד מבין העקשניים, הטיפשים והחריגים חסרי התקנה מוצאים להורג.

אז ההמולה האומללה של המשולשים שווי השוקיים, ללא תכנית וללא הנהגה, מדוכאת ללא התנגדות על ידי קבוצה קטנה של אחיהם שהעיגול הראשי מעסיק בשכר לטובת מקרי חירום כמו זה; או לעתים קרובות יותר באמצעות קנאות וחשדנות שמפלגת העיגולים זורעת ביניהם במיומנות, וכך הם נדחפים למלחמה פנימית ונהרגים זה מזוויתו של זה. לא פחות ממאה ועשרים מרידות נרשמו בדברי הימים שלנו, לצד התפרצויות קטנות שמספרן מאתיים שלושים וחמש; וכולן הסתיימו בדרך זו.