שלום שלום מוצץ אדום

אַחַר הַצָּהֳרַיִם דָּנִיאֵלָה בָּאָה עִם אִמָּהּ לְגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים.

מִיָּד בַּכְּנִיסָה הִיא רוֹאָה אוֹתוֹ, אֶת עֵץ הַמּוֹצְצִים הֶעָנַק, מְקֻשָּׁט בִּשְׁלַל צְבָעִים. הַיּוֹם הִיא בָּאָה לִתְלוֹת עָלָיו אֶת הַמּוֹצֵץ הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּהּ, הַמּוֹצֵץ הָאָדֹם.

הִיא רָצָה אֵלָיו. הִנֵּה מוֹצְצִים שֶׁהִיא כְּבָר מַכִּירָה, הַמּוֹצְצִים שֶׁל חֲבֵרֶיהָ מֵהַגַּן, וְהִנֵּה שְׁנֵי הַמּוֹצְצִים הַיְּשָׁנִים שֶׁלָּהּ, הַיָּרֹק וְהַכָּחֹל.

דָּנִיאֵלָה אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ אֶת הַמּוֹצֵץ הָאָדֹם. הַמּוֹצֵץ הָאַחֲרוֹן וְהָאָהוּב עָלֶיהָ.

הַיּוֹם הִיא מִתְכַּוֶּנֶת לָתֵת אוֹתוֹ לָעֵץ. הִיא כְּבָר דִּבְּרָה עַל זֶה עִם אִמָּא וְאַבָּא. הִיא מַמָּשׁ רוֹצָה לַעֲשׂוֹת זֹאת, אֲבָל פִּתְאוֹם…

הִיא מַרְגִּישָׁה שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה.

עֲדַיִן לֹא…

הָעֵץ הַגָּדוֹל וְהֶחָזָק מַרְגִּישׁ. הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁקָּשֶׁה לָהּ.

“אַל תִּדְאֲגִי יַלְדָּה חֲבִיבָה”, הוּא לוֹחֵשׁ לָהּ, וְשׁוֹלֵחַ אֶת הֶעָנָף הֲכִי נָמוּךְ שֶׁלּוֹ לְלַטֵּף אֶת רֹאשָׁהּ. “אֲנִי אֶשְׁמֹר עָלָיו הֵיטֵב. הַמּוֹצְצִים הַצִּבְעוֹנִיִּים הָאֵלֶּה, שֶׁפַּעַם הִרְגִּיעוּ יְלָדִים קְטַנִּים, מְאֹד יְקָרִים לְלִבִּי”.

דָּנִיאֵלָה מְחַבֶּקֶת עַכְשָׁו אֶת הַגֶּזַע הָרָחָב שֶׁל הָעֵץ וְאוֹמֶרֶת לוֹ בְּשֶׁקֶט: “אֲנִי יוֹדַעַת. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתִּשְׁמֹר עָלָיו הֵיטֵב, אֲבָל… אֲבָל אֲנִי עֲדַיִן צְרִיכָה אוֹתוֹ.

דְּמָעוֹת עוֹלוֹת בְּעֵינֶיהָ.

מָה אִם אֲקַבֵּל מַכָּה וְאֶבְכֶּה?

וּמָה אִם לֹא אַצְלִיחַ לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה?

הָעֵץ הַגָּדוֹל שׁוֹתֵק. הוּא אוֹהֵב יְלָדִים. הוּא אוֹהֵב לַעֲזֹר לָהֶם לִגְדֹּל, אֲבָל רַק כְּשֶׁהֵם רוֹצִים בְּעַצְמָם.

“לְכִי, יַלְדָּה קְטַנָּה.

לְכִי, שַׂחֲקִי לְךָ. תָּבוֹאִי בְּפַעַם אַחֶרֶת”, אוֹמֵר הָעֵץ, וּמֵנִיעַ לְשָׁלוֹם אֶת עֲנָפָיו בַּעֲדִינוּת מִצַּד לְצַד.

דָּנִיאֵלָה טוֹמֶנֶת בְּכִסָּה אֶת הַמּוֹצֵץ, וְרָצָה לַעֲמֹד בְּתוֹר לְמִגְּלָשָׁה.

הִגִּיעַ עֶרֶב. הִיא עֲיֵפָה, וּכְבָר אָכְלָה וְהִתְקַלְּחָה.

עַכְשָׁו הִיא מְחַכָּה לְהִכָּנֵס לַמִּטָּה, כִּי רַק אָז, אַחֲרֵי הַסִּפּוּר, מֻתָּר לָהּ לָקַחַת מוֹצֵץ.

בְּדִיּוּק כָּךְ הִיא אוֹהֶבֶת לְהֵרָדֵם. הָרֹאשׁ מֻנָּח עַל תאנוס, בֻּבַּת הַתַּנִּין שֶׁלָּהּ, וְהַמּוֹצֵץ בְּפִיהָ.

גַּם לְמָחֳרָת, הוֹלֶכֶת דָּנִיאֵלָה עִם אִמָּהּ לְגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים. הִיא עוֹבֶרֶת לְיַד הָעֵץ, וּמַבִּיטָה בּוֹ. הִיא יוֹדַעַת שֶׁבַּלַּיְלָה הוּא עוֹטֵף וּמְחַבֵּק בַּעֲנָפָיו אֶת כָּל הַמּוֹצְצִים שֶׁתְּלוּיִים עָלָיו.

הִיא יוֹדַעַת עַד כַּמָּה הוּא אוֹהֵב אֶת הַמּוֹצְצִים, שֶׁפַּעַם הָיוּ בְּמִטּוֹת חַמּוֹת שֶׁל יְלָדִים קְטַנִּים.

הִיא יוֹדַעַת שֶׁהָעֵץ תָּמִיד יִשְׁמֹר מָקוֹם לַמּוֹצֵץ הָאָדֹם שֶׁלָּהּ, אֲבָל גַּם הַיּוֹם הִיא לֹא תִּתֵּן לוֹ אוֹתוֹ.

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר דָּנִיאֵלָה וְאִמָּהּ צוֹעֲדוֹת לְגַן הַיְּלָדִים. כְּשֶׁהֵן קְרוֹבוֹת לְשַׁעַר, הֵן שׁוֹמְעוֹת בֶּכִי. דָּנִיאֵלָה יוֹדַעַת מִי בּוֹכֶה. זֶה אֵיתָן, הוּא יֶלֶד חָדָשׁ בַּגַּן, וְקָשֶׁה לוֹ.

“נֵלֵךְ מַהֵר”, מְזָרֶזֶת דָּנִיאֵלָה אֶת אִמָּהּ.

דָּנִיאֵלָה נֶעֱמֶדֶת לְיַד אֵיתָן הַבּוֹכֶה, מַגִּישָׁה לוֹ אֶת יָדָהּ וְאוֹמֶרֶת: “אַל תִּבְכֶּה, אֵיתָן. בּוֹא, תֵּן לִי יָד. אֲנִי אֶשְׁמֹר עָלֶיךָ!”

אֵיתָן מַבִּיט בָּהּ בְּהַפְתָּעָה, וּמִיָּד מַפְסִיק לִבְכּוֹת. הוּא עוֹזֵב אֶת יָדָהּ שֶׁל אִמּוֹ, וְנִכְנַס עִם דָּנִיאֵלָה יָד בְּיָד לַגַּן.

בַּגַּן כְּבָר נִמְצָאִים יְלָדִים רַבִּים, וְדָנִיאֵלָה מַזְמִינָה אֶת אֵיתָן לְצַיֵּר אִתָּהּ בְּפִנַּת הַצִּיּוּר.

בַּצָּהֳרַיִם, הַגַּנֶּנֶת אוֹמֶרֶת שֶׁהַיּוֹם תּוֹרוֹ שֶׁל אֵיתָן לְסַדֵּר אֶת פִּנַּת הַקֻּבִּיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת. זֶה לֹא קַל לְסַדֵּר אֶת הַקֻּבִּיּוֹת. צָרִיךְ לְסַדֵּר נָכוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לְכָל הַקֻּבִּיּוֹת. דָּנִיאֵלָה נִגֶּשֶׁת לַעֲזֹר לְאֵיתָן,  וְהֵם מִתְפָּרְצִים בִּצְחוֹק כְּשֶׁהַכֹּל מִתְפָּרֵק לָהֶם שׁוּב וָשׁוּב.

בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם אֵיתָן יוֹשֵׁב בַּשֻּׁלְחָן הַשֵּׁנִי. דָּנִיאֵלָה לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הוּא מַבִּיט בְּצַלַּחְתּוֹ וְלֹא אֹכֶל. הוּא לֹא אוֹהֵב שְׁנִיצֵל וְאֹרֶז?

וְאָז הִיא מְבִינָה.

שָׁכְחוּ לָתֵת לוֹ סַכִּין וּמַזְלֵג. דָּנִיאֵלָה חוֹשֶׁבֶת: “אוּלַי הוּא מִתְבַּיֵּשׁ לְבַקֵּשׁ”. הִיא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ, רָצָה לְפִנַּת הַמִּטְבָּח וּמְבִיאָה לוֹ.

בְּסוֹף הַיּוֹם דָּנִיאֵלָה נִרְגֶּשֶׁת. הַיּוֹם הוּא יוֹם מְיֻחָד, יוֹם שֶׁבּוֹ אַבָּא שֶׁלָּהּ מְסַיֵּם מֻקְדָּם אֶת עֲבוֹדָתוֹ, וְאוֹסֵף אוֹתָהּ מֵהַגַּן.

הִנֵּה הוּא מַמְתִּין לָהּ בַּפֶּתַח.

הִיא מְזַנֶּקֶת לִזְרוֹעוֹתָיו, וְהֵם מִתְחַבְּקִים חָזָק חָזָק. “זֹאת יַלְדָּה  שִׂמְחָה וְעַלִּיזָה בִּמְיֻחָד!. צוֹחֵק אַבָּא. “מָה קוֹרֶה? הָיָה לְךָ יוֹם טוֹב?”

אַבָּא מַנִּיחַ אוֹתָהּ עַל הָרִצְפָּה, וּמֵצִיץ לְתוֹךְ עֵינֶיהָ בְּחִיּוּךְ.

דָּנִיאֵלָה אוֹמֶרֶת: “אַבָּא, אַתָּה יוֹדֵעַ, הַיּוֹם אֲנִי גְּדוֹלָה! הַיּוֹם אֲנִי כְּבָר מַמָּשׁ גְּדוֹלָה”, וְהִיא מְבַקֶּשֶׁת: “אַבָּא, בּוֹא נֵלֵךְ הַיּוֹם לְגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים, אֲבָל קֹדֶם נֵלֵךְ הַבַּיְתָה”.

אַבָּא מַסְכִּים בְּשִׂמְחָה. הוּא אוֹהֵב לְהִשְׁתּוֹלֵל עִם הַבַּת שֶׁלּוֹ בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים.

כְּשֶׁהֵם נִכְנָסִים הַבַּיְתָה, הִיא רָצָה לְחַדְרָהּ, וְחוֹזֶרֶת מִיָּד. אַבָּא שָׁם לֵב שֶׁבְּתוֹךְ אֶגְרוֹפָהּ הַסָּגוּר הֵיטֵב מְבַצְבֵּץ מַשֶּׁהוּ אָדֹם.

אַבָּא רוֹאֶה, וְלֹא אוֹמֵר מִלָּה.

כְּשֶׁדָּנִיאֵלָה וְאַבָּא נִכְנָסִים לְגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים, הִיא מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ: אַבָּא, תַּעֲמֹד לְיַד הָעֵץ וְתָרִים אוֹתִי עַל הַכְּתֵפִַיים בְּבַקָּשָׁה”.

“בְּכֵיף!”, צוֹחֵק אַבָּא, וּמֵנִיף אוֹתָהּ גָּבוֹהַּ, כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד עַל כְּתֵפָיו.

דָּנִיאֵלָה עוֹמֶדֶת עַל הַכְּתֵפִַיים שֶׁל אַבָּא. יָדָהּ הָאַחַת אוֹחֶזֶת בַּעֲנַף הָעֵץ, וּבַשְּׁנִיָּה – הַמּוֹצֵץ הָאָדֹם.

עוֹד רֶגַע הִיא תִּתֵּן אוֹתוֹ לָעֵץ, וְתִתְלֶה אוֹתוֹ מַמָּשׁ לְיַד הַמּוֹצְצִים הַיְּשָׁנִים שֶׁלָּהּ, בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁהָעֵץ שָׁמַר עֲבוּרָהּ.

“חִכִּיתִי לְךָ”, לָחַשׁ הָעֵץ. “אֲנִי כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ שֶׁבָּאת”.

דָּנִיאֵלָה מַרְגִּישָׁה שֶׁהִיא צְרִיכָה רַק עוֹד רֶגַע כְּדֵי לְהִפָּרֵד מֵהַמּוֹצֵץ. הִיא שָׂמָה אוֹתוֹ בְּפִיהָ פַּעַם אַחַת אַחֲרוֹנָה, וְאָז תּוֹלָה אוֹתוֹ עַל הָעֵץ.

“אַבָּא!, זֶהוּ!, עַכְשָׁו אַתָּה יָכוֹל לְהוֹרִיד אוֹתִי”, הִיא קוֹרֵאת לְאָבִיהָ.

אַבָּא יוֹדֵעַ מָה דָּנִיאֵלָה עָשְׂתָה, וְהוּא מְחַבֵּק אוֹתָהּ חָזָק. “כָּל הַכָּבוֹד, יַלְדָּה גְּדוֹלָה שֶׁלִּי! הוּא צוֹעֵק בְּשִׂמְחָה.

בַּבַּיִת, הוּא שׁוֹאֵל אֶת אִמָּא בְּגַאֲוָה: “נוּ, אִמָּא, תְּנַחֲשִׁי מָה קָרָה הַיּוֹם?”

אִמָּא חוֹשֶׁבֶת לְרֶגַע, וְאָז אוֹמֶרֶת: “הַמּוֹצֵץ! נָתַתְּ אֶת הַמּוֹצֵץ לָעֵץ?”

וְדָנִיאֵלָה, הַיַּלְדָּה הַבּוֹגֶרֶת שֶׁלָּנוּ, מְנַעְנַעַת אֶת רֹאשָׁהּ בְּשִׂמְחָה. אִמָּא מְחַבֶּקֶת אֶת דָּנִיאֵלָה בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת מֵהִתְרַגְּשׁוּת וְאוֹמֶרֶת: “אֵין כָּמוֹךְ, אַתְּ נֶהְדֶּרֶת!!!”

בָּעֶרֶב, בַּמִּטָּה, דָּנִיאֵלָה מְחַבֶּקֶת חָזָק אֶת תָאֱנֹס, בֻּבַּת הַתַּנִּין שֶׁלָּהּ, כְּדֵי לַעֲזֹר לוֹ לְהֵרָדֵם.