תל חי תל ברוך
Copyright © 2014
“אני כבר הרבה זמן מחפש מישהו שיכתוב את הסיפור שלי. בזמן האחרון ישבתי עם בן אחי. אח”כ שמעתי את מה שאתה לכתוב. זה משהו הומוריסטי וקליל, אבל שם יש הרבה כבדות – ופתאום ידעתי. בקרב שנערך בתוך הראש שלי, אתה ניצחת. אני כבר זקן, אני לא יכול לכתוב היום לקהל הרחב, מקסימום לחבר’ה במחזור שלי, שכבר כמה מהם נשארו מסביב למדורה?
יש בך את החדירה העמוקה, אתה מסוגל ללכת איתי להבין אותי, זו הרגשה! לכן חשבתי לחלק איתך מחשבות שלי. אני נותן לך אותם. אבל יש מגבלה אחת, אני בשום צורה לא רוצה להיות מזוהה עם זה! חשבתי על השם “תל-חי תל-ברוך”, כי שם התחיל כל הברוך”.
חסוי
להיוולד כאבא
בגילאי העשרים גברים לא אוהבים תינוקות.
כשזה קורה, זה הפלא הכי גדול בעולם.
יום אחרי שאשתי ילדה נסעתי באוטובוס לקריית שמונה
בתחנה עלתה אישה בהריון – מיד קמתי, שתשב!
אתה נכנס לחדר הלידה בדלת ואומר עוד מעט אצא,
אבל אתה כבר לא תצא לעולם.
מהדלת הזו יצא מישהו אחר, שלא הכרת.
ברגעים האלה, אתה עובר שינוי.
כשאתה נוכח בלידה, אתה לא יכול שלא להתמלא
בתחושת קדושה אמיתית.
פתאום אתה מחזיק צעצוע אמיתי,
זה לא הסרן שנשבר בג’יפ, או להביא שמן לקרבורטור.
זה משהו אמיתי, שצומח וגדל אתך.
משפיע עליך ואתה עליו.
נפעמתי מזה, כפי שלא נפעמתי משום דבר בחיים.
לפני זה עניין אותי כדור- סל ולמזמז ת’בנות.
ברגע שהילדה נולדה
אתה לאט לאט תופס מה חשוב בחיים.
מסנן אמירות כמו “זאת היפה של החבר’ה”,
נהיה עייף מ”זו היפה”.
מצליח לראות את מה שמעבר למתרס.
לא מזמן הבת שלי ילדה, עכשיו אני סבא,
יושב ברקיע השביעי.
כל יום אתה אוהב את הילדה שלך יותר
וכל יום אתה דואג יותר.
יש פחד מוות עליה, אבל פתאום
לבת שלך יש ילד.
כשזה קורה אתה לא יודע את היום בשבוע,
רק דבר אחד מעסיק את המוח,
המחשבה שאתמול זה קרה,
אחרי כל כך הרבה שחיכית.
חתני שואל “מה עושים עם הדבר הזה?”
ואני עונה “אם יבקש מאכילים. לאימא יש מה”.
והוא אומר “אני מבין שהוא אוכל את זה,
אבל מה הוא אוכל באמת?”
הנכד הוא פאר היצירה,
בניגוד לצד שלי שלא יפים, בטעות נולד משהו יפה.
האב הגיבור אוחז אותו, כאילו יש לו מטוס של מיליונים בידיים.
כל החספוס יורד והוא נהיה ברגע שיא העדינות.
משהו בו נפתח וזה עולם שלם, שנפתח.
פתאום יש לו אזימוט, זה הרגע של לאהוב.
בית היתומים הגדול
כשהמטפלת בחדר הילדים אמרה “קבוצת עוגן הולכת לישון”
היה רק ילד אחד, שאמר שהוא רוצה ללכת להורים שלו.
פשוט רציתי להתחלק עם אבא ואימא בחוויה.
אבל המטפלת בשלה “יש לכם דקה להגיד לילה טוב”.
טוב, ברור לכם שבשבילי זה היה לילה רע מאוד.
כשהתמרדתי ושרתי בקולי קולות, תפסו אותי באוזניים
ונעלו אותי במקלחת להתרעננות.
השקעתי כל דקה בצורה מחושבת בשרפת חורי עכברים
וקשירת זנבות חתולים, אבל כמו במערבון זול
בזמן ששתיתי בבר החליפו את התפאורה והקודים.
זחלתי משם כמו שריד ארכיאולוגי לגזע נכחד.
התנועה הוציאה מתוכה הרבה לוחמים מהוללים,
אבל מאחורי כל טייס שנגע בשמיים,
עמדו שלושה אחרים בתור לאשפוז פסיכיאטרי כפוי.
גידלו אותנו מדריכים יוצאיי מחנות
שבליל גשם הוציאו אותנו לחצר, כדי לחשל את נפשנו
ולקרוע אותה לגזרים.
בלילה היינו פורצים למטבח מורעבים,
בגדים ומשחקים לא יכולנו לקנות.
רק דבר אחד היה חינם – לעשות פיפי במיטה
ואת זה עשינו בשפע.
את אבא ואימא ראינו למשך שעה ביום
וגם זה היה יותר מידי.
הם היו מהמקימים ואנחנו רצינו רק להרוס.
כילדים עזובים פיתחנו הומור אלים, שכלל הוצאת אוויר
מגלגלי מכוניתו של אלוף הפיקוד, רחצה בירדן בעירום
ולבישת מדים.
כשמצאנו טרקטור נטוש חרשנו בו שדה,
בלי להתחשב בעובדה שבאותו יום
ניטעו בו אלפי שתילים של עצי הדר.
במו טרקטורינו יצרנו את הגירעון
של התנועה הקיבוצית כולה.
יום אחד כשהפרעתי למורה לכימיה,
מכונאי לשעבר שליימים נהיה מזכיר המשק,
תפס אותי ביד וברגל והטיח את גבי בפראות על בירכו.
אז הבנתי לראשונה שאני גמיש ושנולדתי לרקוד.
חשתי את הדגדוג חסר הפשר בקצות האצבעות
וידי נמשכו למעלה ולצדדים.
הפכתי כוריאוגרף עוד לפני שידעתי שיש מוסיקה בעולם.
פתח סוגריים
כשאתה יורה בבן אדם מטווח אפס והורג אותו.
אתה חוטף בומבה, אותה בומבה שאתה חוטף,
כשנולד לך הילד.
כשאתה רואה את הילד יוצא מתוך אשתך או ביתך,
זו אותה בומבה
כמו לראות את העיניים של זה שירית בו מקרוב.
האישונים שלו מולך ופתאום הם קטנים נעלמים
והוא צונח.
אני לא מאחל את זה לאף אחד,
גם לא לבן שלי וגם לא לעצמי.
לא הייתי רוצה שיהרגו אותי.
לכן צריך לכנס איברים
להעלות בחזקה, לצמצם משתנים
על בסיס המחנה המשותף.
הבעיה מורכבת – אנחנו לא עם אחד,
אלא הרבה עממים קטנים
שונים לגמרי זה מזה.
מכפיל, זוכר בראש אחד
זו תורת המשחקים, מתמטיקה
בסוף כל הסופים – לא מצאנו כאן ארץ ריקה.
היום יומולדת
נולדתי ב יא’ אדר. יש בעיה.
בקיבוץ זה יום אבל, טרומפלדור נפל ביום הזה.
אבל בגלל שעבורי זה יום שמחה
קיבלתי מדי פעם מכות מהחברים.
ביום ההולדת – הלכתי ושרתי,
המוסכניק אמר “אל תשיר ב יא’ אדר”
“אבל יש לי יומולדת”.
אז נתן לי בעיטה בתחת.
באתי לאבא בוכה, אז עוד היה לי למי לבוא.
“הרביצו לי”
ואבא אמר “תסתובב” ונתן לי בעיטה,
שאני זוכר אותה עד היום.
אימא לא אמרה כלום. כאילו לא היה כלום.
בלילה העיר אותי “היום אתה בן שבע. עלה לטרקטור”.
נסענו מחוץ לקיבוץ
“תרד, עכשיו נראה אם אתה הבן שלי” ונסע.
היה חושך ואני התחלתי לחזור לבד ברגל.
כשנכנסתי למטבח, אימא עמדה עם הגב לסלון,
ואבא קרא עיתון.
מה כולם שרו ביומולדת שלי?
“בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל
בן עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל.
בין הרים בני גבעות רץ לגאול את הארץ
בא לומר לאחינו
לכו בעקבותיי”.
ומה אני רציתי שישירו לי?
“יומולדת, יומולדת, יומולדת הנה בא”.
השיבר
אני דווקא מאמין לעדויות, שמספרות שב יא’ אדר
טרומפלדור אמר את המשפט האלמותי “ווט טפו יומט”.
אני קונה את זה כי בחיים, במצבים הקריטיים
אנשים נוהגים לדבר על דברים יום יומיים.
אנשים מגייסים ברגעים קשים ציניות גדולה,
למשל הג’ינג’י ממנרה, שעפה לו הרגל.
הוא רואה אותה ממרחק 3 מ’,
שואלים אותו “ג’ינג’י מה יהיה?”
והוא אומר “יהיה וולבו”.
אין לי הסבר לזה.
אתה שומע ברגעים כאלה בקשות אידיוטיות.
שוכב לך בידיים פצוע, עומד למות
“תגיד לאח שלי שאני חייב לסגור אתו לגבי שעון המים, יש לי רעיון”.
מסתכל עליו “אתה גמרת, אתה יודע את זה, שנינו יודעים את זה”.
הם מצד אחד אומרים “אני יודע”
ומצד שני מגייסים איזה מין דבר אדיוטי לחלוטין.
מנגנון הכחשה רדום.
עיטור בשר ודם
הילדים שלי ידעו שאת סבא אפשר לשאול על כל נושא.
ופתאום התקלה, הבן שלי שואל אותי “מהי בעייני יצירתו של ביאליק”
ואני שולף מהמותן ועונה שכל יצירתו נעה על שני קטבים:
האחד “השמש זרחה, החיטה פרחה והשוחט שחט”
והשני “קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים”.
אבא שמע את זה מהצד, הוא היה כבר גמור,
אבל הוא קם, נתן לי נשיקה
ואמר “הזרע שלי לא בוזבז לריק”.
הייתי בעצמי אבא לילדים,
אבל היה חשוב לי האישור מאבא.
אחר כך ניתחתי לבת שלי את “הזקן והים”,
כמו שאני מנתח, ואבא אומר “איזה אבא יש לך
עכשיו את מבינה למה המינגווי כתב,
כי הוא ידע, שיש אנשים שיבינו אותו”.
קיבלתי בחיים שלי צלשי”ם,
זה כלום, במקום לתת להוא נתנו לזה
ובמקום לתת למי שצריך באמת נתנו לי,
אין לזה כל חשיבות זה אפס.
אבל, המילה של אבא שלי,
זה משהו.
אות שאני הולך אתו עד היום.
תרגיל באש חיה
פעם בחודש אבא הלך לירות.
הוא היה מצייר לו מטרות על קרטונים
ואז גוזר אותן בצורות שונות,
כמו, שהיו עושים בפלמ”ח.
דמויות של חמור, פרח, ערבי וכ”ו.
ואז מסדר אותן יורה.
היה לו אקדח אנגלי “סמיט” ורובה אנגלי.
והוא אומר לי “כולם אומרים שאתה יורה משהו
ואני אף פעם לא ראיתי אותך לירות”
אמרתי לו “עזוב”. אבל הוא לא עזב ונדנד
עד שהיתי חייב לבוא אתו.
והוא מסדר את המטרות יורה קצת ועוד קצת
ואז הוא אומר לי “עכשיו אתה”.
אמרתי לו “בסדר, אבל אחרי שאני גומר הולכים,
כי זה מזיק לאוזניים וזה לא טוב למוסיקה”.
ואז אני שואל אותו איך הוא רוצה שאני יירה,
בשכיבה, בכריעה, בעמידה? והוא אומר לי ככה וככה.
ואני אומר לו “על חיות אני לא יורה וגם לא על פרחים,
אז לך שים לי מטרה לא מזוהה, משהו לא מוגדר”,
אז הוא הולך ושם את ….”דמות הערבי”.
אמרתי לו “אבא בחייך”,
והוא אומר לי “מה אתך ערבי זה משהו לא מוגדר”.
ואני מתחיל לירות ותוך שבע שניות זה נגמר,
כולל החלפת מחסנית. שבע שניות נחשב לזמן טוב לביצוע.
אני אף פעם לא ראיתי את אבא שלי המום.
לא אשכח את ההבעה על הפנים שלו,
הלם מוחלט.
הוא אומר לי “תעשה עוד פעם,
איך עשית את זה?
ממש חתכת את הדמות לשניים”.
הוא עוד חשב שהוא חייל מספר אחת בצבא,
הוא רק שכח שעברו קצת שנים מאז.
ואני מסביר לו שקודם כל האקדח צריך בסיס
ואתה חייב לעגן אותו ושנית לירי יש קצב,
טמפו, כמו במוסיקה.
כשחזרנו הביתה הוא אומר לאימא שלי
“הבן שלך ממש מנגן על האקדח”.
מאז בכל מקום, שהיה הולך אליו היה מספר לכולם איך אני יורה.
הייתי מגיע והיו אומרים לי “אבא שלך סיפר שהראית לו ביצוע”.
ואני הייתי אומר “הוא סתם ממציא”.
אמרו לי “לא יכול להיות, יוסקל’ה לא ממציא סתם”.
באתי אליו ואמרתי לו “אבא מה שראית שם היה סודי
זו תרגולת של היחידה”.
והוא אמר לי “תרגולת, תרנגולת,
אני יודע יותר דברים סודיים ממך,
בגלל זה לי מותר לספר על דברים שלך”.
חיבוקי
אבא התאשפז – סרטן,
כשהתעורר אמרתי – אתה יודע מה יש לך?
כדאי שתתחיל לארוז.
ואימא התרגזה עלי נורא
“איך אתה מדבר לאבא שלך?”
כשאבא שלך מת,
פתאום נישאר לך וואקום,
יש עוד כל כך הרבה שאלות
שהיית רוצה לשאול,
להכיר את העולם הפנימי שלו.
הוא הרי לא רק אבא שאומר לך תעשה כך וכך.
הוא גם בן אדם עם אישיות ומחשבות.
ניסיתי להתקרב אליו יותר להיפתח,
שיכיר בי.
הגעתי לבית החולים, הוא ישב על המיטה
“אתה לא אור לשום גוי ולא לשום יהודי”, אמר.
הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.
איך הורה יכול לראות בילד שלו כישלון.
כל אחד מתנהג לפי האפשרויות שלו.
אלוף על הקרקע לא יכול להיות טייס,
כי בגובה 30.000 הלחץ דם שלו ממריא.
אני מנסה. אם לא זה אז זה, אם לא זה אז זה.
משהו בטח יצליח.
אם אני צריך לכבוש פיתה סורית
ואני יודע שבמשימה הזאת בוודאות נופל שליש מהכוח,
אז זאת הצלחה?
או המקרה של קבר יוסף.
שם השכבנו אפס קורבנות בחילוץ,
אבל נישבר האתוס הצהלי –
שלא משאירים פצועים בשטח.
למה יש מלחמות? – כדי שמישהו יקבל צל”ש.
כשיש מבצע מחפשים מי המובילים
ומי המובילים בתוך המובילים
ובסוף מי שמקבל זה אדם אחד – זהו.
בגלל זה יש מלחמות, בגלל אדם אחד.
“אני רוצה שתביא לי קבלות”, אמר.
אם אני לא אביא, אז אני לא יוכל לבוא יותר? שאלתי.
אמא קראה לי חצוף ואבא הוסיף:
“תרצה אני אבא שלך, תרצה – אדם זר”.
בחירות 77
המהפך בתפיסה שלי חל,
כשראיתי את החבר הטוב הראשון, שוכב הרוג לפניי.
שם קיבלתי פרופורציות. וזה מחזיק אצלי מאז ועד היום.
לא חשוב מה אדם חושב,
יש לו זמן לחיות, תן לו לחיות. תן לו להיות כמו שהוא,
רק תן לו.
זה לא חשוב יש לו תואר אין לו תואר.
תבדוק מיהו.
למשל, אחד החבר’ה הכיר זונה והתחתן אתה.
אף אחד מהחבר’ה לא באו לחתונה.
רק אני באתי ולחצתי לה ידיים.
אמרו לי “מה אתה עושה?”
ואני אמרתי “בשבילי היא הכי טהורה בעולם”.
לכולנו יש דברים איומים ונוראים,
יש דבר יותר נורא ממה שעשיתי לטליה
שהרגשתי אליה יותר מאחות?
אז היא לא יודעת לקרוא
אבל מכינה לך אוכל, ללקק ת’אצבעות.
אז לא אכפת לי מה עשתה לפני 50 שנה.
אני עשיתי דברים הרבה יותר גרועים.
מה עשיתי לטליה?
היינו בקב’ הגרעין, היינו מאוד מלוכדים
מתקלחים ביחד עם הבנות, זה היה לא מיני.
עד היום שאנחנו נפגשים אנחנו לוקחים מקלחת ביחד לדבר,
אבל זה כבר לא כמו שהיה.
טליה היתה מישהי שהיתה הולכת בלי חזייה
ואני אומר לחבר’ה היא מופקרת בגלל זה.
עשינו ישיבת חברים והיא באה ואני אומר תורידי,
והיא אומרת לא ואני אומר תורידי
והיא מורידה את החולצה וכולנו רואים את האין חזייה.
היא מתחילה לבכות ועשינו הצבעה והיא לא קיבלה סמל.
ואז עוברים שנים והיא לא מדברת איתי מילה
והיא נהיית חולה בסרטן וכל החבר’ה הולכים אליה
ואני בא ומבקש סליחה
והיא לא סולחת ובמקום זה היא מתה וזהו זה.
כך, שאני עשיתי דברים יותר קשים מזונה
ואני גם לא יודע לבשל כמוה.
אז בגלל זה אני בא ולוחץ לה ידיים.
אורי לשלטון
רוצים לתת לי פרס החינוך,
אתם עושים צחוק, אז עשיתי צחוק, כי עשיתם צחוק.
למורה הכי גרוע נותנים פרס?
היו זמנים, אבל היום התלמידים ואני זרים.
הדימויים שלי לא שלהם, שפתי לא שפתם.
“לכו, קחו כדור, תנו לי קצת שקט”.
אני רואה שניים רבים ולא מתערב.
למה לי? זה לא נוגע לי.
אני אומר לתלמיד “אתה לא מעניין אותי”
וכל הכיתה צוחקת מזה.
מנותק – הם ילדים בני 12, אני בן 55.
אני שואל אותם “מי הכי מעניין כאן?
30 נק’ למי שיצליח לענות”.
הם מנחשים ואני מגלה להם שזה “אני”,
למה? כי אני הכי משעמם.
במשך שנה מעביר להם חומר של שני שיעורים.
עושה חידונים ושטויות ויש לי שקט תעשייתי.
כמה שאני משקיע בהם פחות,
ככה הם מעריצים אותי יותר.
עד כדי כך שהם המציאו עלי שיר
והיום גם המורות כבר שרות:
“אורי, אורי הגדול מכולם.
אורי, אורי הגדול בעולם”
מבקש שיגישו לי הצעות ייעול לבניית שולחנות
ובסוף השיעור אומר שהייתי מאמץ אותן,
אבל ההצעות לא טובות. זה השיעור.
תשאל תלמיד מה נתן לך המורה למוסיקה – 0 מאופס.
אבל תשאל איזה מורה הוא היה – “אה, מורה נהדר”.
באים הורים ואומרים שמענו שאתה מורה גדול
ואני בז להם “באמת, מה הילד שלך קיבל ממני,
מה כל כך טוב בי?”
והם עונים “אתה גדול, כולם אומרים את זה”.
נכנס לשיעור ואומר “אני שונא אתכם” והם צוחקים,
הם חושבים שזה בצחוק
“אני באמת שונא אתכם”.
והם שרים “אורי המלך, אורי המלך”.
אני רוצה לצאת לפנסיה ואשתי נגד
“תביא ת’כסף וסתום ת’פה”.
אולי כשאעזוב ת’מערכת
יהיה לי אומץ גם לעזוב אותה.
שקדי מרק
סיפרתי למפקחת,
שהשנה לקחתי עשרה ילדים חולי ס.פ
ועשרה ילדים מהבית ספר השני שלי.
ועשיתי אתם מקהלה.
היא התעלמה לגמרי מדברי ואמרה
“שמעתי שהמורות אוהבות אותך”.
“ברור אז את מי הם יאהבו? אותך? את נקבה”.
נשים מאז ומתמיד נמשכו אלי.
אבל היא עשתה עצמה כלא מבינה
ואני הסברתי לה “הילדים ילכו הביתה יקשיבו למנגינה,
שהיא כל כך יפה וישכחו את המלים הדביליות
וזה העיקר.
חוץ מזה, אני חיברתי את המילים”.
“איך אתה מעיז?”, נזפה בי
עניתי לה שמעיזים את הצאן,
ואני לעומת זאת מעז,
כמו בשיר שלו “איך זה שכוכב קטן מעז”.
ואני אומר לה שהמקהלה תשיר לה שיר של וויואלדי
עם מילים גאוניות שלי, משהו כמו :
“השמש זורחת איזה יופי, השמש שוקעת מה זה טוב”.
אנחנו שרים והמפקחת עוצרת אותנו בהבעה מתנשאת
“מה זה המלים הדביליות האלה?”
ואני אומר לה “זה כמו בשקדי מרק”.
“למה הכוונה?”
“המרק הוא רק התירוץ”, אמרתי.
המפקחת אמרה שהיא לא מכירה את השיר
ואמרתי לה שזה לא נתן זך,
היא עדיין לא הכירה וניסתה לצאת מהאי נעימות.
“תשמעי זך יוצר בדרגה עשר
ואני בדרגה אחד, אבל בכל זאת יש כאן יצירתיות,
אז אם הוא לא היה מעז ואני לא הייתי מעז,
מה היה נישאר כאן”.
ליצור זה להיות בחזית,
כמו מ.כ שמכשיר כיתה כמו מ”מ שמכשיר מחלקה,
ככה אני מפיץ את האני מאמין שלי
דרך יצירה קטנה ופשוטה
ופתאום עוד הרבה שרים אותה.
בשלב הזה הבנתי שאני לא יוצא ממנה,
ניסיתי לרצות אותה
“טוב, אז אנחנו נשיר את שמור על העולם ילד”.
המפקחת שוב לא היתה מסופקת
“אבל שרו את זה כל כך הרבה פעמים”.
האמת היא שגם אני לא הכי משתגע על השיר,
אבל זה שיר נחמד
אז בפעם הבאה שהיא תשיר את התקווה
אגיד לה למה את שרה את זה,
הרי שרו את זה כל כך הרבה פעמים.
אולי אם יהיה לי מזל היצירה הכמו מקורית שלי
תתקרב ליצירה הכאילו מקורית שלו,
כי הרי אין ממש יצירה מקורית”.
המכסח הקטן
מילדות יש לי את המנגנון לעשות דבר שאחר לא יעז.
אני לא פוחד בכלל, פעם קפצתי מצמרת אקליפטוס,
תפסתי ענף גמיש וירדתי אתו עד למטה.
הענף נישבר ונפלתי על הגב,
חטפתי חזק בכליות ונשארתי לשכב.
אבא מתקרב ואומר “אתה יודע שאתה מטומטם”,
אני מודע לזה כבר 50 שנה.
ואני בוכה לאמא “תזמיני אמבולנס” והיא מסתכלת
בעיני הפלדה הקרות, כמו של גולדה מאיר
“בשביל שתי רגלים שבורות להזמין אמבולנס?”
רק בשיבעה נודע לי שאבא דפק אותה במחנה עתלית.
בדיוק ההגנה טיבעה ספינת מעפילים שהבריטים רצו לגרש.
הספינה טבעה תוך 15 דקות, במקום תוך 15 שעות
ומישהו הציל את אמא והביא אותה למחנה.
אבא היה נכנס ויוצא משם להעביר ידיעות,
ראה אותה וקודם כל דפק אותה. זה היה חצי אונס,
היא לא יכלה לצעוק כי היו מגלים אותה.
היא גם היתה נשואה, אבל מאז היתה שלו.
בגלל זה אני קורא לאחי הגדול “ממזר”.
אני אדם לא צנוע ונחשב לאדם הכי פחות בישן בעולם,
חוצפה זה בעצם אחד הדברים הכי בולטים אצלי!
ראש הממשלה שלך, הדביק לי את הכינוי “חסר הבושה”.
אתמול כשצילמו את התוכנית על “מבצע יונתן”,
החבר’ה אמרו “הנה עוד מעט יבוא חסר הבושה
ויוריד לכולנו ת’ראש”.
לא הגעתי לאירוע, במיילא מראיינים רק ת’קודקודים.
הנה בא חסר הבושה ויוריד לנו ת’ראש
הבעיה היא שהרבה מהחברים שלי
נמצאים היום בעמדות בכירות
וככה יצא ששר החינוך פתאום מזהה אותי בקהל,
עוצר את ההרצאה – “שלום”.
אני עונה “שלום”
והוא אומר “אני מתרגש, אתה לא מתרגש?
אתם יודעים מי יושב כאן?
היחיד שהצליח להשיג אותי ב-10 ק”מ”.
אחרי ההרצאה פניתי אליו
“הרי בינינו אין כלום, אני מורה אתה שר.
אתה מלמד שירים? מתי לימדת שיר?”
הוא היה נבוך, אבל לא היה לי אכפת,
הרי מי חשוב לי, מי שמלמד ילדים.
אני יודע שמי שהם אומרים עליו – אדם טוב,
הוא בטוח אדם טוב.
הסברתי “אני לא חלילה מעביר ביקורת
אתה איש נפלא, אבל תניח לי, אז מה אם פעם
בגיל עשרים ביחידה דרכינו הצטלבו”.
“אבל אתה היית כוכב?” אמר.
מאז שהשתחררתי, אני לא שייך לשום קליקה,
יש רק קשר של חברות וזיכרונות.
לא רציתי להיות קנאקר, רק ללמד
וגיליתי שהם הרבה יותר חכמים ממני,
למרות שכיום כבר בא לי להקיא מזה.
אמרו לי שאחרי השבתון המצברים מתמלאים,
אבל אצלי כבר יש קטטר.
כשאבא עמד למות הוא קרא אותי אליו לשיחה,
יצאתי רע מאוד, כמו מכל שיחה איתו.
טען שהתבזבזתי בהוראה, שלא מיציתי ת’פוטנציאל
המקודש. חולק עליו
כשבודקים מי השפיע – זה תמיד אחד על אחד.
מעדיף ללמד בכיתה מוסיקה,
שבגיל ארבעים ילכו וישירו בציבור.
זו חותמת המים שלי.
הלוואי שיתבע
העניינים מתגלגלים למצב אל חזור.
זה כמו בקרב היום נתת מפה,
מחר מישהו ייתן לך מפה.
זה מצב קיצוני, היום הוראה זה ענייני משמעת.
אני רואה בזה כישלון איום ונורא של המערכת,
כשהמערכת לא מסוגלת להגן על מורה
ומביאה אותו למצב כזה, זהו כישלון מאוד קשה.
והמערכת צריכה לבדוק ת’צמה.
אחרת זה לא יעזור.
מורה שאלה “איך אתה מהפנט אותם?”
אמרתי “זה מה שמעניין ההפנוט?
אם יש לנו עכשיו 11 מורים
שיש להם בעיות משמעת
זה רק עניין של זמן,
שגם אני אכנס לרשימה.
המערכת חושבת שהכל יהיה בסדר
ואני חושב שזה ייגמר לא טוב.
שיתעוררו מאוחר ויראו
שהמערכת לא עובדת”.
התפכחות
אני חשבתי שאבא שלי הוא האיש הכי חכם בעולם,
עד שהבנתי שהוא איש מאוד מאוד חכם,
אבל הוא גם מאוד מאוד טיפש.
בטווח אפס הוא היה הכי מבריק.
ברור לך שהוא ב 300 דרגות מעליך.
לא שהוא בעל יותר ניסיון, אלא שמה שהוא מבין מכל דבר,
זה הרבה יותר ממך.
הבעיה של כל האנשים האלה היא שאמרו להם,
שהם הכי טובים והם באמת התחילו להאמין בזה.
ואז אם אני הכי טוב, אני לא צריך לתת לך הסברים.
אז תעשה את זה, כי אני אמרתי לך.
מה זה תעשה כי אני אמרתי לך? זו התנתקות מהשטח.
הם מאבדים קשר עם השטח ואז הם נופלים.
פרידה
“תצלצל בפעמון ותודיע שהיום מת האידיוט,
שחשב שהיהודים יכולים להקים מדינה”, אמר אבא.
“תפסיק, אני אבוא לבקר אותך מחר”, אמרתי.
“אל תאיים”, ענה.
אני לובש את החולצה של אבא שלי,
הוא היה יותר גבוה, אבל אני יותר גדול.
הוא לא דיבר איתי הרבה,
אבל להגיד לי מה לעשות,
זו היתה המומחיות שלו.
כשהבן שלי בא ושואל אותי
מה לעשות.
אני אומר – כל החיים הכתיבו לי
ובגלל זה אני לא אגיד לך לעולם מה,
אבל תשאל את אימא שלך,
כי הדרך שלה אחרת.
“אבל אתה אבא שלי”, אמר.
נכון, בשבילך אני אבא,
אבל בשבילי אני קודם כל – אני.
כי לפני שאימא שלך הייתה ואתה היית,
הייתי קודם כל.
וגם אתה לפני שאתה הבן שלי,
אתה קודם כל – אתה.
אני לא רוצה שתסכים איתי
על שום דבר בעולם.
אנחנו מדברים,
כדי להגיע להבנה.
להבין את נקודות המחלוקת.
Published: Jun 9, 2014
Latest Revision: Aug 3, 2016
Ourboox Unique Identifier: OB-10061
Copyright © 2014
Skip to content