הענק שמצא חברים

ענקי נולד כתינוק רגיל, אבל מרגע שיצא לאויר העולם הוא התחיל לגדול.

בגיל ארבע הוא כבר היה כל כך גדול, שכשהלך עם אמו ואביו לטייל, היה צריך להיזהר לא לדרוך עליהם. לאחר כמה שנים הוא גדל כל כך עד שראשו כבר התנשא מעל גג הבניין שבו הוא גר, וכל אחת מכפות רגליו הייתה בגודל של מכונית.

ענקי עבר לגור בקצה היער, על החוף, ליד האגם.

הוא חי לבדו. וכל הזמן המשיך לגדול.

הוא היה כל כך גדול שאף פעם לא סבל מקור, מכאב שיניים או מחושך. כשהיה רעב, היה עוקר עצים ואוכל אותם בשיניו הגדולות כמו שילדים אוכלים חמציצים. כשרצה להתקלח, היה נכנס לאגם, ואז פני המים היו עולים ומציפים את החוף. פעם הצטנן וכשהתעטש, נשברו חלונות בעיר הסמוכה.

כולם פחדו ממנו. פחדו מקולו הנורא. פחדו פן ירמוס אותם ברגליו הענקיות, פחדו מכוחו האדיר, וכל ההורים הזהירו את ילדיהם לבל יתקרבו לאיזור האגם.

רק ההורים שלו לא חששו מפניו. הם היו באים לבקרו, והוא היה מושיב אותם על כתפיו ולוקח אותם לטיול. אבא על כתף ימין, אמא על כתף שמאל, שניהם החזיקו היטב בשערו הארוך, כדי לא ליפול. כשישבו על כתפיו הם שרו לו ישר לתוך האוזן שירים וגם סיפרו לו סיפורים, אבל הענק היה עצוב.

חוץ מהוריו אף אחד לא שיחק איתו, ואף אחד לא בא לבקרו. פעם או פעמיים ניסה להתקרב לעיר, אך כשאנשי העיר רק ראו את צילו הגדול מתקרב התחילו כולם לברוח, להתקל זה בזה, ליפול ולהיפצע, מכוניות הגבירו את מהירותן כדי להימלט, והתנגשו זו בזו.

וענקי נשבע בליבו להפסיק לנסות להתחבר עם אנשים.

הוא חשב לעצמו: אוף, למה אני כזה גדול? גם אני רוצה חברים, גם אני רוצה שיאהבו אותי, בכלל לא נעים לי שכולם פוחדים ממני”.

יום אחר יום נשאר ענקי במקומו שליד האגם ורק המשיך לגדול.

יום אחד התחוללה סופה חזקה. רוחות  שרקו, וברקים חתכו את השמיים בפסי אור עזים. אחד הברקים הצית אש בבנין רב קומות במרכז העיר.

מקולות הברקים והרעמים התעורר ענקי משנתו וראה עשן שחור עבה וסמיך עולה מעל העיר.

הוא הבין מיד.

“שריפה!”

אני חייב לעזור, אבל איך?”

הוא הגיש את פיו הגדול לשפת האגם, מילא אותו במים, בכמה צעדים זהירים הגיע לבניין הבוער. המצב היה קשה ומסוכן, חלק מהקומות העליונות כבר החלו לנטות על צידן והיו קרובות להתמוטטות. אנשי העיר המבוהלים שכחו לפחד מהענק והתבוננו איך בתנועה זהירה הוא מקרב אל הבניין את כפות ידיו העצומות שהיו רכות ומחבקות כמו שמיכה עבה וענקית.

האנשים שנלכדו בבניין הבוער יצאו למרפסות וחיפשו דרך להימלט. פתאום צעק מישהו: “תראו, יש פה מן משטח ענק ורך. תקפצו, תצילו את עצמכם!!!” ואנשים  מכל קומות הבניין נתנו ידיים זה לזה וקפצו יחד מתוך הלהבות ישר לתוך ידיו של ענקי.

ענקי הניח את האנשים בעדינות רבה על הקרקע, ואז הזדקף, התיז את המים ששמר בפיו, והלהבות הענקיות שעלו מהבינין כבו מיד.

שקט השתרר. נשמע רק קול המים שזרמו מקומות הבניין אל הרחוב.

רק עתה הסתכלו האנשים ההמומים סביבם, והתחילו להבין מי הציל אותם.

הענק עמד במקומו בלי לזוז. הוא לא רצה להפחיד, הוא לא רצה לרמוס איש. הוא חיכה.

ואז קרא דבר מופלא, ממרום גובהו הוא שמע קול דק וקטן מלמטה: “ענקי, ענקי, בבקשה, תעזור לי, הבובה שלי!! אני לא מוצאת אותה, אני צריכה אותה, אתה יכול לעזור לי למצוא את הבובה שלי בבקשה?”

בתחילה ענקי לא האמין שמישהו  באמת דיבר אליו. כשהתכופף מעט כדי לחפש את הדובר, ראה ילדה קטנטונת שהצליחה לטפס על הבוהן שלו. שמלתה היפה מלוכלכת בפיח שחור, ופניה המתוקים רטובים מדמעות.

ענקי התרגש כל כך, ששכח שנשבע לא להתקרב לאנשי העיר. מול עיניהם ההמומות הוא התכופף, בעדינות אין קץ הניח את הילדה הזעירה על כפו הגדולה, והתרומם. הילדה הקטנה הרגישה כל כך בטוחה ומוגנת בתוך כפו הגדולה של הענק. היא חיבקה את אגודלו ושניהם יחד הסתכלו מסביב וחיפשו את הבובה. לפתע צעקה הילדה בשמחה, והצביעה על אחד העצים. שם, בצמרת, נחה הבובה, שכנראה עפה בסופה הנוראית. בצעד אחד הגיע ענקי אל העץ, והושיט לילדה השמחה את בובתה.

ענקי הניח חזרה את הילדה ליד הוריה ההמומים, והתחיל לצעוד בזהירות חזרה למקומו שלצד האגם. לפתע קראו אליו האנשים מלמטה: “היי, ענקי, תודה רבה לך על הכל. בבקשה בוא לבקר אותנו בעוד שבוע בפיקניק השנתי של העיר”.

הענק שמח מאד.

באותה שנה הוחלט לקיים את הפיקניק על חוף האגם. ענקי הקפיץ את הילדים על כפות ידיו, לקח אותם לטיול. הם ישבו על כתפיו, נתלו על שערותיו, והוא היה מאושר.

ומאז ועד היום הענק כבר לא בודד. ענקי עזר לחבריו, תושבי העיר, בכל מה שהיו צריכים: הוא הציל עפיפונים וכדורים שנתקעו בעצים גבוהים, כשהיו פקקי תנועה קראו לו, והוא פשוט נשא את המכוניות למקום חפצן ופינה את הדרך. הם בכלל לא הצטרכו להשתמש במנוף כדי לעבור דירה. ענקי עזר ברצון ובשמחה.

וכולם, מקטון ועד גדול באים לבקרו ולשחק עמו על חוף האגם.

 וענקי היה מאושר.