עבודת שורשים ליהיא

שמי הפרטי:

ליהיא הורי בחרו לי בשם זה כיוון שיש בו המון קסם וזה שם שמאוד היה מוצא חן בעיניהם , משמעות שמי השם ליהיא מורכב משילוב המילים ‘לי’ ו-‘היא’ ומכאן כי פירוש השם

ליהיא – היא בשבילי. אני מאוד אוהבת את שמי… שם זה גם נורא אופייני לי…

משפחת דורביץ: חקרתי את סבי,

דוד דורביץ אבא של אמי… הוא הסביר לי שמשמעות השם דורביץ לא ידוע כיוון ששם זה עוד מהתוקפה של סבא רבא שלו ואף פעם ההורים שלו לא הסבירו לו מה משמעות השם, אבל הוא אמר לי שבד”כ אם יש סיום בשם י”ץ אז זה הבן של … אז במקרה שלנו זה הבן של דור . מקור שם זה הוא מיוגוסלביה ( אין הוכחה לכך).

משפחת עצמון:

חקרתי את אחות של סבי אליעזר עצמון ז”ל ושמה אביבה. היא סיפרה לי שמתי שהם היו בתקופת הנעורים שהוריהם נפטרו ועלו ארצה לפני 60 שנה, אז הם החליטו לשנות את שם משפחתם מסלטה לעצמון. הם בחרו את שם המשפחה עצמון מכיוון שעצמון מסמל עצמאות וחופשיות. היא הסבירה לי שאין מקור לשם זה כיוון שהוא שונה. בנוסף לא הייתה משמעות לשם משפחה סלטה… הוא לא היה שם יהודי אלה רומני ורצו להחליף לשם משפחה ישראלי.

סבתי- נורית

הסבא והסבתא מצד אמא ומצד אבא סבי וסבתי מצד אמי, (סלמה ומקס פרידמן) נולדו בעיירות קטנות בגרמניה.

סבי נולד ב1861 וסבתי ב1874. הם הקימו את ביתם בעיירה בשם Suhl ליד העיר פרנקפורט. זו הייתה עיירה יפהפיה ששכנה בעמק מושלג במשך 5-6 חודשים בשנה. בחורף, הגיעו (ועדיין מגיעים) תיירים מכל הסביבה לגלוש להנאתם בהרים מסביב )יערות טורינגן). אמי וחבריה גלשו בשלג במגלשיים כדי להגיע לבית הספר המרוחק. בSuhl חיו כ-150 יהודים ב 1930. הם היו פעילים והשתלבו היטב באוכלוסיה. יצוין שיש עדות לכך שיהודים חיו ב Suhl במשך מאות שנים מהמאה ה 12. סבי וסבתי היו אנשים עמידים ומכובדים. הם סחרו בבקר והיה להם בית רחב מידות עם שטח גדול לגידול בקר, אורוות, מחסנים וחנות אטליז. הבית של סבא וסבתא (פרידמן) ב- suhl של סבתא נורית. (גם החנות אטליז) היו להם חמישה ילדים, שתי בנות ושלושה בנים שעזרו להם בעסק המשפחתי. סבי היה אהוד מאוד על תושבי העיירה, הודות לטוב ליבו ודאגתו לעניי העיירה, יהודים ונוצרים כאחד. בשנות השפל בגרמניה ב1920 ועד 1930 הוא חילק בשר ונקניקים לנזקקים. כל זה לא עזר למשפחה כאשר ב-1938 הם נאלצו ע”י הנאצים לסגור את העסק המשפחתי ולעזוב את ביתם. ב- 1942 אחרי הטרדות השפלות רבות שיהודי העיירה ספגו, סבי הוכה קשות ע”י איש גסטפו אכזר והובל פצוע עם שלט סביב צווארו, “אחרוני היהודים עוזבים את העיר”, למקום איסוף יהודי העיר. זה היה המקום שבו עמד בית הכנסת לפני שנשרף ב- 1938 (ליל הבדולח). (במקום זה, היום, הוקם שלט קטן שמציין את מקום בית הכנסת ואת סבלם של יהודי האזור). סבי וסבתי, ביחד עם דודתי ובעלה, נלקחו למחנה הריכוז טרזין, ושם, כעבור שמונה ימים סבי נפטר מפצעיו. דודתי מרתה ובעלה מקס מנהיימר הועברו למחנה השמדה ושם נרצחו. הם לא הספיקו להביא ילדים לעולם. סבתי למרבה הפלא, שרדה, ושוחררה ב- 1945 . שלושת אחיה של אמי, קורט, וואלטר וארלונד נכלאו במחנה ריכוז בגרמניה ב1939, והורי הצליחו לפדות אותם בתשלום כספי רב. הם קיבלו מקלט זמני באנגליה ומשם הפליגו לאוסטרליה. סבתי הצטרפה אליהם ב 1946. גם סבי וסבתי מצד אבי (ג’ולי וסלומון אדלר) שגם הם נולדו בעיירות קטנות ליד פרנק פורט נספו בשואה, סבי בטרזין וסבתי באושוויץ. לאבי היה אח אחד ברטהולד שהצליח לעזוב את גרמניה בעוד מועד בשנת 1936, והיגר לארה”ב. שם התחתן. הוריי גרטה ומקס אדלר אמי גרטה (פרידמן), ואבי מקס, הכירו והתחתנו בגרמניה בשנת 1936. ובשנה זו עלו לא”י. היטלר כבר עלה לשלטון, מצבם של יהודי גרמניה, כבר אז, היה עגום ,ומכוון שאבי מאז ומתמיד היה ציוני, הם החליטו לעלות לפלסטינה (א”י). הזמנים בארץ היו קשים, בתחילה הם עבדו בעבודות פיזיות קשות, אבא עבד בסלילת כבישים ואמא עבדה ככובסת. כעבור זמן התבססו וקנו חנות אטליז. באותם הימים גרנו בחיפה בדירה קטנה ללא כל הפינוקים של היום והיינו מאושרים. כשאמי שמעה, שאמה (סבתי) שרדה את מחנה טרזין, היא קיוותה שסבתא תצטרף אלינו בארץ, אך זה לא התאפשר, והן לעולם לא נפגשו שוב. בשנת 1953 הורי החליטו להגר לאוסטרליה בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ וגם כדי לפגוש שוב את סבתא שכבר הייתה מאוד חולה. סבתא נפטרה חודשיים לפני הגעתנו לאוסטרליה. לעולם לא אשכח את היום בו קיבלה אמי את המברק שמבשר על מות סבתי. אני ובית הורי שמי נורית דורביץ למשפחת אדלר (אדלר משמעותו נשר). נולדתי בחיפה ב-4.9.41, גרתי בקומה 3 בדירת 2 חדרים עם אחי הבכור מיכאל והורי, בבית עם נוף מדהים למפרץ חיפה. מצבנו היה טוב יחסית משום שלרשותנו הבלעדי היו שירותים ומטבח, דבר שלא היה נפוץ באותם הימים. (בדרך כלל, שתיים או שלוש משפחות היו שוטפות לדירה אחת. ילדותי היתה מאושרת, לא היו לנו מגרשי משחקים, ולא היו טלוויזיה, מחשבים ומשחקי מחשבים. הורי עבדו מבוקר עד ערב, ואנחנו, הילדים,שחקנו בחצרות הבתים וברחוב, במחבואים ובמשחקים שהמצאנו אחרי שחזרנו מבית הספר. בשבת, במיוחד בחורף ובאביב, טיילנו ברגל עם ההורים ,בכרמל, וחזרנו עם ערימות של פרחי בר. (באותה תקופה עוד לא הבנו את הנזק שאנחנו עתידים לגרום לצומח בארץ.) בקיץ נסענו לים עם אוטובוס או “טיולית” שאספה אותנו בקצה הרחוב. (באותם ימים מעט משפחות היו בעלי מכוניות). אני זוכרת, כילדה, ביום ההצבעה באו”ם לחלוקת פלסטינה (בכ”ט בנובמבר 1947) הוריי ישבו ליד מקלט הרדיו ביחד עם חבריהם, והאזינו לשידור הגורלי מהאו”ם. ובסוף ההצבעה כאשר הבינו שיש מדינה בדרך כולם שמחו והריעו. בנוסף, אני זוכרת, שכאשר דוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה ב1948, כולנו, הורים וילדים כאחד יצאנו בערב לרחבת הטכניון הישן שבחיפה, ורקדנו ושמחנו כל הלילה. אני זוכרת את “ימי הצנע” אחרי מלחמת השחרור, בשנים שמצרכי יסוד חולקו בצמצום. קיבלנו תלושים למצרכים חשובים כמו בשר, ביצים, קמח שמן וקפה. בחנות האטליז של הורי ,אחי ואני עזרנו בחלוקת קופסאות שימורים של בשר כאשר הגיע משלוח פעם בשבוע. אני זוכרת שההורים שלי היו בין הראשונים שהיה להם מקרר חשמלי. לרוב המשפחות היה “ארגז קרח” – המקורר ע”י גוש קרח. מדי יום הגיעה העגלון וגושי קרח גדולים על עגלתו וצועק “קרח!!!”. היינו קונים קרח ל “מקרר”. אני גם זוכרת, שלא היו בקבוקי חלב. החלבן היה מגיע עם כדי חלב גדולים, כולם היו יורדים מהבתים עם קנקנים וסירים והוא היה מוזג את החלב לתוכם. מאחר והחלב לא היה מפוסטר הרתחנו את החלב בבית. כאשר הייתי בת 11, משפחתי ירדה מהארץ, ועברנו לגור במלבורן שבאוסטרליה, והצטרפנו לדודים, האחים של אמא . התאקלמנו מהר מאד ותוך כמה חודשים דיברתי אנגלית. בגיל 14 למדתי בתיכון לבנות, הייתי תלמידה טובה, במיוחד במקצועות חשבון, מדעים, וספורט, וייצגתי את בית הספר בתחרויות ספורט. בבית הספר, היו לא מעט בנות יהודיות ובעיקר איתן התיידדתי. כמוך, עדי, נבחרתי למועצת התלמידים. המשמעת בבית הספר הייתה נוקשה, שעות הלימוד ארוכות, וחויבנו ללבוש תלבושת אחידה אך עם כל זה אלו היו שנים מאד מאושרות ומשמעותיות בחיי. אבי אהב וטיפח את הגינה בביתנו ושהה שם שעות ארוכות. הוא גידל מבחר גדול של ירקות. את אהבתי לטבע ירשתי ממנו. לאחר התיכון, פגשתי את סבא דוד, במסיבה. שנינו הינו סטודנטים באוניברסיטה, סבא למד הנדסת אלקטרוניקה ואני למדתי ביולוגיה. התחתנו לקראת סוף הלימודים ב1963 באולם צנוע. טקס הנישואין (החופה) היה בבית כנסת, ובערב הייתה קבלת פנים של האורחים באולם. ירח הדבש שלנו נערך יומיים כדי להתפרנס בתקופת הלימודים, עבדנו בעבודות שונות ,ובהן, ניקיון חדרי מדרגות, וכמרצים ומנחים במכללות להנדסה וביולוגיה. כשסיימתי את לימודי התקבלתי לעבודה במכון למחקר רפואי Baker Institute”” ליד בית החולים Alfred”” שבמלבורן. כעבור שנים, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, ובעקבות הקשר הנפשי שלנו עם הארץ, החלטנו לחזור ארצה. לפני שעזבנו את אוסטרליה, נולדו לנו שני ילדים- מיכל ב1966 ורוני ב1968. מירי אמך נולדה חודשיים אחרי שחזרנו ארצה ב1970. הגענו ארצה. לסבא הייתה עבודה מסודרת וקליטתנו בארץ הייתה יחסית קלה. קיבלנו דירה במעון קליטה בבת ים, ושם היינו כמעט שנה, עד שעברנו לגור, בבית בנס- ציונה, שם אנו גרים עד היום. בשנים הראשונות בארץ, נשארתי בבית עם שלושה ילדים קטנים, עד אחרי מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1994, התקבלתי לעבודת מחקר במכון ויצמן, במחלקה לגנטיקה. שם עבדתי עד הפרישה. טיילנו הרבה בארץ עם הילדים. בחופשות ירדנו לסיני, והתמקמנו עם אוהל על החוף. נהנינו מהמרחבים העצומים ומהשלווה. לפעמים ,בקיץ, בילינו אצל המשפחה בקיבוץ גל- און ובבריכת השחייה. שם הילדים התרוצצו בחופשיות. לחיפה נסענו לבקר אצל סבתא יהודית (דורביץ) ,סבתא רבה רבה שלך, בת ה90 . היינו, וגם היום אנחנו, משפחה מאושרת. הקנינו לילדנו את הערכים שחשובים לנו: את אהבת הארץ, אזרחות טובה וכבוד לזולת ,אותם ערכים שילדנו מעבירים לנכדנו.

סבי- דוד

הוריי משה ורבקה דורביץ אבי משה דורביץ’ נולד בשנת 1905 ואמי רבקה (לבית גולדמן) נולדה בשנת 1906, בעיר ביאלסטוק אשר בפולין. ביאליסטוק באותם הימים הייתה עיר תעשייתית גדולה ומודרנית. רוב אוכלוסיית ביאליסטוק הייתה יהודית ומספרם הגיע לכ70% מהאוכלוסייה. העיר הייתה עיר תוססת עם מגוון רחב של מפלגות, זרמים ותנועות נוער יהודיים- ציוניים, כגון “השומר הצעיר” ואנטי ציוונים, כגון “הבונד”, “ביתר” ו”בני עבודה”. בנוסף, היו בה בתי תאטרון, תזמורות, עיתונים ביידיש ובעברית ומפלגות פוליטיות לרוב מכל גוני הקשת. בביאליסטוק היו בתי ספר יהודיים רבים ואולי המפורסם ביותר היה הגימנסיה העברית שבה שפת ההוראה הייתה עברית. הורי היו תלמידים בגימנסיה שהקנתה חינוך יהודי המבוסס על תרבות ישראל ואהבת הארץ. ביאליסטוק הצטיינה בתעשיית הטקסטיל בזכות יוזמה יהודית. דוד גולדמן- דודי ואחיה של אמי, היה תעשייתן טקסטיל עמיד. הוריו של אבא היו אברהם דורביץ’ ויהודית (לבית לוס). אבא היה הבן הרביעי מתוך חמישה בנים. (יצחק, אהרון, חיים משה ואלכסנדר.) למרות שאבא ואמא היו ידידים טובים מילדות הם עלו ארצה כל אחד בנפרד. אבא עלה בשנת 1925 ואמא עלתה בשנת 1926. הם התחתנו רק לאחר מכן בירושלים. בארץ, אבא ואמא עבדו בעבודות מגוונות. אמא עבדה בחקלאות ואבא עבד בעבודות כגון סלילת כבישים, הנחת צינורות מים, וכו’. לבסוף אבא הצטרף למשטרת פלסטינה א”י. תוך זמן קצר, בנוסף לעברית רהוטה, למד ערבית שוטפת ואף שימש כמתורגמן בבתי משפט. לאחר 5 שנים בארץ, בעקבות המשטר הכלכלי בא”י, והמאורעות של הערבים נגד האוכלוסייה היהודית ב-1929 (מאורעות תרפ”ט) הוריי החליטו להגר לאוסטרליה לשם היגר חיים אחיו של אבא. לבסוף, בשנת 1930 כאשר אחי הבכור אברהם היה בן שנה, אבא ירד לאוסטרליה לבד על מנת להתבסס לפני בואם של אמא ואברהם ב-1931. במכתביו הרבים של אבא לאמא עד הצטרפותה אליו לאוסטרליה, בולטים געגועיו לארץ ישראל ל”רבקלה חביבתו” ול”אברהמלה”. כמו כן באים לידיי ביטוי קשיי הקליטה בארץ חדשה וזרה ולא מעט רגשי אשמה שזנח את הרעיון החלוצי שהביא אותו לארץ ישראל. (רבים ממכתביו שמורים אצלי.) אמא ואבא גדלו בבתים ציוניים והתחנכו באהבת עם ישראל וארץ ישראל. סבתא יהודית והבן הצעיר אלכסנדר הגרו לאוסטרליה מביאליסטוק והצטרפו מספר שנים לאחר מכן. נעמי אחותה של מא הייתה מורה לביולוגיה בבית ספר זה לפני עלייתה ארצה בשנת 1935. סבא אברהם, אביו של אבא, נפטר בגיל צעיר כשאבא היה בן 12. סבא אברהם היה שען במקצועו, (כמו שהיה אביו לפני) ולאחר פטירתו עול הפרנסה חל על סבתא יהודית. למיטב ידיעתי, בתקופה זו אבא עבר מהגימנסיה העברית לבית ספר טכני על מנת לרכוש מקצוע- מסגרות. פרנסתה של סבתא הייתה מחנות קטנה לנעליים. סבי וסבתי מצד אמא סבא חיים נולד בעיירה קטנה בקרבת ביאליסטוק. בילדותו אהב לטייל בטבע ואהבתו זו העניק לילדיו. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סבא חיים היה סוחר עמיד בתעשיית הטקסטיל, הוא קנה סמרטוטים ישנים שהפך בתהליך סריקה למעין צמר גפן אשר טווה לחוטים וארג בדים חדשים. הוא ירד מנכסיו לאחר שהפולנים, שכבשו את ביאליסטוק, עודדו את הפולנים לא לקנות מהיהודים. כמו כן סבא חיים שהאמין ביושרם של אנשים, לא הקפיד לדרוש החזר חובות מנושיו והתרושש לחלוטין. סבא חיים היה יהודי מאמין למרות שלא קיים תרי”ג המצוות. בשבתות ובחגים נהג להתפלל בבית הכנסת ובימי חול התפלל בביתו. סבא חיים היה אדם אופטימי מטבעו. בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר ביאליסטוק הועברה מהגרמנים לרוסים, סבא כתב לביתו נעמי נוף, בארץ: “כלל ישראל מצפה לניסים ובעזרת האל הנס יתרחש”. סבא נספה בשואה בנסיבות בלתי ידועות. סבתא שרה שהייתה בתם של משה וגולדה קפלן לבית רופ, נולדה בביאליסטוק ונספתה בשואה בשנת 1943. סבתא שרה לא הייתה אישה בריאה והפגיעה הקשה ביותר לבריאותה הייתה מהלומה קשה בראש מחייל גרמני, בזמן שביאליסטוק נכבשה ע”י הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. סבתא שרה הייתה ציונית נלהבת ותרמה בנדיבות לקרנות למען ארץ ישראל בנוסף לצדקה. סבתא שרה נשלחה ברכבת למחנה ההשמדה “טרבלינקה” ביחד עם נכדתה ג’ניה (בתו של דודי, דוד גולדמן). ג’ניה קפצה מהרכבת, שברה את רגלה ונורתה למוות במקום. שרה הייתה אמא נערצת ע”י שבעת בנותיה ובנה. (מלכה, יהודית, יפה, רבקה, נעמי, רחל, שמואל (נפטר כילד), לאה ודוד. סבא חיים וסבתא שרה נספו בשואה ב 1941. גם שלושת ילדהם הגדולים שהיו כבר בעלי משפחות נרצחו- רחל,לאה ודוד. למעשה לדוד ואשתו סוניה בשנת 1942 באמצע המלחמה היה סרטיפקט להגיע לפלסטינה. אך רומל הגנרל הגרמני כבר התקדם מלוב למצרים והיה חשש שיגיע ויכבוש את הארץ. מחשש זה לא עזבו את פולין והחלטה זו חרצה את גורלם והם נרצחו. (הדברים הנאמרים על שרה ומשה גולדמן לקוחים מספרה האוטוביוגרפי של אחותה של אמי, נעמי נוף- “האתמול באפור”). הורי סבי וסבתי מצד אמא סבי וסבתי מצד אבא סבי אברהם (שרגא) דורביץ, נולד בשנת 1875 בביאליסטוק ונפטר בשנת 1917. סבתי יהודית, נולדה בביאליסטוק בשנת 1880 ונפטרה בחיפה בשנת 1976. היה שען במקצועו ובעל חנות לשעונים ותכשיטים. אביו של סבא (אלכסדר דורביץ) שהיה אף הוא שען, נרצח ע”י פורעים פולנים בדרכו לבית הכנסת (ב-1910 בערך). לסבתא יהודית (אידה) לבית ליס, הייתה חנות לנעלים. (ועל כך יש מסמך בהמשך). סבא אברהם נפטר בגיל צעיר ועל סבתא יהודית חלה האחריות לגדל ולפרנס את חמשת בניה לבדה. לימים הבנים היגרו לאמריקה, אוסטרליה ופלסטינה (א”י). סבתא היגרה בעקבות הבנים חיים ומשה לאוסטרליה ביחד עם בנה הצעיר אלכסנדר ובדרכם ביקרו ב-“ארץ הקודש” . בערוב ימיה סבתא עלתה ארצה והצטרפה לבנה יצחק בחיפה. סבתא יהודית היתה אשה צנועה וצדקנית והמעט כסף שהיה ברשותה נהגה לתת לנזקקים. נסענו לעיתים קרובות לבקר אצל סבתא והיא מעולם לא שכחה לשאול ביידיש “ביס דו צופרידן ?” כלומר האם אתה מרוצה והוסיפה – העיקר בחיים הוא להיות מרוצים, וסבתא אז בשנות ה 90 לחייה. קורותי- נולדתי לבית דורביץ’ באוסטרליה בעיר מלבורן בשנת 1936. במשפחה 4 ילדים אברהם אחי הבכור, אחותי יפה, אני, ואחי הצעיר גדעון. שם אבי הוא משה דורביץ’ ושם אימי הוא רבקה דורביץ’ (גולדמן). הורי נולדו בבייליסטוק בפולין. הם עלו לישראל כחלוצים ב- 1925 . אחי אברהם נולד בארץ ב 1929. בארץ אבי עבד בסלילת כבישים ולאחר מכן הצטרף למשטרת פלסטינה. אמא עבדה בכרמים בראשון לציון לזמן מה. רוב הזמן ביתם היה בירושלים. ב1931 הורי הגרו למלבורן שבאוסטרליה, ושם נולדו אחותי יפה, אנוכי ואחי הצעיר גדעון. הם הקימו בית חרושת לבגדים ועבדו שעות ארוכות. לפיכך לא נותר להם זמן רב לטפל בילדים ונאלצו לשכור אומנת הגרה בביתנו. כשנולדתי (1936) היתה לי אקזמה קשה ביותר עד כדי כך שהיו צריכים לקשור את ידי מאחורי הגב כדי שלא אגרד עד זוב דם. על מנת שאהיה בהשגחה צמודה, הורי החליטו לשלוח אותי למעון ילדים) פנימייה (המרוחק מספר שעות נסיעה מהעיר, לכן זכיתי לביקורים לעיתים רחוקות. בבית ספר עממי, בעודי בכיתות הראשונות, חשתי אנטישמיות גדולה כלפי היהודים, ואני זוכר שפחדתי לצאת לחצר בהפסקות מכיוון שהיו ילדים אלימים כלפי. למרות הכל הייתי תלמיד טוב ובכיתה א’ קיבלתי פרס הצטיינות. עד היום אני זוכר את הספר. ספר צבעוני, דקיק, בשם- “סוסים בעבודה”. יום יום, לאחר בית הספר, הלכתי לבית ספר יהודי (תלמוד תורה), חזרתי הביתה מאוחר אחה”צ, ואז הייתי צריך להכין את שיעורי. יום אחד, המורה שאל אם הכנתי את עבודת הבית, ואמרתי “לא היה לי זמן מכיוון שהלכתי ל- ” Hebrew school.” כולם נדהמו והתפרצו בצחוק! הרגשתי אז עלבון צורב. יצוין שהייתי היהודי היחיד בכיתה. באותה תקופה הייתי חבר בתנועת נוער ציונית “הבונים”. נפגשנו פעם בשבוע, בשבתות, ושם למדנו על ארץ ישראל, שרנו שירים עבריים, ובחופשים בילינו במחנות בחיק הטבע. בנוסף ובמקביל הייתי בתנועת הצופים אבל ייחסתי לצופים חשיבות משנית. בגיל 13 למדתי בחטיבת ביניים. גם שם חוויתי אנטישמיות. אני זוכר שתלמיד העיר הערה אנטישמית והתרגזתי עד מאוד!! הרמתי כסא, וזרקתי עליו. נשלחתי למנהל ולא הבעתי חרטה כלל. יותר מאוחר כאשר הייתי זקוק למכתב המלצה, המנהל כתב במכתב: “דוד הוא ילד נבון, אבל אופיו מתנכל בו.” כפי שאמרתי, סבלתי מאקזמה ומאסטמה קשה מאוד מאז גיל הרך. לעיתים היו לי התקפים של קוצר נשימה ונשארתי בבית, חולה. באותם הימים לא היו תרופות והינו צריכים פשוט לסבול ולחכות עד שהכל יעבור. הרופאים והוריי החליטו שיוטב לי אם אעבור לאקלים נוח יותר. בגיל 13, בתחילת שנות ה-50, נסעתי עם אמי, לדודתי נעמי ודודי אברהם נוף, לגור בארץ בעיר חיפה. לאחר שהגעתי, אמי חזרה לאוסטרליה ואומצתי למעשה ע”י דודתי נעמי שהייתה ערירית. חיפה הייתה מזוהמת מאוד מעשן, תעשייה, ובתי הזיקוק. בריאותי לא השתפרה ולא הייתי מאושר. אני זוכר, זמן קצר לאחר שהגעתי ארצה, האזנתי לתוכנית בידור באנגלית של הBBC ברדיו . ודודתי כעסה, כבתה את הרדיו ואמרה- “סבלנו מספיק מהבריטים האלו”. בהגיעי ארצה למדתי בבית-ספר “חוגים” ,שם דודתי נעמי הייתה מורתי למקצועות טבע וביולוגיה. נעמי הייתה מורה מסורה שלעיתים טיילה עם כיתתה בחיק הטבע על מנת שתלמידים ילמדו על מיני הצומח. הייתי תלמיד שובב ופעם בטיול הבאתי לנעמי 2 סוגי צמחים שזורים זה בזה על מנת להטעות אותה בזיהוי. נעמי מיד הבינה שמדובר במעשה קונדס. הצטרפתי לתנועת “הנוער העובד” בעיקר בגלל נערה חברת התנועה שמצאה חן בעיניי ופחות ממנעים אידיאולוגיים- ואף על פי כן צעדתי פעם עם דגל אדום באחד במאי ברחובות חיפה. נשארתי שנתיים אצל דודתי ולאחר מכן עברתי לגור אצל סבתי יהודית דורביץ, בחיפה. סבתא עלתה ארצה מאוסטרליה, בגפה, בשנת 1952, בגיל 70. היא הייתה יהודייה מאמינה ורצתה לחיות את שארית חייה בארץ. היא הייתה מוכנה לוותר על הכל: הילדים, הנכדים וחיים נוחים על מנת לחיות בארץ. בארץ לא הייתי תלמיד טוב מאחר וקליטתי הייתה לא קלה. לא סיימתי תיכון, ושנה לפני הגיוס למדתי אלקטרוניקה בבית ספר הטכני של חייל האוויר. כאשר סיימתי את בית ספר הטכני, התגייסתי כטכנאי בחייל האוויר ושם שירתתי שלוש שנים. בערב כאשר חבריי יצאו לבלות, נשארתי בחדרי להשלים את לימודיי לבחינות הבגרות. לאחר שחרורי מצה”ל, עבדתי כחצי שנה בדואר כטכנאי במחלקת הטלפונים. על סמך תוצאות בחינות הבגרות שעברתי בארץ, התקבלתי ללימודי הנדסת חשמל (אלקטרוניקה) באוניברסיטה מלבורן באוסטרליה. בתקופת הלימודים, לימדתי במכללה טכנית. בשנת 1963, פגשתי את נורית, התחתנו ועבדנו בכמה עבודות על מנת להתפרנס. בתום הלימודים, עבדתי בחברת אלקטרוניקה בתור מהנדס. בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. בכנס חירום נתבשרנו שבארץ מבקשים מתנדבים מחו”ל בעלי ניסיון מקצועי בצה”ל לחזור ארצה כמתנדבים. אחרי התלבטויות קשות ביותר, הסכמתי להתנדב. כשחזרתי הביתה מהכנס, וסיפרתי לנורית על החלטתי, התפרצנו בבכי כי שנינו הבנו את המשמעות להשאיר אשה , וילדה קטנה. (בתנו הבכורה מיכל בת השנה.) המלחמה נגמרה מהר מאוד, תוך שישה ימים, ולכן לא היו זקוקים למתנדבים. בעקבות המלחמה הייתה רוח של התנדבות והתרמה אצל יהודי העולם למען ישראל. בעקבות המלחמה החלטנו לעלות ארצה. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1970. קליטתנו הייתה יחסית קלה. שנינו ידענו עברית ובעודי באוסטרליה חתמתי על חוזה עבודה עם חברת “תדיראן” ונתקבלתי לעבודה לפני שעליתי ארצה. בשנה הראשונה גרנו במרכז קליטה בבת ים, ומקום עבודתי הייה בקרבת הבית. לאחר כשנה קנינו בית בנס ציונה בו אנו גרים עד היום הזה . נהגנו לבקר לעיתים קרובות אצל הדודה נעמי ודוד אברהם שהיו חביבים על מיכל,רוני ומירי כסבתא וסבא. לאברהם היה קול ערב ושר שירים לילדים להנאתם הרבה. עם בוא הבגרות למדתי להכיר את נעמי ואברהם כפי שלא הכרתי אותם מקודם וליבי התמלא רגשות הערכה, תודה ואהבה. אחד מזיכרונותיי הראשונים קשור באמא . בשנת 1943 בערך, ואני כבן שבע, אמא ישבה בבית עם מכתב ביד ובכתה. מאחר ולא הבנתי את הסיבה לעצבותה, ניסיתי להסיח את דעתה וביקשתי את הבולים שעל גבי המעטפה. לימים נודע לי תוכן המכתב מאחותה נעמי המבשר שאפסו התקוות שהמשפחה בפולין שרדה את המלחמה. ואכן כולם נספו בשואה.

ראיון עם אבי- אני ומשפחתי:

הורי מרים ואליעזר הכירו בעת שירותם בצבא (נחל). אמי מרים נולדה בשנת 1943 בתל-אביב, הבת בשנייה לבית משפחת יחיאלי ל-3 אחים. אבי אליעזר נולד בשנת 1940 בחיפה למשפחת עצמון ל-3 אחים. אבי עבד בחברה למימון רכב ואמי עבדה כיהלומנית בבורסה ליהלומים. אבי אהב מאוד מוזיקה וספורט ואמי אהבה מאוד סריגה ותפירה. אבי נפטר ב-1994 כשהייתי בן 30 מדום לב פתאומי, דבר שמאוד ציער אותי, הייתי מאוד מחובר אליו והוא היווה לי השראה ולימד אותי הרבה על אהבת האדם והעזרה לזולת. דבר שמנסה אני להמשיך את דרכו שכה אהב. קורותי: שמי ערן עצמון, נולדתי בשנת 1964 להורים מרים ואליעזר ז”ל, בן בכור ל-2 אחים אריאל ויובל. חייתי בקיבוץ בר-עם עד גיל 6 ומשם עברנו אני ומשפחתי לרמת-גן. למדתי בביה”ס המתמיד (יסודי) ברמת-גן. למדנו את כל המקצועות שלומדים היום כמו: מדעים, חשבון, עברית ועוד… כיום אני שומר על קשר יציב עם חברי ילדותי ואף נפגש איתם לעיתים קרובות. אני זוכר שלפני כל טיסה שלי, היית עוזרת לי לסדר את המזוודה והיית אומרת לי “אבא לא נופל”. האווירה בביתי הייתה מאוד מזמינה עם אירוח אורחים לעיתים קרובות, ואהבת הדם באשר הוא. אני זוכר שבילדותי שיחקנו במגרש ליד הבית בכדורגלבכדורסל ואבי היה מאוד פעיל והיה לוקח אותנו למקומות מיוחדים יחד עם חברים נוספים לשחק. בשעות הפנאי שלי שמעתי מוזיקה ועסקתי הרבה בספורט. השתתפתי בתנועת נוער “הנוער העובד”, אהבתי מאוד ללכת לפעולות וחיכיתי לכל פעולה קרבת, להיות חלק מהוואי של תנועת הנוער.

ראיון עם אמי- אני ומשפחתי: הורי נורית ודוד

הכירו שלמדו לתואר ראשון באוניברסיטה באוסטרליה.

אמי נורית נולדה בשנת 1941 בחיפה לבית משפחת אדלר ולה אח אחד בחור. אבי דוד נולד בשנת 1936 במלבורן שבאוסטרליה. אבי עבד ברוב שנות עבודתי ב”אל גים” בנס ציונה כאשר בריבית הימים הפך לתדיראן, שם גם סיים את עבודתו ויצא לגמלאות. אבי תמיד אהב מאוד לצייר ולפסל ובנערותו אהב לנגן על כינור. ואמי אהבה מאוד לעסוק בספורט ונהנתה משיעורי יוגה. הורי דיברו ביניהם אנגלית אבל בינינו דיברו עברית. קורותיי:” שמי מיכל דורביץ, נולדתי בשנת 1966 במלבורן שבאוסטרליה. עד גיל 4 הורי קראו לי בשם מישל ורק שעלינו ארצה הורי שינו לי את השם למיכל. נולדתי להורים דוד ונורית, בת בכורה ל-2 אחים רוני ומירי. גרתי באוסטרליה עד גיל 4 ובשנת 1970 עלינו לא”י וגרנו שנה במעון עולים בבת ים, ומשם עברנו לנס ציונה הבית שהורי גרים בו כיום. למדתי בביה”ס ראשונים בנס ציונה שנקרא אז ממלכתי א. כיום, אני שומרת על קשר עם 2 חברותי מכיתה י. אני זוכרת שפעם אחת נסענו לבית מלון בים המלח כשהיית בת שנתיים, ושהגענו למלון שאלת אותי ” אם זה הולך להיות הבית החדש שלנו?” . בנוסף שהיית קטנה מאוד אהבת כילדה להרכיב המון פאזלים, ואת לא היית רוצה לקום עד שאת סיימת את כל הפאזל במלואו. אני זוכרת שבכל ערב אבי ואמי היו שומעים מוזיקה קלאסית (הם אהבו זאת מאוד) , ואמי הייתה יושבת ותופרת. האווירה בביתנו הייתה רגועה כל אחד מבני המשפחה כיבד אחד את השני ועזר לאחד השני. אני זוכרת כשהייתי ילדה אהבתי לקרוא המון ספרים של “השביעיה הסודית” “וחסמבה” וניגשתי לחברתי ורצינו להקים חבורה של בלשים כמו בספרים. בשעות הפנאי שלי שיחקתי עם חברותי בחוץ והייתי מקשיבה לתקליטים במוזיקה. אני מאוד נהניתי ללכת לתנועת הנוער “מכבי צעיר” שם התגבשנו והכי אהבתי את הפעולות של אש לילה אני זוכרת שבכל ימי שישי אמי הקפידה על ארוחת ערב חגיגית והדלקת נירות שבת (למרות שלפעמים ברחתי לפעולה של מכבי צעיר) ביום כיפור תמיד אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת, ואבי תמיד צם עד היום. בילדותי אהבתי לאכול במיוחד מרק בורשט שאמי הכינה. בשנות שירותי בצבא שרטתי בחיל הקשר בצריפין, והייתי פקידת גישור וגיוס (גייסתי חיילים למילויים) לא אהבתי את שירותי הצבאי ואף היה לי משעמם מאוד. הזיכרון שחרוט לי מהצבא הוא שהייתי צריכה להישאר בשבת בתקופת החורף אז היינו עושים לארוחת שישי טוסטים על תנור חימום. לאחרונה, יצרתי קשר עם פקידה שעבדה איתי בפייסבוק. בשנת 1970 עליתי לא”י עם משפחתי מאוסטרליה. לאבי ואמי היה חלום, להקים משפחה בארץ ישראל ושהנכדים שלהם יגדלו בארץ ישראל, ואין לנו ארץ אחרת! אני זוכרת שסבלנו מאוד מקשיי קליטה כיוון שהורי עלו בלי הוריהם ולא ידעו את השפה. אני זוכרת כשהגענו לארץ התרשמותנו הייתה חיובית מאוד. אני כילדה לא זוכרת הרבה מהשנים הראשונות בהן הגענו ארצה. אבל באופן אישי היה לי קושי להיקלט בגן טרום חובה ולדב בעברית כיתר הילדים. אמי סיפרה לי שכל יום הייתי חוזרת מהגן ולשאלתה ” מיכל מה עשית היום בגן?” והייתי עונה לה “שיחקתי ובכיתי,”