פרויקט המסתורין של האריס ברודיק

מתחת לשטיח

מאת: רוני ועדי 

עברו שבועיים וזה שוב קרה, משהו מתחת לשטיח בביתי היה מוזר. אולי זה בגלל שאני חדש כאן ואולי כל הזמן קורים כאלה דברים. זאת היתה שעת ערב, הלכתי למיטה ונרדמתי, כשקמתי בבוקר הכל היה הפוך, מרוב פחד אפילו לא התחלתי לסדר את הבית פשוט התארגנתי מהר ורצתי לעבודה החדשה שלי בתור רופא. כשהגעתי למרפאה סיפרתי לבוס שלי פרטים עלי: שאני בן 40 קוראים לי הנרי ואת כל מה שקרה אתמול בביתי מתחת לשטיח. הבוס שלי אוסקר צחק עלי: “התקבלת לעבודה אז תפסיק לדבר שטויות  ותתחיל לעבוד!”. בסוף היום הלכתי הביתה ועוד פעם ראיתי את המפלצת המפחידה שמתחת לשטיח, פחדתי נורא אז רצתי לבית של ההורים שלי והבאתי איתי את הכלב שלי טופי. כשהגעתי לבית של ההורים שלי סיפרתי להם הכול, הם אמרו “לא נורא, דברים כאלה יכולים לקרות” הם גם אמרו שאני אוכל להישאר אצלם כמה שאני ארצה. בלילה אני וההורים שלי ראינו את המפלצת המפחידה מתחת לשטיח ואז אמי אמרה: “בואו ביחד נרים את השטיח ונראה מה זה”, כולנו הסכמנו. הרמנו את השטיח וראינו שהמפלצת המפחידה היא בסך הכול הכלב שלי טופי!. את הסיפור הזה סיפרתי גם לילדים שלי הם צחקו עלי ואמרו אתה סתם מנסה להפחיד אותנו ובלילה לפני שהם הלכו לישון הם ראו משהו מוזר מתחת לשטיח הם קראו לי ואמרתי ” זה יכול להיות הכלב שלנו טופי ואולי לא!”.

מתחת לשטיח

מאת: עומר ועילאי 

זה היה בלילה סוער, אוסקר לא הצליח להירדם. הוא הלך למטבח לשתות כוס מים וכשהוא חזר הוא ראה בדרך למיטתו בליטה בשטיח. הוא חשב שהוא חולם. הוא חזר למיטתו והוא שוב לא הצליח להירדם אך הפעם הוא שמע רעשים חזקים המגיעים מן הסלון, הוא חשב שזה גנב או הכלב שלו דוגי. הוא התקרב לאט לאט אל הסלון וראה את הבליטה שראה פעם קודמת. הוא קרא לבנו ליאם. ליאם ואוסקר התקרבו אל עבר הבליטה אך הם היו עייפים מידי ורצו לחזור למיטות. למחרת, הבליטה נעלמה. אוסקר לא הבין מה קרה אבל החליט שהוא לא יתעסק בזה יותר מידי. שבועיים עברו ושוב זה קרה, זה היה בלילה קריר אך הפעם ליאם לא נרדם. הוא הלך לשתות ובדרך ראה את הבליטה “אבא, אני שוב רואה את הבליטה!”  “איזו בליטה?” שאל אבא. “הבליטה שראינו לפני שבועיים והפעם הוא זז”.

“מי זז?” שאל אבא, “הבליטה” אמר ליאם. “הפעם נתפוס אותה” חשב לעצמו ליאם. אבא חיש מהר קם ממיטתו ואמר לליאם “הפעם נתפוס אותה”. אוסקר התקשר למשטרה ובנו ליאם בינתיים נסה לתפוס את הדבר.  אוסקר אמר לבנו “עד שהמשטרה תגיע ננסה להוציא את הדבר מתוך השטיח”. אוסקר הגיע עם כיסא והתקרב באיטיות אל בליטה. פתאום, דפיקה בדלת. ליאם רץ ופתח את הדלת, אלה היו המשטרה. הם הרימו את השטיח לאט  וגילו חור בפרקט. הייתה שם חפרפרת שחפרה לה מאורה וניסתה להיחלץ מכיוון שהיא הייתה תקועה. “אני לא מאמין שהדבר הזה היה חפרפרת” אמר אוסקר, “ואני לא מאמין שהתקשרת למשטרה!” אמר השוטר.

אורח לא קרוא

מאת: דנה ונוגה 

ליבו פעם בחוזקה, ירון היה משוכנע שראה את ידית הדלת מסתובבת.

זה היה חורף, יום קר במיוחד. ירון עמד ליד המדרגות כשלפתע ידית הדלת הסתובבה. לחדר נכנסה רוח רפאים. החדר היה חשוך והוא לא ראה אותה, אך היא ראתה אותו.

ירון הרגיש שמשהו נוגע בו. פתאום, השטיח על המדרגות התגלגל, הוא הסתכל סביבו ולא ראה שום דבר. שוב, הרגיש שמשהו נוגע בו, שערו סמר. הוא קפא במקומו, הוא ניסה לדבר אך לא יצא קול מגרונו. לפתע שמע קול (זו הייתה רוח הרפאים) “מה קרה?” ירון לא הבין מאיפה הקול מגיע. רוח הרפאים הרגישה בבית. היא שאלה שוב: “מה קרה?”

אך ירון לא ענה. “אה, שכחתי להציג את עצמי, אני רוחלי, יש לך בית מאוד יפה אבל הוא חשוך, אין פה מנורה?” הוא הופתע עד מאוד ועדיין לא הצליח לזוז. “זה בסדר שהמשפחה שלי תגור פה נכון? יופי!” היא אמרה. הוא ניסה לומר “לא, ממש לא” אך שוב לא יצא קול מפיו. הדלת נפתחה והרבה קולות נכנסו, הוא רצה לברוח מביתו אך הוא עדיין לא הצליח לזוז. היא אמרה: “רוצה שכולנו נהיה חברים? אה! שכחתי להציג את עצמי: אני רוח רפאים, רואה ולא נראית אני אשים את הבגד הזה, הוא יפה!” היא הרימה חולצה יוקרתית ולבשה אותה. כל הרוחות רפאים שמו בגדים “כך תראה אותי ואת משפחתי” היא אמרה. ירון לאט לאט נרגע, סוף סוף יצא קול מפיו והוא אמר “אתם תהיו החברים המסתוריים שלי ואני אהיה החבר שלכם”. ומאז הם חיו באושר ואושר.

הבית ברחוב אוסקר

מאת: יונתן, יונתן וניב 

זו הייתה המראה מושלמת, ג’ון והארי סוף סוף הצליחו להמריא בית! ג’ון והארי היו שני מדענים שניסו להמריא בית ואחרי כל השנים הם הצליחו!

הם עבדו על הניסוי הזה הרבה שנים כך שניסו להכין כוח שממריא דברים. הייתה להם מעבדה משוכללת. בהתחלה, הם ניסו את הכוח שיצרו על חתול המעבדה שלהם. הם הצליחו להעיף אותו באוויר, חשבו שאם הם יוסיפו עוד כוח A הבית יצליח להתרומם.

החלום שלהם זה לגור בחלל.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת. כל השכנים ישנו והם החליטו שהלילה, הוא הלילה למשימה. “הארי, תכין את הבית להמראה!” צעק ג’ון. “איפה כל הציוד?” שאל הארי, “חשבתי שאתה הבאת אותו. לא הבאת את כוח A מהמעבדה?” “כן, הוא בתיק שלי אני רץ להביא”. בינתיים, הוציא הארי מתיקו את כל הדברים החשובים שהביא עימו מהמעבדה – את המקדחה המשוכללת  ואת השק לשים בו את החומר. “ג’ון אני קודח” אמר הארי. הארי לקח את המקדחה וקדח עיגול ברצפה. ג’ון הביא את כוח הA- שפך לחור והבית התרומם.

פתאום הם שמעו צעקות מלמעלה. ג’ון שאל את הארי “מה זה?” הארי ענה “אני לא יודע.”

הם עלו למעלה וראו את השכנה המעצבנת שלהם גברת חנה הזקנה. הם שאלו אותה “מה את עושה פה?” היא ענתה להם “לא באתי לקחת לכם את הכסף אם זה מה שאתה חושבים”. היא שאלה אותם: “מה קורה פה?” הם ענו לה: “אנחנו עומדים לטוס לחלל”. פתאום הבית רעד, השכנה עפה הצידה ונפלה מהחלון. ג’ון תפס אותה ברגע האחרון. “אתם יצאתם מדעתכם?” צעקה חנה הזקנה. “אנחנו עומדים לעבור לגור בחלל וגם את” אמרו הארי וג’ון. חנה התעלפה. באותו הרגע הארי וג’ון הבינו שיש להם בעיה….

הילד החולם ארצ’י סמית

מאת: ענבר ועילי 

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ארצ’י נרדם ממזמן. קול דקיק שאל: “האם הוא האחד?” “בואו נבדוק” אמר הקול האחר. בין רגע הם הרימו את השמיכה וראו את הצלקת,

הכוכב המחומש! הכדורים התקדמו לעבר ראשו ונגעו בו, ארצ’י התעורר ממגעם והרגיש תחושה של תעופה. הוא פקח את עיניו ולא האמין למראה עיניו, הוא היה באוויר ועשרות כדורי אור הקיפו אותו! “אתה האחד ארצ’י. אתה האחד.. ” הם אמרו “אתה נועדת להציל את עולם הפנטזיה!”

הם נחתו בכפר וראו דרקון יורק אש המאיים לשרוף את כל הכפר, ארצ’י לא הבין איפה הוא לפני רגע היה באוויר ועכשיו הוא עומד מול דרקון. הכדורים הושיטו לו משהו כסוף, זו הייתה חרב, הם הושיטו לו אותה ואמרו לו “בהצלחה!”

ארצ’י התחיל לרוץ, הוא רץ עד שפתאום ראה קיר ענקי שהיה עשוי מאלפי כדורי אור. הכדורים אמרו לו: “קודם תילחם ואז תברח”. “אבל אני לא יכול להילחם לבד, זה דרקון!” אמר ארצ’י. “אתה האחד ארצ’י, אתה האחד” הם השיבו במקהלה. “אז כנראה שאין ברירה” השיב ארצ’י. הקרב התחיל. עוד לפני שתספיקו לומר “קלמר” הוטח ארצ’י בעץ. “זה מוזר… אני לא מרגיש כאב” חשב ארצ’י. ארצ’י נעמד והבחין שהצלקת שעל כתפו – הכוכב המחומש זוהרת באור כחול בוהק. הדרקון התקדם לעברו. ארצ’י רץ אל הדרקון, פתאום הוא הרגיש שהוא יכול לרוץ מהר מאוד, כמו פלאש. הוא רץ במעגלים מסביב לדרקון עד שלדרקון הייתה סחרחורת והוא התעלף. ארצ’י הרים את חרבו ותקע אותה בליבו של הדרקון. הכפר שלפני רגע היה שומם התמלא בקריאות צהלה ושמחה. ארצ’י ראה שם יצורים שלא ראה מעולם: גמדים, ענקיות, אנשים מעופפים, ציפורים ענקיות ועוד מלא יצורים שלא זיהה. כולם צועקים את שמו ” ארצ’י! ארצ’י! ארצ’י…”

הנבל

מאת: גיא ויונתן 

היו היה ילד ששמו רונלדו. לרונלדו היה שער שחור והוא לבש חולצה אפורה ומכנסיים לבנות, הוא היה בן 7 והיה לו כלב ששמו אמיץ. יום אביבי אחד לקח  רונלדו את אמיץ לטיול קטן. פתאום רונלדו ואמיץ נתקעו בתוך יער ושמעו צליל קטן, רונלדו ואמיץ עקבו אחרי הצליל ופתאום נתקעו ליד נער יפהפה ובקצה השני רונלדו ראה נבל יפה.

רונלדו ואמיץ החלו לרדוף אחרי הנער שניגן על הנבל אך זה ברח למערה שלו ורונלדו ואמיץ רדפו אחריו למערה. הנער שניגן על הנבל בכלל לא ידע שרונלדו ואמיץ רודפים אחריו למערה.” מה אתם רוצים?” שאל אותם. ” מה אתה עושה במערה הזאת?”

שאל רונלדו ” זה הבית שלי וקוראים לי גיא. איך קוראים לכם?”

רונלדו ענה:” שמי רונלדו והכלב שלי אמיץ, ” למה אתה גר במערה?” שאל רונדלו,

“כי אני איש מערות” ענה גיא. “איש מערות? מה זה אומר?” שאל גיא. “שאין לי בית אחר אז בחרתי שהמערה תהיה הבית שלי”. “למה ברחת מאיתנו?” שאל רונלדו, “

חשבתי שאתה מישהו אחר” ענה גיא. “מי?” שאל רונדלו בזמן שאמיץ החל לנגוס בעצם מוזרה שהייתה מונחת על הרצפה. “אני לא יכול לספר לך” אמר גיא ונעלם!

הספרייה של מר לינדן

מאת: אורי ודניאל 

זה היה לפני כמה שבועות בשעות אחר הצהריים, אליס יצאה מביתה אל הספרייה ברחוב דין.

היא רצתה להשיג את הספר המיוחד שתמיד שמור בארון הזכוכית של מר לינדן.

כשהגיעה לספרייה, ישר הסתכלה  לבדוק היכן מר לינדן. הוא היה אדם נמוך, שמנמן, קירח עם משקפיים, הוא עמד ליד הארון שבו היה את הספר שרצתה. לאחר כמה דקות הוא הלך ואליס הצליחה לקחת את הספר, ישר אחר כך היא רצה לביתה.

כשהגיעה רצה למיטה והתחילה לקרוא את הספר, לאחר כמה דקות אליס התחילה להתעייף. לפתע התחילו לצאת צמחים מתוך הספר והתחילו להתפשט על המיטה וכיסו את כולה. אליס פקחה עניים וגילתה שהיא ביער קסום.

 לפתע צצו מלא עצים שהתחילו לדבר, ואמרו “הצילו הצילו, תצילי אותנו מהמכשף האכזר, בבקשה”. הם שמחו כל כך שהיא באה , כבר שנים שהם מחכים שיבואו להציל אותם מפני המכשף האכזר.

לפתע אליס התעוררה וגילתה שהכל היה חלום.

חדר השינה שבקומה השלישית

מאת: איתי, עמית ואוהד 

היה זה לילה חשוך ברחוב אלי כהן. האפלה כיסתה את השמיים בחוץ. הבית ה-16 בעל שלוש הקומות עמד בשקט במקומו. מייקל שכב על מיטתו הנעימה בקומה השלישית כששיערו החום מבולגן על המיטה. עיניו הכחולות היו עצומות והוא לבש את פיג’מת הדינוזאורים שלו.

פתאום, הוא הרגיש משב רוח קר. הוא הפנה את ראשו לאחור ושם לב שהחלון שליד הקיר עם הדפסי היונים, היה פתוח. “אולי בגלל זה קר לי כל כך?” חשב מייקל לעצמו. הוא קם מהמיטה והתקרב לחלון, ככל שהתקרב יותר לחלון, היה לו קר יותר. הוא הניח את ידיו על זרועותיו ושיניו נקשו.

כשהגיע לחלון, הוא ראה שבחוץ ערפל חשוך, הערפל נכנס דרך החלון ופגע באחד היונים שעל הקיר.

מייקל קפץ במקומו מרוב פחד, אבל אחרי כמה שניות הוא נרגע וחשב שזה לא כלום.

הוא סגר את החלון ובאמת, הקור התפוגג. הוא חזר למיטתו לישון. בזמן שמייקל ישן,

נשמע קול ציוץ מכיוון קיר היונים, אך מייקל לא שמע. לאט לאט, הדפס היונה שפגע בה הערפל, התחיל לצאת מהקיר בקולות ציוץ. בנוסף, היונה שינתה את צבעה לשחור.

6 בבוקר, השעון המעורר של מייקל מצפצף. אמו של מייקל יצאה מחדרה עם הפיג’מה הוורודה שלה, שיערה החום גולש על כתפיה ועינה הירוקות נצצו באור השמש. היא שמעה את השעון המעורר מצפצף, אבל מייקל לא יצא מחדרו. היא התחילה ללכת לכיוון הדלת הלבנה. כשהיא פתחה אותה היא נלחצה, מייקל לא היה שם.

היא התחילה לסרוק את כל הבית: את השירותים, המטבח, את הסלון. היא התחילה לדאוג לשלומו של מייקל.

היא העירה את האב בקול ושאלה. “אתה יודע איפה מייקל?” “לא” אמר האב הישנוני של מייקל מתוך מיטתו. ” תני לי עוד שעה אחת של שינה ” אמר.

האמא פחדה, היא הייתה בטוחה שקרה משהו למייקל, והיא באמת צדקה.

מייקל מצא את עצמו בתוך ערפל חשוך. מסביבו הוא ראה רק חושך. לא היה לו מושג איפה הוא . מחשבות התחילו להתרוצץ בראשו. הוא פחד מאוד. הוא ידע רק דבר אחד:

הכל התחיל כשמישהו שכח לסגור את החלון.

המשך יבוא…

 חדר השינה שבקומה השלישית

מאת: שירה ותמה 

זה היה בערב בדיוק כשהלכתי לישון, עליתי לחדרי שבקומה השלישית. נשכבתי על המיטה ליד השידה האדומה, מאחורי טפט היונים שמעל הקיר. פתאום ראיתי שהחלון פתוח. הרוח נשבה, וכשבאתי לסגור את החלון משהו חזק דחף אותי אחורה. השידה האדומה התחילה לרעוד, הכריות על המיטה נפלו על הרצפה וחתיכה קטנה בקיר זזה במהירות, עוד לפני שהספקתי לקרוא לאבא יצאה משם יונה יפה ולבנה. היו לה פסים אפורים על הרגליים, היה לה מקור צהוב וארוך הרגשתי הרגשה מוזרה, ידעתי שהיונה הזאת מיוחדת. היא לא סתם הייתה שם. ובמהירות לפני שהספקתי למצמץ עפה מהחלון ולא ראו אותה באופק. אולי זאת הייתה סתם יונה, אמרתי לעצמי. הרמתי את הכריות מהרצפה ונרדמתי. למחרת בבוקר קמתי כרגיל והלכתי לבית הספר, פגשתי שם את נועם היא החברה הכי טובה שלי. סיפרתי לה מה שקרה והיא לא האמינה, כמה שניסיתי לשכנע היא פשוט לא השתכנעה, היא אמרה: “בטח עוד פעם המצאת סיפור מעשיות”. חזרתי הביתה אחרי יום מלא בניסיונות לשכנע את נועם ללא הצלחה. נכנסתי לחדרי ולא האמנתי, כל החדר היה הרוס! הבגדים שעל הכיסא היו קרועים, כל הלקים היו שפוכים על השידה, וגם קצת על הבגדים שעכשיו היו סמרטוטים, המיטה הייתה מבולגנת והחלון שוב היה פתוח! לא עברו שתי שניות וכבר הבנתי, זאת היונה! הבנתי שאמא לא תאמין לי ותכעס. היא בדיוק צלצלה, עניתי בחשש, היא שאלה:” את בבית?” ” כן אמא” עניתי. היא אמרה:” יופי! עוד חמש דקות אני בבית” ” חמש דקות!” צעקתי בכלל בלי לשים לב. אמא אמרה:” למה יש בעיה?” ” לא, זה בסדר” עניתי, “פשוט, אני צריכה למחר עוגיות שוקולד-צ’יפס” אמרתי לעצמי, בטח זה ימשוך קצת זמן ואני אספיק לסדר את החדר “זה בסדר יש בבית” אמא אמרה. ניתקתי ורצתי לסדר את החדר. נכנסתי לחדר ולא הבנתי, כמו קסם הכל מסודר, כאילו בכלל לא היה מבולגן. שמחתי כל כך. אבל היה דבר אחד מוזר, הטפט של היונים, נגשתי לחתיכה שממנה יצאה היונה ולפתע יצאו משם שלושה גוזלים חמודים. עכשיו הכל התחבר לי, היא פחדה שאני אפגע ביונים הקטנים.

נעדר בוונציה

מאת: אלון ואסף 

זה התחיל כשעליתי על האונייה שכבר תכננתי שתיים עשרה שנה. הייתי מאוד נרגש!

סבלי האונייה היו עסוקים לקראת הערב הגדול שבו נכריז על אוניית “קרוזקול” ולכן סחבתי את חפציי לחדרי ושקעתי לשינה עמוקה ולא התעוררתי. לפתע, שמעתי דפיקה.

זה היה ג’ונסון המשרת החדש שלי. הוא לבש את חליפת העבודה הכחולה שקניתי לו לכבוד הנסיעה של אוניית קְרוּזְקוּל. שיערו היה מבריק וחלק בגלל הג’ל “מיטץ'” שמרח על שיערו. “אדוני הינך צריך לבוא לחדר הישיבות להרמת הכוסית החגיגית”. עליתי לחדר הישיבות לקול מחיאות הכפיים. התרגשתי מאוד. “ברוך הבא אדוני המנהל!” אמר שר התכנון.

“בואו נשב ונרים כוסית שמפניה, לכבוד הפלגת האונייה” אמר ג’וני.

ארגון “קרוזילול” השתלט על מסכי הבקרה, ובילבל את המנועים. ארגון “קרוזילול” הוא ארגון הטרור הבינלאומי. ב”קרוזילול” נמצאים שבעה פושעים המחכים כבר שנים שאוניית קְרוּזְקוּל תיפתח והם כבר יוכלו להתחיל בפשע. שמותיהם הם: מני, שלום, אסייג, דוד, פריזר, ג’ון ועפי פאפי. הם רוצים להשתלט על האונייה בגלל שהיא היקרה בעולם וגם החדשנית ביותר. כדי להשתלט על האונייה הם היו צריכים את המכשירים הכי חשובים ויקרים שנמצאים בעולם, וכך הם תכננו להשתלט על המחשבים של קְרוּזְקוּל. אוניית הנוסעים הפעילה את מנועיה במלוא עוצמתם, האונייה שילבה הילוך לאחור, אך התעלה המשיכה למשוך אותם פנימה ופנימה…

קפיטן טורי

מאת: אלי ולירון

הוא טלטל את הפנס שבידו, לאט לאט הופיעה המפרשית, עכשיו הוא  באמת האמין.

עיניו החומות שעליהן ראו את סקרנותו נצצו ושיערו הבהיר היה רך כמשי. אביו אמר לו: “אתה רואה בני? גם אני יודע ליהנות”.

בערב קיצי אחד, אימו של הארי יצאה להעביר פעילות בישול לנערות. היא אמרה שהיא תחזור מאוחר ואבא ישמור עליו. הוא התאכזב, מפני שהיה קשור לאימו ואהב אותה מאוד.

הוא אמר:” למה אמא? למה? אולי  לא תלכי היום?” “אני לא יכולה, הארי. אני מצטערת, אך זה חשוב לי”. אמרה אימו. בעיניה הבהירות והתכולות “הכניעה” אותו, ויצאה.

שעה שלמה לא דיברו האב והבן, עד שלפתע צעק הבן:” די! אבא בוא נעשה משהו מעניין, אני לא יכול- משעמם לי!” “טוב” אמר האבא. “טוב?! זה מה שאתה אומר לי?” “בוא אחרי…” כך אמר האב. הוא הלך אחרי אביו בסקרנות רבה…

הם הגיעו לרחוב הראשי, ‘ברטויל’ שבפריז. הם הסתובבו זמן מה, עד שהגיעו לנמל הסירות, אך להפתעתם הרבה לא היו סירות כלל, כלומר להפתעת הארי. הארי שאל: “נו? אז הגענו לנמל בלי סירות כלל! מה הדבר המעניין?!” “אני רוצה לספר לך משהו” אמר אביו, וכך התחיל לספר את האגדה על קפטן טורי. “יום חורפי אחד, שט אדם בשם טורי בספינה גדולה ששמה “ליברפול”. הוא הפליג ימים, שבועות, חודשים ועד היום לא מוצאים אותו. אומרים שהיה יוצא למסעות קרב והיה מביס את כל אויביו. יש כאלה שמאמינים שהיה בעל פנס, שכאשר היה מטלטל אותו, סירתו הייתה נגלת לעיניו”. “וואו! ואיפה הוא נמצא?” “אף אחד לא יודע…” אמר האבא. “ואיפה הפנס?” “לכן, הגענו לכאן”.  אביו הוציא מתוך מעילו הארוך והשחור פנס. הוא טלטל אותו, אט-אט, ולפתע הופיעה מפרשית.

פתאום שמע הארי קול צלצול. הוא הרים את ראשו מן מיטתו הרכה והתאכזב לגלות שכל זה היה חלום.  הארי רץ במדרגות הבית ושאל: “אבא?” “כן בני?” ענה אביו טורי.

רק קינוח

מאת: נעמה, יעל וליה 

ליום הזה היא צפתה. לפגוש את משפחתה ולהכין את פאי הדלעת המפורסם שלה. כל היום חיכתה עדנה למשפחתה האהובה שתגיע לביתה. לבסוף, הגיעה השעה להכין את הפאי.

היא הוציאה דלעת יפה וגדולה במיוחד וסכין חדה ונוצצת, עדנה רצתה לחתוך את הדלעת.

עדנה הרימה את הסכין והדלעת זרחה. ככל שהיא קרבה את הסכין אל הדלעת היא זרחה עוד יותר! עדנה הביטה בדלעת בבהלה ולא הבינה מה קורה. פתאום, שמעה עדנה ציוץ קטן מתוך הדלעת. בהתחלה לא הבינה עדנה את משמעות המילים, אך לאחר מכן שמעה “הצילו” קטן שבקע מתוך הדלעת. עדנה פתחה את הדלעת בזהירות. מתוך הדלעת הציצה מצנפת קטנה וירקרקה. לפתע, קפץ יצור קטן מתוך הדלעת. זה היה גמדון, גמד קטן! הוא לבש בגד לבן מעוטר בכוכבים אדומים. “שלום” הוא צייץ בקול קטן. עדנה הושיטה את ידה אל הגמד. הגמד טיפס בשלווה על ידה של עדנה. “איך קוראים לך?”  היא שאלה. “אני שלגון הגמד.” הוא ענה. “טוב להכיר אותך.” “מה לא הכרת אותי עד עכשיו? אני חי פה שנים, אני מכיר אותך מאז שהיית קטנטנה!” כאשר שמע שלגון את הדפיקות הוא ברח ונעלם. לפתע נשמעה דפיקה עזה בדלת. “סוף סוף הם הגיעו!” עדנה צהלה והכניסה את אורחיה. כולם חגגו, רקדו ואכלו את פאי הדלעת שעדנה בקושי הספיקה להכין. כשהסתיימה המסיבה וכולם הלכו לביתם, עדנה שמה לב שהגמד איננו. “שלגון? איפה אתה, שלגון?” עדנה החלה לחפש בקומה הראשונה והשנייה ואפילו במרתף החשוך. עדנה חששה שלא תיראה יותר את חברה החדש לעולם. “כל מה שאפשר לעשות זה לאוכל פאי דלעת…” עדנה חיפשה את שאריות הפאי. אך לא נשאר פרור. היא נגשה להכין פאי חדש ושוב לקחה עדנה דלעת וסכין והחלה לעמול. היא פרסה את הדלעת הגדולה ופתאום, קפץ אליה חברה שלגון! “איפה היית?” “נחתי לי פה אני לא אוהב כל כך רעש…” “פעם הבאה תגיד לי כשאתה הולך” “בסדר”.

ומאז לא נפרדו עדנה ושלגון מעולם.

שבעת הכיסאות

מאת: שירה ועלמה 

בכנסיית קופרמן שממוקמת בצד השני של הגלובוס, חיו שני נזירים בשם ג’ון ודן. בחצר הכנסייה הייתה קבורה המכשפה ליאל ששלטה לפני שנים רבות בעיר קראוזה. קברה של המכשפה היה נטוש. אף אחד לא בא לבקר אותה, חוץ מהילדים ששיחקו בחצר הכנסייה ולפעמים במשחקים היו נתקלים בקבר, נופלים, קמים וממשיכים לשחק. בבוקר בהיר אחד, יצא ילד קטן בן 6 בשם ג’וני לשחק עם חבריו בחוץ. הם שיחקו בתופסת גובה, ג’וני לא רצה להיתפס. הוא רץ ונעמד על הקבר של המכשפה. כשג’וני נעמד על הקבר הקבר התחיל לרעוד. גו’ני נפל, הוא הרגיש שרגלו דורכת על משהו, המשהו הזה היה כפתור (הוא לא ידע זאת) הכפתור גרם למכשפה להתעורר ולצאת מהקבר. “חה חה חה” צחקה הדמות המוזרה שיצאה מהקבר. “מי את?” שאל ג’וני. “מי אני?” שאלה הדמות המוזרה. “אני המכשפה ליאל, ומי אתה?” “המ… אסור לי לדבר עם זרים” אמר ג’וני וברח לספרייה.

גו’ני רץ לספרייה, הוא זכר שראה ספר על המכשפה ליאל, הוא חשב שאולי יוכל למצוא דרך להחזיר אותה לקבר לפני שתגרום נזק.

“מה קורה פה?” שאלו הנזירים ששמעו רעשים מוזרים מכיוון חצר הכנסייה. הם פתחו את הדלת לחצר וראו אותה, הם לא חשבו שיראו אותה יותר לעולם. לפתע הגיע גו’ני מתנשף וצעק “שבעת הכסאות!” “שבעת הכסאות?!” שאלו הנזירים המבוהלים “כל כסא מגיע למקום אחר למשל, החמישי מגיע לצרפת, השישי לישראל והשביעי לירח” “השביעי נמצא פה” אמר ג’וני. הנזירים הסתכלו זה על זה ורצו להביא את הכיסא השביעי. הם דחפו אותו לכיוון ליאל, “לא!!!” צעקה ליאל בזמן שהיא בדרכה לירח. “אתם עוד תשמעו ממני…” צעקה ונעלמה.

אלפונס ואוסקר

מאת: ריילן ומיקה 

אמה הייתה ילדה מיוחדת, היא בחיים לא פגשה את ההורים שלה, היא רק יודעת שהם השאירו לה זחל. לאמה, היה שיער קרה, ועיניים ירוקות. כולם אמרו לה שהיא דומה לאמא שלה אבל היא לא ידעה את זה. אמה הייתה ילדה רגישה ואכפתית. יום אחד היא חזרה מבית הספר והחליטה לחפש את הזחל שהוריה השאירו לה. הוריה השאירו לה רמזים. הרמז הראשון היה לעזור לסבתא שלה לתפור, אז היא הלכה לסבתה לתפור שמלה. אחרי שעזרה לה, סבתה נתנה לה עוד רמז שמוביל למוכר הגלידות שהיא צריכה לעזור לו למכור עשרים גלידות, היא עשתה זאת! הוא נתן לה רמז ללכת הביתה ולחפש קלטת ולשים אותה ב-vod. היא הפכה את הבית בשביל למצוא את הקלטת ובסוף מצאה! הקלטת התחילה לנגן והיא שמעה גבר ואישה מדברים, הם אמרו ” אמה ילדה שלנו כל הכבוד! את יודעת למה שלחנו אותך לעשות את המשימות האלו?”

היא שמעה את קולה של אמא “גם אני תפרתי את אותה השמלה עם אמא שלי כשהייתי בגילך” ואבא אמר “ואני כשהייתי בגילך מכרתי גלידות”. “הזחל נמצא בחדרך, חפשי אותו”. אמה רצה לחדרה וחיפשה, היא מצאה שם זחל והוא אמר לה “כל הכבוד, הורייך ראו שאת אחראית בכך שמצאת אותי, עכשיו שחררי אותי לטבע בבקשה”. אמה שחררה אותו, היה לה קשה כי הוא היה הזיכרון היחידי שלה מהוריה אבל היא ידעה שהכול לטובה.

יום מוזר בחודש יולי

מאת: רונה, מאיה והילה 

הוא זרק את האבן השלישית בכל כוחו, אך זו קפצה בחזרה אליו…

זה היה בחודש יולי, יום שבת בשעת צהריים מוקדמת. ג’ני בת ה-5 ואחיה ג’ורג’ בן ה-7 שיחקו באבנים ליד האגם, ליד ביתם שבאוסטריה. ג’ני לבשה שמלה לבנה וחגיגית וג’ורג’ לבש סוודר יפה. ג’ורג’ היה מומחה בהקפצת אבנים על המים, בכל פעם שזרק הצליח להקפיץ את האבן. לעומתו, ג’ני אחותו ניסתה שוב ושוב להקפיץ את האבנים על המים ושוב ושוב הם נפלו לתוך האגם. ג’ורג’ זרק אבן אחת, אבן שנייה, אבן שלישית ופתאום האבן קפצה בחזרה אליו. פתאום, נהיו ברקים ורעמים, עננים אפורים כיסו את השמים והתחיל לרדת גשם. ג’ורג’ לקח את האבן המוזרה ושם אותה בכיסו. הם רצו לתפוס מכסה. לפתע שמעו “הצילו! הצילו!” ג’ורג’ הוציא את האבן בבהלה מכיסו. “ג’ורג’, ג’ורג’ תראה, האבן מדברת” אמרה ג’ני בבהלה. “ג’ני, את הוזה” אמר ג’ורג’. “לא! לא! אני לא הוזה, תראה, תקשיב, מה היא אומרת” אמרה ג’ני. הם הקשיבו טוב טוב ולפתע האבן התחילה לדבר “אני לא אבן, אני בן אדם”. צחקו הילדים. האבן המשיכה:

“זה לא מצחיק. לפני 11 שנים ראיתי ביער מכשפה, דיברנו קצת ואז היא כישפה אותי והפכתי לאבן, ככה אני חי כבר 11 שנים, אתם חיבים להציל אותי”. “מה עלינו לעשות?” שאלו הילדים. האבן ענתה: “לכו לביתה של המכשפה, הוא נמצא באמצע היער, תבקשו ממנה את ספר הקסמים”. “אבל היא בחיים לא תיתן לנו אותו” אמרו הילדים. “תחשבו על סיפור כיסוי” ענתה האבן. “אבל איזה קסם צריך בדיוק?” שאל ג’ורג’. “אני צריך שתמצאו את קסם ‘חרזתמיה’, הקסם שיחזיר אותי להיות בן אדם” אמרה האבן. הילדים התחילו ללכת לתוך היער תוך שהם חושבים מה יגידו למכשפה על מנת שיוכלו לקבל את ספר הקסמים ולהציל את האיש מתוך האבן. הם התקרבו אל דלת הבית באמצע היער ועוד לפני שהספיקו לדפוק הדלת נפתחה…

מקום אחר בזמן אחר

מאת: רוני ומיכל 

הכל התחיל בבית ברחוב ק”ם 33 כשהשנה הייתה 2011. במשפחת ברנע יש 4 נפשות: אבא-שמעון, אמא- חנה, רון ומיכאל. רון ומיכאל הם תאומים. האמא חנה בהריון. ההורים ישנו בצהריים ורון ומיכאל חיפשו כדור במחסן, הם מצאו שם מין מכונה מוזרה והסתקרנו לדעת מה היא עושה, לכן הם פתחו אותה. בשנייה אחת הם היו במקום מוזר והם פחדו מאוד. אחרי חצי שעה ההורים קמו משנתם ולא ראו את התאומים. ההורים חפשו אותם בכל הבית. המקום האחרון שבו חיפשו היה המחסן. ההורים ראו שדלת “המכונה הקסומה” פתוחה. “צריך להיכנס לשם מיד או שכבר יהיה מאוחר מידי והמכונה תיסגר לנו לתמיד” אמר האבא בביטחון. הסכימה האמא והם נכנסו למכונה. ההורים הגיעו לאותו מקום שהגיעו מיכאל ורון. מיכאל ורון היו קרובים אליהם, אך לא ידעו זאת. אחרי 5 דקות מצאו ההורים את מיכאל ורון. ההורים שמחו לראות את הבנים שלהם. במקום “המוזר” היה שקט מפחיד ומסביבו יש ים. “אין לי יותר כוח ללכת ברגל, אני ורון הלכנו הרבה מאוד” אמר מיכאל. “אין בעיה, נחפש כלי תחבורה” ענה האבא. “אני רואה כלי תחבורה, קצת שיפורים והמפרשית טובה” אמרה האמא. הם תיקנו את המפרשית “ועכשיו נוסעים” צעק האבא בשמחה. המשפחה נסעה במסילה ארוכה שמתחתיה יש אבנים רבים. “רון תמשוך בחבל כדי שלא ניפול” אמר האבא. “אוקי” ענה מיכאל. לאחר שעתיים של נסיעה. רון ראה באופק ארמון. רון אמר: “יש פה ארמון גדול, אולי ניסע אליו? אני ממש רעב!” האבא אמר: “נכון!

אנחנו נשאל שם באיזה שנה ואיפה אנחנו”. “אם יש תשובה היא תמצא שם- בארמון הגדול” אמרה האמא. לאחר שעה וחצי הגיעה המשפחה לארמון. ” הגענו!” צעק מיכאל. “אל תשמח כל-כך אתם נשארים פה, רק אני נכנס” אמר האבא. האבא נכנס לארמון ודיבר עם פלולה המלכה. ” אנחנו בשנת 2002 ואנחנו בארץ הפלאות” אמר האבא למשפחתו. “איפה נישן?” שאלה האמא. “במלון פלולה” ענה האבא. ” מה אם האוכל?” שאל רון. ענה האבא: “המלכה אמרה לי שיש מסעדה בשם : “מאסטר פלולה”. ” איפה זה?” שאלה האמא. “ברחוב “מלאכים דן” ענה האבא. “בואו נלך, כי אני רעב” אמר רון. המשפחה הלכה לאכול. כשהם סיימו לאכול הם הלכו לישון במלון “פלולה”. “אמא אני לא נרדם, מפחיד פה!” אמר מיכאל לאמו. “תחשוב על חלומות טובים ותלך לישון” אמרה האמא. “טוב, בסדר לילה טוב” אמר מיכאל. בבוקר המשפחה הלכה ברגל שוב אל הארמון (כי זה היה קרוב). האבא ופלולה שוחחו. פלולה אמרה: “לא תוכלו לחזור חזרה לביתכם, אתם תישארו פה לנצח”.