כיצד השתנו חיי בגלל… קיא

תומס ג’יי גראסו הורשע ברצח שני בני אדם. לפני הוצאתו להורג נשאל מה ירצה לאכול בארוחתו האחרונה. השמועות מספרות שהוא ביקש “ספגטיוס, בטמפרטורת החדר”.

זהו המכנה המשותף היחיד ביני ובין תומס. “ספגטיוס”, שזה הדבר האחרון שארצה לאכול בחיי.

בהיותי ילד באוטווה, לפני יותר מחמישים שנה, נהגנו לאכול ספגטיוס לארוחת ערב באופן די קבוע. עד ליום שבו אחד מאחיי (לא אציין מי) הקיא בזמן הארוחה. התמונות עדיין צרובות בזיכרוני.

ספגטיוס מרוחים בכל מקום, לאורך הפרוזדור, כל הדרך מהמטבח לשירותים. על השטיח, דבוק לקירות ולתקרה. ממש בכל מקום. אמא ז”ל היתה מסכנה. אף אחד לא עזר במלאכת הניקוי.

ועוד יותר מהתמונות שנצרבו בזיכרון, חקוק אצלי הריח של הספגטיו שזה עתה פרץ החוצה מהקיבה. גם בזמן כתיבת שורות אלו, כשאני נזכר בריח, אני נתקף בחילה. תקראו לזה טראומה נפשית, או אם תרצו, “הפרעה פוסט-ספגטית”.

רוב חיי המקצועיים חקרתי ריחות רעים, אך מעולם לא הצלחתי להבין מדוע ריח הקיא כל כך דוחה. אחרי הכל, קיא הוא בסך הכל תוכן הקיבה שלנו. בכל פעם שאנו אוכלים, ולא משנה כמה טעימה לנו הארוחה, זה מה שקורה לאוכל כשהוא מגיע לקיבה.

אולי זה מנגנון קדמוני של המין האנושי להזהיר אחד את השני מפני אוכל מורעל שאכלנו יחד זה עתה. לך תבין.

הרחתי במהלך הקריירה שלי כימיקלים רבים מעוררי בחילה, אבל מיצי הקיבה לוקחים את כל הריחות בסיבוב. זיכרון הריח שמתעורר והוא בלבד, יכול לגרום לך לרצות להקיא. בכל פעם שהייתי שוקע ברחמים עצמיים, משום עיסוקי כמומחה לריחות רעים, התעודדתי מהמחשבה על החוקרים והפתולוגים האומללים שנאלצים לחקור את נפלאות הקיא.

אבל סטיתי מהנושא.

מה שבעצם רציתי לספר לכם הוא כיצד קיא שינה את השקפת עולמי. זה קרה בשנת 1993. היינו בדרך מבוסטון לכנס בניופורט, שברוד-איילנד, אחרי עשר שעות טיסה. נסענו באוטובוס, בצ’ארטר, שאסף אותנו משדה התעופה ישירות לפגישה. 

האוטובוס היה מפואר מאוד (לפחות בתחילת הנסיעה). קרסתי מעייפות על המושב האחורי, הורדתי נעליים, עצמתי עיניים. עמיתי, ד”ר אד באייר, גם הוא מדען, התמרח גם הוא על המושב שממול, הסיר את הז’קט ונרדם.

לפתע התעוררנו לשמע שאגה אדירה. אחת הנוסעות באוטובוס נתקפה בדחף עז להקיא ושעטה לקראתנו לאורך המעבר, אל השירותים שבקצה האוטובוס. אך היא לא הספיקה להגיע לשם. תוך שניות ,גל אדיר של קיא כיסה את אדי ואותי מכף רגל ועד ראש. הבגדים שלנו, הז’קט שלו, בתוך הנעליים שלי. קיא בכל מקום. קיא דביק ומסריח, והכי גרוע – קיא של מישהו אחר.

הרגשנו כמו בתוך סצנה מסרט. ובמובן מסוים אכן כך היה. 

“הצילו!” צרחתי לאשתי, שישבה כמה שורות לפנינו. לרוב היא אישה נהדרת, אבל לא אז. היא סתמה את אפה ועברה לשבת בקדמת האוטובוס. “תצילי אותי” צרחתי לסטודנטית המחקר שלי, שמימנתי עבורה את הטיול. היא עברה קדימה, לשבת לצד אשתי.

נשארתי לבדי, בסוף האוטובוס, עם אדי. שני מנודים. מכוסים מכף רגל ועד ראש בקיא.

התיישבתי לידו. שנינו היינו המומים. האוטובוס לא היה מוכן לעצור, והיינו מרחק תשעים דקות נסיעה מרוד איילנד.

ואז זה קרה. 

לפתע התחלנו שנינו לצחוק. ולא סתם צחוק. לא. אלא מגה-צחוק, צחוק מטורף, צחוק של היסטריה מוחלטת.

וכך צחקנו כל הנסיעה, מביטים אחד בשני, מביטים בעצמנו, מתבוננים במצב המגוחך שהיינו בו. במקום לרחם על עצמנו, פשוט צחקנו. וצחקנו.

וזה לימד משהו על החיים. 

כתבתי פעם סיפור על גלומריס, צבוע (laughing hyena) שלא ידע לצחוק.  

http://www.ourboox.com/books/gloomeris-the-serious-laughing-hyena-meets-dr-cluck/

במחשבה לאחור, אני חושב שאת ההשראה לסיפור הזה קיבלתי מהמקרה הזה. 

אפשר כיום למצוא ברשת כל כך הרבה טיפים איך להיפטר מקיא. אך אני חושב שאדי ואני מצאנו את הטיפ הטוב מכולם:

“כשהחיים מקיאים עליך, אל תכין מזה לימונדה. אל תפזר על זה חומר ניקוי וגם לא אבקת אפייה. פשוט תצחק, תצחק תצחק…”.

מאז האירוע אדי מעולם לא מפסיק לצחוק.

וכך גם אני.

תודה לכם שקראתם את ספרי!

אם אהבתם אותו, בטח תאהבו גם את הספר:

“הפלגיאט הראשון שלי”

מעוניינים לקרוא ספרים נוספים שלי ב-Ourboox ? היכנסו לקישור הבא:

http://www.ourboox.com/community/drmel/

בואו ותנסו גם אתם להעלות את הספר שלכם לאתר:

www.ourboox.com

הנה מדריך קצר שיסייע לכם להתחיל במלאכה:

http://www.ourboox.com/books/create-a-book-ourboox-video-tutorial/

אתם מוזמנים לכתוב אלי:

[email protected]